לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דפי מסע




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2018


אחרי טיול מספר שתיים שעדיין עוד קצת נמשך אצלו בירושלים והוא עוד קצת בחול 

אני יכולה להבין יותר את הדרך לאיזון לריפוי לבריאות שהכי חשובה קודם כל לעצמי

והאיזון הזה בני לבין עצמי ללא המאבק, ולעשות את זה נכון מדויק להחליף הרגלים בהרגלים

קודם כל קרקע לבנות לי בית יציב, לחזק את הקרקע שלי

לטפל בעצמי כמו שפעם לפניו בלי כל הפציעות האלה

ולחזק את עצמי בכל הרמות- יש לי כל כך הרבה ידע

ויותר יותר טוב מי זה, לבנות תוכנית ריפוי וטיפול כמו למטופל שהכי הכי מכיר אותי אני עצמי

את עצמי לעוצמה שלי ליצור להסכים

לקבל את השפע הזה שמוצע לי עכשיו להסכים לנצל את ההזדמנות מהר

לבנותליתוכנית ריפוי ועם הקרקע הזה לבנות את עצמי סוף סוף בביטחון פנימי וחוזק

יותר ויותר ככל שאתמיד לעשות את הדברים שעושים לי טוב את דרך הקוסם שלי

באיזון כמו בכל דבר כדי שלא יהיו פראות ומאבקים בתוכי ולטפל בריגשי ולטפל בעצמי דרך הגוף, 

לחזור מההפסקה של הכמה חודשים ארוכים לאומניות לחימה ולצ'י קונג שכל כך עושה לי טוב

בכל כך הרבה רבדים ומחבר אותי לגוף לקרקע לכאן ועכשיו לחיותשבי

לשחרר כעסים

קרבות איך אני אוהבת, קרבות של אומנות לחימה לא סתם קרבות רחוב של מושכות בשיערות

קרבות אמיתיים עם מגינים שגורמים לך לבכות וכל מיני אימונים טובים

של הקבוצות שהיו שמשחררים מימך מלא

תזונה בריאה ומבריאה ספציפית לי, מחזקת עם חלבון ושומן ופחמימה להשמנה,

כמו שאני יכולה לבנות, לחיות בשלווה, מוגנת בתוכה עם רקע יציבה..

מדטציות לגוף האנרגטי הרוחני ועוצמה אנרגטית גוף נקי

חזק בריא בכל הרמות ורק הגשמות  ויצירה וגדילה והתרחבות ועשייה ומנוחה ואיזון ושמחה ואהבה

נכתב על ידי הקוסמת- , 23/9/2018 18:19  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צבע אפור


אני חושבת שהיום הבנתי את מהותו של הצבע האפור

משכך אותך לאחר סערה, מגן אבל במן רכות מסוימת,

שלא כמו הצבע השחור, שהוא לעיתים, עוטף חזק מידי

האפור מרפה איתך, לזמן התאוששות בטוח

נכתב על ידי הקוסמת- , 17/9/2018 13:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התמוטטות החומות


 התמוטטות החומות 

1. נובמבר 2007

 

דמיינתי סדקים, סדקים קטנים בין פיסות הזמן המרצדות,

שברים, מרווחים עמומים, בין ערפילי המרוץ חסר השקט של העיר,

משהו רוצה להשתחרר, והם ממשיכים לרוץ, במעגלים, זה מן מאבק קולקטיבי להשיג ,

להשיג את מה? המטרה האמיתית התערפלה,

כסף,כסף, מגדלי מתכת, אורות, ותנועה מהירה של כבישים מפותלים, השמש עולה, השמש יורדת,

אחר מה כולם רצים? מה היא באמת המטרה?

 

ישבתי  אז בסוף הכיתה, ראשי שעון על ידי, מביטה אל מעבר לחלון, דרכו השתקפו הסורגים, ומעברם, חומת בית הכלא, בית הספר, מעון הילדים, ושום דבר לא משך את עיני באותה חומה אפרורית, שום דבר מלבד הרצון לחצות אותה לטפס מעליה, לשבור אותה.  

 

להקת ציפורים אז התעופפה בשמיים, עוברת מעל הגדרות וממשיכה למרחק, עקבתי אחר תעופתם עד שנעלמו מעיני, עד שעיני שקעו בחלל,

חשבתי על העתיד שמצפה לי, ועל החופש, החופש שלי, התשוקה בליבי,

נדודים, הירח, דרכים בלתי ידועות....מרחקים

ואיך אדם בעולם המודרני הזה, יכול להיות חופשי? לחיות חופשי, לחיות את החיים שבאמת ראוי לחיותם. בעולם שהוא הכל חוץ מחופשי?

ובכלל, תהיתי על פשרו של החופש, כששב והופיע מעומעם בדימיוני,(זיכרון) מפל המים, זה שהייתי מדמיינת כמעט כל ערב בילדותי,

אוטמת את האוזניים ואז עוצמת את העיניים, כששטף המים החמימים היה נוגע בעורי, אז זה כבר לא היה רק זרם מים, במימד/ עולם שהייתי בו חדר האמבטיה לאט לאט היה נעלם, והצליל העמום של המים היה הופך לשקט מושלם, מכניס אותי למפל שלי, הירח, הכוכבים, ציפורים קטנות, צמחיית המפל הפורה, ומנגינת הטבע הירוקה העולה ממנה, המתפשטת בתוכה, וריחם המתוק של הפרחים הוורודים שנשרו, מעטרים את מימיי בריכת המפל, המדגדגים את אפי,

ואני שוטפת את ראשי ואת גופי, נושמת את המפל שלי, את הקסם, רחוקה שם, בעולם בו יכולתי לעשות הכל.

עד שהייתי פוקחת את עיני ואוזניי חוזרת למים הניתזים מצינור המתכת באמבטיה בבית הוריי.  ומכבה אותם, האדים שעטפו את חדר האמבטיה לאט לאט היו מתפוגגים לתוך

לתוך העולם הרגיל, לעולם הפשוט, למציאות כמו שהמבוגרים קראו לה, למסילה הקבועה והבטוחה, מהבית בשכונה, ב8 בבוקר, לביה"ס וחזרה,  לטלוויזיה, לאינטרנט, לפלאפון, לתרבות הזאת, לשיגרה, לשבתות והחגים, כל שנה, כל הרצף כל יום מהתחלה,

( 12 שנה? יכולנו ללמוד הרבה יותר מי זה)

 

ואני ישבתי בכיתה, השעון מעל הלוח תיקתק, נורות הפלורוסנט האירו את החדר, וזמזמו חלושות, והמורה דיברה, מספרת לנו על חוקי האזרחות, מגדירה לנו מהי מדינה, ומהן חובות, וזכויות, בתוך החדר המרובע, הקירות לבנים, והלוח, בתלבושת קבועה, ישובים, עוד שנה ועוד שנה, מחזור אחר מחזור, דור אחר דור, כיתה ליד כיתה ועל כיתה,

היה עלינו לאכול את החומר הלימודי, מבלי לחשוב על מהותו, ועל מה שמעשה הישיבה בכיתה עושה לנו, במשך 12 שנים רצופות, וכל מה שידענו, זה את מה שסיפרו לנו, ושזה מה שעלינו לעשות.  בשביל לחתום את כל אותן שנים בתעודה, עם ציונים ומספרים, כברקוד השולח אותנו לחיים הבוגרים.

 

והם בהו קדימה, רכונים מעל השולחנות, אוכלים את החומר הלימודי, מתאמצים לשננו, לעבור את הבחינות,  חלקם צעקו והושתקו , חלקם התלחששו ביניהם, מתנענעים בחוסר נוחות על הכיסאות, בתורות, או נרדמים מאחור, והמורה חזרה וביקשה שקט והקשבה, היא הקריאה מהספר, כמנסה לדחוס אל מוחנו עוד מידע.

(הרגשתי כל כך רוקה מכל ההוויה הזאת)

עילעלתי בספר של ג'ורג' אורוול, ומידי פעם הצצתי לחלון, תוהה

 

מי זה שהמציא את האזרחות, מי זה שארשה לעצמו לשרטט לנו צורת מחשבה, מי לעזאזל הלך יום אחד בטבע והגדיר את השטח הזה לשלו, וקרא לך אזרח, והביא לך פלאפון, וחייב אותך במיסים ובחובות בבנק שלו? ולמה האדם רק הורס את כל מה שסביבו? האם זו רק השתלשלות מיקרים איומה, או מערכת  מטורפת שבנויה היטב,

אבל דיברו איתנו על הכל, רק לא על זה רק לא על  מה שחשוב באמת.  וזה שיעמם אותי, כל הביהס והמורים והתלמידים והישיבה בכיתה והמקצועות המטופשים,ראיתי לאן זה מוביל,  וזה לא מיצה ולא איתגר ולא חידש, את המוח שלי, והתשובות שחיפשתי בטח לא קיבלו שם מענה, חשבתי שזאת תיהיה לגמרי מעמסה על חיי האמיתיים, אם ימשיך ככה, כל הטקס הקבוע, ורציתי משהו מעניין יותר, מרגש יותר..

 

האמנתי שיש יותר מי זה בעולם, כוח שלא ידעתי לתאר, אבל התמוגגתי מעצם המחשבה עליו,

ושהפוטנציאל שלנו כיצורים חיים הוא כה עצום, הוא כה קסום וכה מבוזבז שאנחנו לא מנצלים אפילו מאית מימה שטמון בנו, בעודנו נעולים לתוך סדרת תפקידים שלא ממצת את הפוטנציאל שלנו בחיים שלא מגלמים את החלום שלנו

אז למה לי לבזבז את זמני כאן? למה שאגביל את עצמי(כשיש עולם עצום בחוץ ועוד אינספור עולמות אחרים) לתחומו וגבולותיו שלב ביה"ס – כשכל העולמות פתוחים בפני, ובטוח שיש יותר מדרך אחת לחיותם

 

אבל זה לא היה רק ביה"ס, בתוך המכונה הגדולה, הוא בסך הכול ייצג עבורי את תחנת העיצוב והמעבר אל פס הייצור של חיי העבדות,

הטביע את התבנית בברגיה החדשים של המכונה, מ12 שנות לימודים לחדד פינות, ולהצדיע בצבא את שנות ההתבגרות והיישר לתוך חיי השגרה המשמימים שסירבתי להיטמע בתוכם בכל תוקף

. מי החליט שזה מה שעלינו לדעת בכל יום, באותה שעה, ואותה שטיפת מידע שמחלחלת ללא מודע,

ומתכנתת אותנו לתפקד את התפקיד המיועד בתוך המערכת, שואבת אותנו אט אט לאותו המרוץ, גם אם האמנו אחרת, לאותה השיטה..

 

בשלטון הקפיטליסטי מלא החורים, את המסר כולנו ידענו, זה שדיבר ללא הפסקה כי התפוקה הכלכלית היא החשובה,

אך ומהי ערכה של התברגות במכונה??

 

 

הבנות שמלפני העבירו פתקים וציחקקו, אחרים היו שרויים בכיוונון המוחי של התרופות הפסיכאטריות שהתאימו את גופם לישיבה בכיתה, ילדים תיקתקו במהירות הודעות בפלאפון שהחזיקו מתחת לשולחן, והילדה שבשולחן לימיני בחנה בכפייתיות את נפח בטנה.

 

 

ואני חשבתי, שאם אני לא אעשה עם זה כלום, מה נותר חוץ מלהמשיך ולהיבלע, ולהיבלע זה כמו להסכים עם זה, זה כמו לשרת את זה,

זה כמו לשבת כאן בכיתה, ולשבת כאן בכיתה זה הפוך מהרצון החופשי שלי. כשיש עוד עולמות עצומים לגלות

ואיך זה שכל אלה מסכימים לכך איך זה שהם לא חושבים על כך, עסוקים בעולם אחר,  בעולם שבנו להם..

 

הרס, מלחמות, המורה צעקה את סיפוריה , שלטונות עריצות, כמה ילדים התעוררו, היא סיפרה לנו על סוגי השלטונות בעולם ועל המלחמות שיצרו במשך המאות האחרונות, היא הדגישה אותם על הלוח, בציר זמן והקיפה אותם בעיגולים, מחויבים היינו לשמוע את זוועות הדורות הקודמים. היסטוריית השליטים המהוללים, האיומים, ורבבות של ילדים חיילים מדממים.  אותם סיפורים של שליטה ואימה, שחרוטים במוחנו ולשם מה?

ומה עם ההיסטוריה של העם באותה התקופה, ושל עמים אחרים שלא נותר מהם זכר

ועד כמה ההיסטוריה יכולה להיות אובייקטיבית  ומי בכלל כתב אותה והאם מישהו פיקפק אי פעם באמינותה  ומה אם היא בכלל לא נכונה וגרוע מי כך

ומה חשיבות תפקידה בתיכנותנו..

ומה קרה לפני מיליון שנה, לפני הכבישים והמפעלים, והממשלות, לפני החקלאות  ובעליות והגבולות?  לפני שמישהו הוכתר בכתר ובחרב והשתלט על ההמון,  מעבר לכל מה שלימדו אותנו, שנשמע מטורף והיה ברור לכולם כמובן מאליו..

זכרתי משהו אחר קדום יותר קסום יותר . שלא היה כתוב בדפי ההיסטוריה.. אבל לא לגמרי יכולתי לשים עליו את האצבע

 

אולי התקופה המטורפת הזאת, היא רק פירור בהיסטוריה הלא ידועה של הכוכב הזה, ניחמתי את לעצמי,  רק אלפית שנייה בתנועה האינסופית שתמיד משתנה, והרגשתי שאני מוכנה לוותר על הכל ולצאת החוצה, לראות את העולם הגדול מבעד לאשליית המציאות עצמה. אל הלא ידוע

 

 

דמיינתי את החומה מתמוטטת, איך הכל נשטף בבת אחת. פורץ את הסדקים,

 

והמורה המשיכה בשלה, עד שהפעמון צילצל, אז הילדים כמו נמלים, יצאו בפראות מנחיריהם, נבלעתי בזרם שבמסדרון, ונשטפתי החוצה, אל החצר

קבוצות קבוצות ישבו הילדים בחצרות ביה"ס, מחלקים עצמם למעמדות, מגלמים את מה שלימדו אותם, מתאמצים להשתייך לזרם הנורמלי, סרים למרותו, ובזים לכל מי שלא סגד לו, באכזריות מסוימת,

הם לבשו את אותם המותגים, שמעו את אותה המוזיקה המיוצרת להמונים, דיברו על אותם דברים שראו בטלוויזיה,

הם נראו כמעט  אותו דבר, וכמו רוב אותה תרבות שהמליכה את החיצוני, וכמיקרוקוסמוס של החברה כולה הם נעו בזרם, כעדר 

וכמנהגיה של ההתנהלות האוטומטית, הם לא העלו על דעתם לפקפק באמינותו של הנורמלי והמקובל , אז בטח שלא להתנגד לו,

וגם אלו שראו יותר שקוף את המצב, נכנעו לשטף,

 כך שאפילו מרדנותם הטבעית לא יצאה מגבולות המסגרת, הם אולי לא הבחינו בזאת, אבל הם היו צייתנים וממושמעים להפליא.

 

הבחנתי במחנך כשניגש אליי, וקרא בשמי הוא קרא לי לשיחה איתו,

לעסתי מסטיק והתיישבתי אצלו בחדר, מנדנדת את רגליי , ומביטה על מפת העולם שהייתה תלויה על הקיר, תוהה אם גם היא מזוייפת, יחד עם כל השקרים שסיפרו לנו.

הוא רצה לשמוע איך אני רואה את העתיד שלי ,שרק התחילה השנה, כשמצב החיסורים שלי העיד שאין לי כל כוונה להשקיע בבחינות הבגרות, ושאם אני רוצה לסיים את השנה בהצלחה, ואני חייבת,  עליי לקחת את הלימודים ברצינות, ושזה עוד אפשרי.

התגלגלתי מצחוק, לנוכח פרצופו הרציני, לנוכח נאומו הדואג, ואז סיפרתי לו שאני לא מאמינה לשקרי המערכת,

סיפרתי לו שאני לא מעוניינת לשרת את מה שכל שורשו עשוי מפשעי אנושות, ושאין לי עניין להיות חלק ממנה, שיש לי שאיפות וחלומות, שאני רוצה לראות את העולם, לעשות מוזיקה, להפיץ את המהפכה.

הוא לא ציפה לזה, עצר לרגע וחייך קלות, הוא אמר שזה יעבור לי, שזה גיל ההתבגרות, שגם הוא האמין בזה פעם, שהיה פרוע כשהיה צעיר, ובדור שלו, גם הם מרדו בממסד, הלכו יחפים עם ג'ינסים קרועים ושיער ארוך, רצו לשנות את העולם. אבל שצריך לדאוג לעתיד,

ומה עם העתיד של הנינים שלך, התפרצתי, ושל הנינים שלהם עד מתי הכוכב יחזיק מעמד? ומה אתה עושה בשביל זה?

שאלתי ברצינות תהומית, כאילו שאוכל לעורר גם את רוח החופש שלו מחדש,

רוק ירד במורד גרונו כשהמשיך ואמר ששהתבגר, שהשלים בגרויות, שיש התחיבויות ויש ילדים, ויש את המציאות, והנה עכשיו הוא אפילו מחנך, שזאת הדרך שלו להפוך את העולם לטוב יותר, דרך דור העתיד. שאני חכמה ושחבל לי לבזבז את הזמן שלי, בעתיד, ושאם אני רוצה לעשות עם עצמי משהו אני אהיה חיבת להשלים בגרויות .

 

אני מבינה את הפשרה שעשית, איפשהו שם באמצע הדרך, אמרתי לו, כמו שהמערכת בסופו של דבר גורמת לך לעשות, וזה בדיוק מה אני לא רוצה להיות. לעשות את הפשרה שלי, עוד מלפני שנכנסתי למשחק אני מחליטה לא להיכנס אליו.

 

יצאתי מחדרו של המחנך, המורה לגיאוגרפיה, כשחשבתי על המבוגרים המסכנים, ששכחו את החופש, את הקסם, את הרצון המתוק שלהם,  עטופים במסכת הרצינות (המאופקת, החנוקה), שחוקים ממגבלותיה של המערכת, הם מעולם לא נראו מאושרים באמת, אדישים עייפים ולחוצים, ממשיכים לרוץ על הגלגל. כאילו שהוא יעצור מתישהו, מוותרים על חלומותיהם,

ידעתי שיש כאן טריק, מן רווח זמן שגורם למבוגרים להיכנע, משהו שמתחיל בפחד הישרדות קדום שהתגרו בו איתנו , ( אבל מי?,(

מבפנים המרוץ זה כמובן נראה אחרת, באין ברירה הם טובעים במשחק הכסף הגדול.. כשהזמן עובר וכאילו אין באמת מוצא אחר , אם רוצים לשרוד כאן. והם צריכים לשרוד ולגדל את צאצאיהם.. ו

כך שלאט לאט בלי ששמו לב הם שוכחים, הם נטמעים במערכת, הופכים כמוהה, ליצירותיה המתקיימות כדוגמתה. ברגים ברגים, ההמונים, שהרכיבו את גופת  המערכת, קיימו את המכונה הגדולה, בגופם, בשר ודם, וברוחם, מלמטה, יחדיו, החזיקו אותה בידיהם המדממות, בלעדיהם זה לא יכל להתקיים, אך הם לא ראו זאת, והם לא ראו משהו אחר, כמו סרט קשור לעיניהם, עסוקים בדאגות  היומיום של עולמם הקטן, כך שההמונים עדיין נשארו המונים, והרשו לזה להתקיים,  בכוחם שלהם, ולעבדות המלאכותית, שבנו כאן.

 

לא ידעתי בדיוק איך אפשר אחרת אבל הבנתי שמשהו כאן לא תקין, ושזה רחב מידי מכדי להצביע על משהו אחד, ושזה חלק מהמשחק הערמומי של המערכת..  וידעתי שכדור הארץ חולה, נאבק, מזדהם מיום ליום והרגשתי שזה כואב לי.

 

שמשהו חייב להשתנות פה אבל לא סתם להשתנות, מהיסוד,  חייבת להיות כאן מהפכה של ממש, מהשורש.

 

לפעמים זה נראה לי כל כך פשוט אם אנחנו הברגים של המכונה, אז יש באפשרותנו לבנות משהו חדש או לחילופין לפרק את הישן,

אנחנו אלו שיכולים לבחור לאן לכוון את התנועה, את הצורה, ההמון כל אחד ואחד בעצמו

לפעמים רתחתי על כך, על האבסורד של אותו עיוורון מטריף, של התרדמת הגדולה שכולנו שרויים בה,  לפעמים הייתה זאת דווקא התקווה  שעוררה את זעמי, שלא הותירה בי  ספק שזה אפשרי, שזה אמיתי להגיע לשם, לעולם החופשי הזה שראיתי בדימיוני,

 

אותה תקווה שתמיד מופיעה באופן טבעי.., וכסדקים, סדקים, מאיימת לשבור, למוטט, את המבנה הסינטטי שהתגבש..

 

 

 

נכנסתי לשירותים, ושטפתי את פניי, סגרתי את האסלה והתיישבתי עליה, הצתתי את הסיגריה האחרונה שהייתה לי, ותיכננתי את הצעדים הבאים שלי,

העשן הסמיך אפף את התא הקטן ואותי, ומצד אחד הרגשתי כל כך רחוקה מכל ההוויה הזאת, כל כך זרה, כל כך שונה ומצד שני לא  רציתי להיות שייכת, לא לכאן, לא עכשיו,

ידעתי שיש משהו שהם עדיין לא רואים.. עדיין לא, אבל כל כך קיוויתי שיראו אותו,

 -וידעתי שגם אני חצי ישנה, שעוד איני יודעת כלום וזאת החולשה היחידה שלי כאן והיא זמנית כי יש לי כיוון, ואת החופש לבחור את העולם שלי, כי אמצא את הפירצות במערכת שיובילו אותי אל החופש שלי,

והחוזקות שלי הן שיש לי את הכוח שאני מוכנה ללכת אל המעבר, אל הלא נודע כשהלב שלי מדריך אותי, והוא היחיד שאוכל לסמוך עליו עכשיו,  שזה כל מה שמעניין אותי בעולם הזה לפחות עכשיו...

זה בער בי,  לברוח, לברוח מהכל, מביהס, מהבית, מהשכונה ,

לצאת למסע החופש שלי

עם הכוח והלהט ללכת לאינסוף, ועד הסוף אחר שאלותיי, להתמסר ככה לרוח שתסחוף אותי אל התשובות, אל האמת... ושעכשיו הגיע הזמן.

 

 

 

יצאתי אל החצר האחורית, וטיפסתי מעל החומה, פרחים ורודים של שיחים מטפסים התעופפו ברוח, ילדים קטנים התרוצצו מסביב למגלשה, עלו וירדו ועלו וירדו, כשעיניהן של המטפלות משגיחות עליהם..

ואני עוד המשכתי לטייל בשכונות הקרובות,

וציחקקתי לעצמי כשחשבתי כי בשיטת מפעל הייצור, יש פגמים, שאף על פי המונוטוניות של המכונה, יש ברגים שלא יוצאים בדיוק כפי שתכננו אותם.. .

 

 ההמשךיבוא ;)

נכתב על ידי הקוסמת- , 15/9/2018 20:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  הקוסמת-

בת: 26




1,014
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , רוחניות ומיסטיקה , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להקוסמת- אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הקוסמת- ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ