לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

“The most important things are the hardest to say. They are the things you get ashamed of, because words diminish them. words shrink things that seemed limitless when they were in your head to no more than living size when they're brought out"


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2018

לחץ ושינוי


יש נטייה לכולנו לסכם תקופות זמן, ואני לא שונה. זאת ראייה מאוד מצומצמת של המציאות כי לרוב כשנוצר שינוי בחיים שלנו, הוא נוצר בעקבות תהליך ארוך שהחל מלפני שאפילו שמנו לב אליו ושלא באמת נגמר אי פעם. אבל אם אניח להתפלספות יתר שלי לרגע, השנה הזאת הייתה אחת השנים הכי בונות בחיים שלי. אולי השנה הכי בונה בחיים שלי עד כה. איפה שהייתי שנה שעברה באותו זמן ואיפה שאני היום...זה בלתי ניתן להשוואה. השנה הזאת למדתי לאהוב, למדתי מה זו אינטימיות (וכמובן שסקס היה חלק מזה, למרות שלא החלק הכי מרגש), למדתי מה זה להיות בזוגיות (גם אם קצרה) ולמדתי מה זה כששוברים לך את הלב. יצאתי לכל כך הרבה מקומות חדשים ועם כל כך הרבה אנשים שונים, ולמדתי להתגבר על הרבה פחדים. רכשתי מקצוע חדש והתקבלתי לעבודה באותו מקצוע בתוך פחות משנה. אבל יותר מהכל אני מרגיש שהפכתי להיות יותר אני, התחלתי להאמין בעצמי הרבה יותר, וסוף סוף הצלחתי לראות באמת את פירות העבודה העצמית שלי. למדתי להעז.


ולמרות זאת, גם עכשיו כשאני בחופשה, אני עדיין מרגיש איזה שהוא לחץ. איזו שהיא חרדה שנמצאת לה ברקע, חסרת צורה, עפופה במיסתורין. זה משהו בתוכי שאני מכיר מאוד טוב, משהו שהוא לא חדש ולא זר בכלל. זה לפעמים מוריד אותי קצת למטה כי הדבר הראשון שאני חושב הוא ״אם התקדמתי כל כך הרבה, התגברתי על כל כך הרבה פחדים וקשיים ועדיין אני מרגיש ככה, אולי אין לזה פתרון? אולי אני אף פעם לא אהיה באמת רגוע ובאמת שמח ולנצח אשאר כלוא בתוך מעטפת של לחץ וחרדה?״. אני חייב להגיד שזוהי שאלה טובה וחשובה. אני חייב לשאול אותה כי אני חייב להיות אמיתי עם עצמי ולהבין מאיפה הדברים שמפריעים לי בחיים מגיעים, אך באותו זמן אני חייב לראות את הדברים בצורה יותר אובייקטיבית ולא רק מתוך המעטפת הזו שאני מתאר. זה נכון שהחרדה עדיין שם, אבל ביחד איתה גם מתפתחת תחושה של הישגיות ושל אמונה ביכולות שלי. בתכלס, החרדה אומנם שם אבל הדרך שבה אני מתמודד איתה היא שונה לגמרי מפעם. אני הרבה פחות נוטה לתקופות של דיכאון כי החיים שלי פשוט הרבה יותר מלאים והרבה יותר פעילים. וגם בתקופות הכי קשות, והשבוע של הפרידה שלי היה אחד מהשבועות הכי קשים שהיו לי בחיי, אני עדיין קם מזה מאוד מהר ובמקום להיתקע במקום ממשיך לדחוף קדימה. ואני חושב שזה מה שבעצם אני צריך לקחת מזה...הלחץ והחרדה עדיין שם כי אני עדיין צריך להמשיך, בשביל עצמי. כי כדי שיהיה פחות לחץ וחרדה בחיים אני צריך לבנות לעצמי את החיים שיגרמו לכך שיהיה פחות לחץ וחרדה, ואני עדיין לא שם. אני עדיין לא שם, אבל אני מתקרב. אני הופך להיות עצמאי יותר, בטוח יותר, אמיץ יותר. אני לא מבקש מהחרדה לא להתקיים, אני פשוט מבקש מעצמי להתקיים. וככל שאני קיים יותר בתוך עצמי, אני מאמין שהחרדה תמשיך לתפוס מקום קטן יותר ויותר. היא לא תעלם לעולם, ואני לא צריך שהיא תעלם. אני רק צריך שבמקום שהיא תהייה כוח שכובל אותי ותוקע אותי היא תהפוך לכוח שמדרבן אותי לעשייה. אם אני לוקח את החרדה והופך אותה לדלק, המשמעות שלה משתנה. היא כבר לא הדבר המפחיד הזה אלא פשוט עוד תחושה בתוכי...אני לא חי בתוכה, אלא היא חיה בתוכי, וזה משנה הכל.


יש לי עוד הרבה להתקדם, אבל בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים אני מרגיש שאני באמת בכיוון לשם. יש כל כך הרבה שאני רוצה לעשות והיום אני באמת מאמין שאני יכול לעשות. יש אספקטים שלמים בחיים שלי שלא התרכזתי בהם מספיק בגלל שהייתי כל כך עסוק באחרים, אבל עכשיו אני יכול לפתח גם אותם ולמצוא את האיזון שנכון לי. הוכחתי לעצמי שאני יכול לעשות דברים וגם מאוד מהר. הוכחתי לעצמי שאני לא מוותר לפחדים ושהרצון שלי להיות מי שאני חזק יותר מהחרדה שלי. אני יודע לאן פניי מועדות וגם כשדברים קשים, אני תמיד זוכר את זה ודוחף את עצמי לשם, כי אני יודע שלהשאר במקום ובאיזור הנוחות זו לא הדרך. אומנם החרדה עדיין שם, אבל גם הרגשתי שמחה וגאווה עצמית השנה שלא נראה לי שהרגשתי אף פעם. הרגשתי אהבה, כמה שקשה לי להאמין...הרגשתי אדם בוגר ולא ילד קטן שצריך עזרה של אחרים. הרגשתי בן זוג והרגשתי איך זה שמישהי אוהבת אותי, אפילו אם אני לא באמת יכול לדעת איך היא הרגישה...זה הרגיש לי אמיתי. הרגשתי כל כך הרבה. ואני מוכן להמשיך להיפתח ולהרגיש עוד יותר גם השנה. והלחץ והחרדה? אלה רק עוד תחושות שאני מרגיש, רק שעכשיו הן לא לבד. הן חלק מהחגיגה הזאת שנקראת החיים, ואני מתכוון לצרף עוד הרבה רגשות וחוויות לשם. זה תהליך שהתחיל ממזמן, אולי מהיום שנולדתי. זהו תהליך שימשיך עד יום מותי. אבל עכשיו אני הופך את התהליך הזה לשלי.

נכתב על ידי Crepusculum Lux , 29/9/2018 00:29  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זמן


אנחנו חיים עם שעון מתקתק לצדנו,

ובכל פעם שאנחנו לא עומדים בזמנים

הוא מצלצל.

הוא מצלצל,

והופך מצלצול להתראה,

ומהתראה לאזעקה,

ומאזעקה 

לזעקה

שלעולם לא תמצא מנוחתה.

 

ואם זהו המצב, מה הטעם בשעון?

אם מטרתו היא רק להנציח את מעגל הסבל,

אם תכליתו היא לשבור את השקט ולרסק את הדממה

אוי, הדממה, 

האם היא הבעיה?

לאוגם לא הצלצול, וגם לא הזעקה.

זה התקתוק.

התקתוק

שמאיץ בנו למהר,

שמשקר לנו שזמננו אוזל,

זמן

שלא היה שלנו

מההתחלה.


נכתב על ידי Crepusculum Lux , 24/9/2018 00:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  Crepusculum Lux

מין: זכר




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCrepusculum Lux אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Crepusculum Lux ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ