לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Just me..

כינוי:  גדולה וקטנה

בת: 26

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

1/2019

אין לי באמת מה לכתוב


סתם לא רציתי שהפוסט הקודם יהיה האחרון.. זה דברים שכבר מאחורי ולפעמיים נראה מגוחך לכתוב עליהם..


קיבלתי ציון למבחן הראשון תיאוריטית עברתי אותו , מעשית לא כל כך ..כלומר עברתי תקורס עם הפקטור , לא עברתי תמבחן. 


מצד אחד אין לי כוחות לעוד מבחן אז טוב שאין מועדי ב מצד שני בסופו של דבר כל השנה הזו אמורה להכין אותנו למבחנים החיצוניים , שם אין פקטור.


יש לי יומיים ללמוד 120 עמודים, זה חופר משהו מפחיד.


הלכתי לבקר בתיכון, זה כאילו הזמן שם עצר מלכת, המורים כמעט לא התחלפו, אומנם לא ממש זיהו אותנו, בחינות הבגרות הקרובות עדיין מטרידות אותם מנהסתם, הם נראו שמחים יותר אבל..

כולם מיהרו כל כך , היה קשה לתפוס אותם ליותר מכמה דקות כאילו יש שם מרתון..

נכתב על ידי גדולה וקטנה , 16/1/2019 18:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שברים


בפעם הראשונה שראיתי את הפרסום על הילדה שבוכה כי מחרימים אותה בבית הספר, כיביתי אותו אחרי פחות מחצי דקה, והוא אפילו עצבן אותי, באיזה קטע מעלים דבר כזה? וואי וואי מה יעשו אחר כך לילדה בבית ספר..ולמה לעזזל הם לא מבינים שלתווך הארוך זה יפגע בה?


המחשבה הראשונה הייתה שהיא סבלה מספיק ולהפוך אותה לסמל של מאבק (שהוא מאבק נכון לגמרי) לא הוגן כלפיה.


לא היה לא היה לי סבלנות לצפות בסרטון בפעם הראשונה, ודיי מהר סגרתי אותו.


למחרת בלילה חשבתי על זה שוב והבנתי שזה הזכיר לי את עצמי פעם באותה תקופה, כשהדבר היחיד שהיה לי היה הכבוד והאגו שלי , לא הסכמתי להישבר או להזיל דמעה בציבור, לא הייתי מוכנה לתת לאף אחד את הסיפוק הזה. זה הניצחון הקטן שלי עליהם, אפילו שבמלחמה הזו אין באמת סיכוי לנצח.


אז לראות את הסרטון הרגיש לי כאילו אני לוקחת עוד פיסה מאותה הילדה.


 


המקרה של הילדה בסרטון באמת קיצוני, שברו לה עצמות והתעללו בה במשך 6 שנים, הרבה שאלו שם איפה ההורים אבל גם האמא שם בוכה בסרטון ולא יודעת מה לעשות יותר.


רוב התגובות היו איך נותנים לדבר כזה להמשיך להתרחש ולמה ההורים לא הוציאו אותה מבית הספר, וכתגובה אחרים הגיבו להם שבמה הילדה אשמה, ולמה היא צריכה להיענש, המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה באמת לא שפוי להשאיר אותה שם ואני לא רואה את זה כעונש את המעבר אלא כחבל הצלה, אבל עלה עוד סרטון של הילדה בו היא מסבירה את הפחד מהלא נודע שהוא לגמרי מובן.


אז בלית ברירה המשפחה שלה פירסמה את הסרטון שלה במחשבה שאולי כן יצליחו לשנות משהו.


 


אני אספר את הדברים בדרך בה אני חוויתי את הדברים פעם:


כשעליתי לכיתה א, סיפרו אותו בתספורת די קצרה מה שהוביל בערך בכיתה ב ו-ג לילדים לקרוא לי בשם גנאי של שחקן שהיה קירח. זה קצת הציק לי אבל היה לי את החברים שלי לא הרגשתי מנודה או משהו בסגנון אז די התעלמתי מאותם הילדים, המחנכת שלי באותן השנים הייתה אימהית ומקסימה בעיני.


גם ההורים שלי התגרשו בערך באותה תקופה אז הם היו עסוקים בלגרום לנו להאמין שאנחנו משפחה מאושרת, ובתור הילדה הבכורה בבית לא רציתי לגרום לעוד בעיות אז לא אמרתי כלום להורי.


בכיתה ד קיבלנו מחנכת שכולם פחדו ממנה, בזכרון שלי היא נראית כמו מכשפה (יש לי תמונה כיתתית מאותה תקופה , והיא באמת דומה למכשפה מהסרטים, היה לה תספורת מתולתלת בצורת משולש ואף גדול, רק היה חסר לה כובע וגלימה),היא גם הייתה צועקת המון, בקיצור פחדתי ממנה כמו שאר הילדים בכיתה. באחד הימים היא כנראה שמעה שמישהו קרא לי באותו שם גנאי והיא פשוט צרחה עליו, ואז פנתה אלי ואמרה שאם מישהו שוב קורא לי ככה שאבוא ואדווח לה. זה קרה כמה שעות אחרי ואכן סיפרתי לה (לא בטוחה אם כי פחדתי ממנה שתגלה או כי רציתי שהילדים יפסיקו) , היא צרחה גם על אותו ילד ומאז אף אחד לא העז להציק לי בכיתה, לי או לתלמיד אחר לצורך העניין. 


אותה המורה המפחידה התגלתה כנורא אכפתית וגרמה לי להרגיש שיש לי גב ושלמישהו אכפת ויש מה לעשות בעניין. 


ילדים לא תמיד מודעים לתוצאות של המעשים שלהם אבל היא לקחה אחריות לסיים תסיאוציה שהתחילה שלוש שנים לפני. והנקודה היא שברגע שהחליטה שזה לא יקרה אז זה לא קרה.


 


שנה אחרי עברנו דירה ושם התחילה ההתעללות האמיתית. הייתי בת 11 בערך , כיתה ה, הילדה החדשה שבאה. אני מניחה שבהתחלה הייתי קצת אטרקציה לילדים, הם היו ממעמד יותר גבוה, אני באותה תקופה עוד הייתי לובשת מכנסים גבוהות עד הפופיק וטרנינגים אז היו מעירים לי על הלבוש, בתור ילדה לא כזה הבנתי למה אבל זה דיי עבר לידי.


הכיתה הייתה מחולקת לחבורות פחות או יותר , הייתה לי חברה אחת טובה ממש , גל קראו לה, היא הייתה ילדה ממש שקטה עם כולם שלא נוח לה ואיתי דיברה רגיל.


בשלב מסוים לא באתי טוב בעין לכיתה , התירוץ שלהם היה שאני מכונמת (החליטו שיש לי כינים),מה שהבנתי אחרי רק, והתחלתי להרגיש תריחוק, הם הלכו מוקדם יותר הבייתה כדי שלא אלך איתם בטעות ובשלב מסוים גל אמרה לי שהיא לא מוכנה לדבר איתי ליד כולם. אז היינו חברות בסוד. ובקיצור הייתי די לבד בכיתה אבל חייתי עם זה.


באחד החגים היינו צריכים להכין כל מיני סוגי מאכלים קלילים בכיתה, אני זוכרת שחתכתי סלט כמו עוד הרבה ילדים, ואז באו ופשוט זרקו אותו לפח כאילו אני מזוהמת ואני אדביק אותם בזיהום לא ידוע. זה היה הפעם הראשונה והיחידה שבכיתי מול כולם, המחנכת שהייתה בכיתה והורה נוספת ששימשה כמלווה ,שאלו מה קרה ,תוך כדי גמגום ובכי סיפרתי לה מה קרה במילה וחצי, היא לא טרחה לברר יותר מידי אלא הלכה הביאה את אחת הצלחות שחתכו ואמרה לי שזה מה שאני חתכתי , הראתי לה בבירור שמה שחתכתי בפח ואני בטוחה כי דיי לקחו לי את זה מהיידים , היא אמרה שזה לא נכון ושפשוט זרקו סלט של ילד אחר כי היה יותר מידי, באותו רגע הפסקתי לבכות. לא כי נרגעתי אלא כי ירדה לי ההבנה שאין עם מי לדבר , שזה שיח חרשים אז בלעתי תדמעות שתקתי והלכתי לשבת. בסוף היום הכיתה הייתה מלוכלכת אז לא נתנו לנו לצאת , אני זוכרת שניקיתי לבד לא כי הכריחו אותי אלא כי כל כך רציתי לברוח משם כבר.


בהמשך השנה הייתי חולה המון, אני זוכרת שטיילנו המון בין רופאים ובסוף ניורולוג קבע שיש לי מיגרנות וזה נתן לי סוג של אישור להישאר בבית. אני זוכרת שהייתי חולה בבית שבוע עם הקאות , וכל פעם שחשבתי שאני בסדר תמיד ביקשתי להישאר עוד יום ואיכשהו הגוף הגיב לפחד מלחזור לשם בעוד חולי עד שלקחתי על עצמי לחזור גם אם חולה כי לא יכולתי לסבול תחולי הזה יותר וזה אכן נגמר שהחלטתי שיגמר.


עברו מאז 15 שנה אז הזכרון שלי קצת מעומעם, אני לא זוכרת את הסיאטואציה ומה גרם לה אני רק זוכרת שאני יושבת בכיתה וילדים זורקים עלי כיסאות, זה כאב אבל לא בכיתי, חיכיתי שיסיימו וחזרתי הבייתה, כבר שום דבר לא יכל להפתיע אותי.


למחרת חזרתי לבית ספר כאילו כלום.


יומיים אחרי גל באה אלי הבייתה ואבא שלה בא לאסוף אותה ,הוא שאל את אימי מה שלומי ואיך היא ואני מתמודדים עם הסיטואציה, היא הסתכלה עליו ולא היה לה מושג על מה הוא מדבר כי אני אף פעם לא אמרתי כלום. כנראה שעדכן אותה ובאותו הערב היא התקשרה למחנכת שלי ואני בתגובה כעסתי על זה שהיא מתערבת.


זה היה בחמישי , בשישי היו שיעורי חברה והיה ברור לי שידברו עלי אז החלטתי לא להגיע.


כשכן הגעתי לכיתה פתאום לא היו יותר פרצופים, פתאום היו כאלה שניסו לדבר איתי כאילו כלום לא קרה, גל פתאום דיברה איתי מול כולם, אני זוכרת ששאלתי אותה למה היא פתאום מדברת איתי והיא ענתה לי שכבר כולם מדברים איתך אז זה בסדר , ופתאום העובדה שדיברתי איתה נתנה לה קצת מעמד בכיתה. חלק שהיו חברי לפני חזרו לדבר איתי אמרו סליחה שהתרחקו כי חשבו שיש לי כינים ושעכשיו הכל טוב.


היה ברור לי שדיברו איתם עלי, לרגע לא הערכתי את החברות שלהם אבל המצב לפני היה כל כך גרוע שאמרתי שמילא זה הרע במיעוטו.


לימי שישי לא הגעתי יותר ועדיין הברזתי מלא,אני זוכרת שבישיבה שהייתה לגבי המנהלת אמרה לאימי שזה מובן אז אמרתי סבבה והמשכתי להבריז חח, עם הזמן כן רכשתי חברים שם אבל היה לי קשה עם התקופה הזו אז ברגע שסיימתי תיסודי עזבנו תעיר וכמעט ולא שמרתי על קשר עם אף אחד. ודווקא חלק ממי שיצא משם אחלה אנשים אבל זה מזכיר לי את פעם.


הנקודה בסיפור הייתה שהמחנכת יכלה לטפל בזה בפעם הראשונה , לברר מה קורה , לשאול לשלומי , אבל לא היה אכפת לה, היא הייתה חמודה בסך הכל ועשתה את תפקידה במינימום הנדרש. רק אחרי ההתערבות של אמא שלי, ושל ההנהלה אני מניחה, התחילו לטפל בעניין. וכל מה שנדרש מהם היה לעשות שיחה אחת עם התלמידים כדי לחסוך את כל הסבל הזה.


 


גם בכיתה ט היה לי קטע דומה אבל זה כבר לא רלוונטי.


 


אין מה לעשות חרמים וניסיונות תמיד יהיו, השאלה היא מה ההתייחסות אליהם ואיך הצוות החינוכי מתאים את עצמו , בשני בתי הספר זה הופסק בכזו קלות,ברגע שמישהו החליט לעשות עם זה משהו.


הבעיה נוצרה מזה שאחת המורות החליטה לפני להעלים עין וזה מה שגרם להתדרדרות המצב.


 


בתיכון לא חשבתי שזה משהו שהשאיר עליו חותם , אבל בהמשך שמתי לב שאני נורא בוחנת אנשים ואני נורא ביקורתית , זה המון בא משם. החוסר יכולת שלי לסמוך על אנשים באה משם. 


במהלך חלק גדול מהתיכון הוצאתי ציונים טובים במחשבה על לחזור לשם עם ממוצע הבגרויות ושיחנקו , ולמרות שסיימתי עם ממוצע ממש גבוה אף פעם לא העזתי להיכנס לשם.


ועם זאת למרות שאני לא מסוגלת להיכנס לשם , אני כבר זוכרת את זה כמשהו שקרה, זה כבר לא גורם לי לבכות או משפיע עליו אלא אני מספרת את זה כעוד משהו שקרה.


ועדיין לראות את הסבל של אותה ילדה קטנה שובר לי את הלב.


 


הכרתי מורים מהממים לאורך השנים , אבל הכרתי גם כאלו שקיבלו תעודה בטעות.


מערכת החינוך צריכה לעשות שינוי של 180 מעלות לא יעזור כלום.

נכתב על ידי גדולה וקטנה , 12/1/2019 17:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אז ניגשתי למבחן במחשבה שאני לגמרי הולכת להיכשל ושזה מגיע לי..כי לא עשיתי מספיק..

אבל המבחן לא היה כזה נורא, לא הספקתי משו כמו 20 נקודות , ובהתחשב בזה שבבוחן הורידו לי 20 נקודות על זה שהשתמשתי במילה לא כל כך מדויקת באותו הקשר אז אי אפשר לדעת מה יהיה..

אבל הבנתי שאני קשה עם עצמי ואני דורשת מעצמי דברים לא הגיוניים, כי בסך הכל כן למדתי הרבה ואפילו מספיק ועדיין באתי בהרגשה שאני חסרת אחריות. אפילו שכבר חודש אני לא יוצאת מהבית. (שוקלת ברצינות לבעוט בקירות חח)

בכל מקרה אני ממש עייפה מכל התקופה הזו וממש מחכה שתיגמר.

נכתב על ידי גדולה וקטנה , 7/1/2019 17:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגדולה וקטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גדולה וקטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ