לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הוא היה לי בית



Avatarכינוי: 

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2016

תרגעי, את שלי, אני מחזיק אותך- קטע קצר


הוא שם את היד שלו על שלי ונתן לחיצה קטנה, כאילו אומר "תרגעי, את שלי, אני מחזיק אותך"

ולרגע האמנתי.

-

הוא לא מהטיפוסים שידברו יותר מידי, כי אף פעם לא יהיה מספיק מילים שיתארו את מה שהוא מרגיש. 1.84 של אצילות, של כישרון טהור ושל אהבה. 1.84 שנכנסו יום אחד בדלת שלי ומאז סירבו לצאת. כי היד שלי מתאימה ליד שלו ולשנינו זה מספיק.

 

כשהוא ישן ואני בלילות הקרים מחפשת מה לכתוב, אני מעיפה מבט קטן, לא ארוך, מהפחד שזה יגרום לו להתעורר. מסתכלת על הנשימות הכבדות עם הפה החצי פתוח, כמה פשוט בן אדם יכול להיות? כמה נכון בן אדם אחד יכול להיות?

 

ובא לי לצעוק פתאום, בא לי להביא לו את היד שלי בחזרה, בא לי שהוא יביא לי השראה, בא לי לקחת פנס ולהאיר על העיניים הירוקות. שיסתכל, שישתגע איתי ביחד. שיכתוב משהו עליי, שיבדוק אם כתבתי עליו. שיאהב אותי לשנייה נוספת, שיזרוק את המחשב ויצווה עליי לישון איתו ביחד. בא לי שיגיד עם העיניים והידיים ויצעק בלי קול, בא לי שיאהב כמו שרק הוא יודע, בעזרת כישרון שמוגבל רק לו. 

 

ובלילות האלה אני מרגישה את אותה נערה שלא אהבו אותה מספיק חוזרת לכמה שניות להציץ עליו גם, תוהה איך הוא נשאר דווקא איתה, איך הוא נשאר בבית שלה, איך בכל גובהו המפואר הוא בחר בה. אף אחד לא בחר בה קודם, רק הוא. 1.84, עיניים ירוקות, מילים מעטות אבל יפות, הוא בחר בה.

 

אני משכיבה אותה לישון ומחייכת לעצמי. הוא כאן, הוא נשאר והוא איתי. הוא לא בחר בילדה המפוחדת, הוא בחר בי שאני גם קצת היא, אבל הרבה אני.

 

ובזמן שאני כותבת על השדים הכי כמוסים של הלב המשתולל שלי, בזמן שאני כותבת על העבר שבנה אותי והעתיד הלא ידוע, בזמן הזה הוא מתעורר לרגע ומסתכל עליי. סוגר את המחשב בעדינות ומוצא לשנייה את היד שלי.

 

ואני לא צריכה שהוא יגיד לי שום דבר, אני בשנייה מוצאת את עצמי קרובה אליו, נושמת את הריח המוכר והממכר ולומדת את קצב הנשימות שלו מחדש.

 

אני מצטרפת לילדה המפוחדת שהייתי וביחד אנחנו נרדמות ליד 1.84 של אהבה טהורה שמשום מה בחרה בנו. 

 



נכתב על ידי , 18/9/2016 21:34  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אתגר- קטע קצר


 

החיים לקחו
אותך, אותי
ואותנו
למקומות שונים. 
מאש הפכנו
למים, 
מפיצוץ נהיינו
אפר,
מביחד הפכנו
לחוד. 
התבגרנו כואב, 
למדנו רגש חדש- 
בדידות,
שאיתה הגיע
מגע זר.
החיים נהיו 
קלים, קשים
ואתגר. 
ואני לא 
טובה
לך ולנו
או
עם אתגרים. 

 

 


 

 

אז, זה הקטע הקצר הראשון שאני מעלה. 

הסגנון עדיין חדש לי, כי אני בדרך כלל כותבת סיפורים קצרים בצורה אחרת לחלוטין. 

שיהיה שבוע טוב, 

נכתב על ידי , 10/9/2016 21:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הוא היה לי בית- פרק 4



 

פרק 4:

 

נכנסתי הביתה אחריי שהסתובבתי כמה שעות בתל אביב ולהפתעתי הוא עדיין היה בסלון. כולם עדיין היו בסלון.

"הגעת. אפשר ללכת לאכול צהריים..." אמא שלי הכריזה.

"תלכו, אני עייפה."

"מאיה." הטון שלה היה נוקב ואני גלגלתי עיניים, מעבירה מבט ברוני שהסתכלה עליי עם עיניי עגל ענקיות שהיה קשה לסרב להן.

"אוקיי..." מלמלתי.

כעבור חצי שעה מצאתי את עצמי במסעדת בשרים יורקתית להפליא, בהוד השרון –כמה אירוני שהייתי פה לפניי שעתיים וקצת-.

הוא דיבר עוד ועוד ועוד על העבודה שלו, על המשרדים שלו, על העסקים עם יפן ועל הבורסה בארה"ב ועל כמה הכלכלה בשפל חדש.

"לרוני יש תערוכה עוד שבועיים. תגיע." קטעתי אותו, יוצרת שקט שמשום מה לא הביך אותי בשום צורה. סלדתי ממנו. הוא הגעיל אותי.

"תערוכה?" הוא שאל והסתכל עליי. "את תהיי?" הוא המשיך.

"ברור שאני אהיה, אני לא נוטשת את המשפחה שלי כשהיא הכי צריכה אותי." מצמצתי והמשכתי להסתכל עליו, רואה אותו מאדים.

מקצה העין שלי יכלתי לראות בחור מוכר, שכבר פגשתי היום, גפן. ישב שם עם איש מבוגר ממנו והמבט שלו נע מהארוחה לכיוון השולחן שלנו. זה מה שחסר לי.

"מאיה, זה לא הזמן." אמא שלי אמרה.

"על מה התערוכה?" הוא שאל את רוני.

"זה תערוכת דיוקנים, אבל בעצם זה ציור חופשי ואני השתמשתי בצבעיי שמן-"

"אתה לא מקשיב!" זאת הייתה אמירה נוקבת שיצאה מהפה שלי כשראיתי שהוא מתעסק בפלאפון.

"מאיה-" שוב אמא שלי ניסתה להרגיע אותי.

"אני מקשיב..." הוא רק אמר והעביר את המבט ביני לבין רוני.

"כן? מה היא אמרה?" שאלתי.

"מאיה."

"תענה לי. מה היא אמרה?"

"את עושה סצנה. תעבירי לי את המלח." הוא סיכם.

"אני עושה סצנה? אתה לא יודע מה זה סצנה. תחזור על מה שהיא אמרה או שאנשים יתחילו לצלם את זה." הדם שלי בעבע.

"היא סיפרה על התערוכה שלה." הוא הסתכל לי בעיניים ואני גיחכתי, לא מאמינה.

"אתה תמשיך לעשות את הטעויות האלה עד שאחרון הילדים שלך יתאבד, אה?" פניתי אליו בשקט ונעמדתי, מרגישה את הפנים שלי בוערות ויודעת כמה אדומה אני.

"מה אמרת?" הוא לא הצליח לשלוט בטון שלו.

"כלום מר שוורץ, בטח לא שמעת טוב, או שלא הקשבת..." אמרתי בזלזול והתחלתי להתרחק.

"מאיה....." יכלתי לשמוע את אמא שלי מאחוריי אבל טרקתי את הדלת של המקום, מוציאה סיגרייה בשנייה שיצאתי משם.

'הוא לא שווה את זה. הם לא שווים את זה. הוא לא שווה את זה.' הקול של דניאל התנגן לי בראש. 'אף אחד לא שווה את זה מאיה, זה הכל בולשיט אחד גדול. יום אחד אנחנו נעבור מהקיבוץ המסריח הזה ונצליח בחיים. עד אז, נסבול קצת. זה לא שווה את הדמעות' ניסיתי לשחזר את המילים המדוייקות שלו אבל כל יום שעבר הן היו רחוקות יותר ממני והיה קשה יותר לזכור.

"את מלאה בהפתעות אה?" שמעתי קול מאחוריי וכמעט נחנקתי מהסיגרייה שלי, מנסה ללבוש את החיוך הכי משכנע שמצאתי.

"הייתי צריכה להישאר בעבודה, נכון?" פניתי אליו.

"את לא היית בעבודה." הוא הרים גבה.

"הקמטים שלך קסם, בוקר אחד אתה תתעורר ואתה תגלה שהם לא הולכים לשום מקום ושהמצח שלך לא נהיה צעיר יותר." ניסיתי לשנות נושא.

"את מלאה בשיט," הוא גיחך, "מלאה בחיוכים וצחוק מאולץ אבל במקביל מלאה בשיט." הוא קבע והתיישב לידי.

"אתה לא מכיר אותי."

"את צודקת. אני לא." הוא משך בכתפיו והסתכל עליי במבט בוחן. 

 

 

נכתב על ידי , 6/9/2016 12:38  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





256
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאיה שוורץ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאיה שוורץ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ