לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הנוסעת בזמן


בלוג שמטרתו המרכזית היא לתעד את המסע שלי לאפריקה. בבלוג זה אשתף בחוויות מיוחדות, אתן המלצות למקומות מיוחדים, אספר סיפורים על אנשים שאפגוש, אתן טיפים למטיילים ובעיקר אספר על אפריקה מנקודת המבט שלי, כמתנדבת כאן וכמטיילת.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2016    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

8/2016

90/90


אני לא מאמינה עדיין שעכשיו 21:00 ובעוד פחות מ9 שעות לא אהיה כאן יותר. אף פעם. 


את הפוסט האחרון של הבלוג שלי אני רוצה לפתוח בתמונה הזו:


 




 


את התמונה הזו צילמתי לפני כמה ימים במועדון הילדים שאנחנו מפעילות כאן, הBooks and Things המפורסם. יצאתי מהבוקס וראיתי את סטיבן, אחד הילדים האהובים עלי במיוחד, רוכב על האופניים האלו. בשנייה הראשונה רציתי לרוץ אליו ולהוריד אותו מהן, משום שהגלגלים היו קרועים כל כך, כאילו שכל פנייה חדה מדי תגרום לחלק החיצוני שלהם להתקלף לגמרי. הקידון היה שבור, והמתכת הייתה מלאה בחלודה. אחרי כמה שניות התאפסתי, וראיתי כמה סטיבן נהנה מהרכיבה על האפניים. איוון, ילד שובב מאוד, שם לב שסטיבן מושך תשומת לב עם האופניים החדשות-ישנות שלו, והצטרף אליו במלוא המרץ, דחף אותו מאחורה וניסה לרכב גם. סטיבן לרגע לא הביע רכושניות כלפי האוטו המאולתר שלו, אלא נתן לאיוון לרכב מטרים רבים, ולהפתעתי, האופניים שרדו את הטראומה.


 


אפשר להגיד על אפריקה הרבה דברים נכונים: פח הזבל של המערב, מדינת עולם שלישית, יבשת ענייה, מקופחת, מלאה במחלות, ימי הביניים, עוני, עוני, עוני.... אבל את השמחה של הילדים האלו אי אפשר לקחת מהם. ההנאה של הילדים מהדברים הפשוטים, הקטנים ביותר, מדהימה בעיני. בעולם המערבי התרגלנו להיות מסופקים מהר, מהר מדי, ואז לרצות עוד, ועוד ועוד. ברגע שהאפשרויות מוגבלות, רמת ההנאה שניתן להפיק מהדברים הכביכול פשוטים, גבוהה יותר. ב3 החודשים האלו ראיתי בצורה האמיתית ביותר, ששמחה אינה נובעת בהכרח מכסף ומרכוש, אלא מהרוח שאיתה ניגשים לכל חפץ. 


לילדים כאן אין כמעט כלום. הם משחקים בחוץ עם מקלות ואבנים, הולכים עם בגדים קרועים, חלקם מוכרים דברים אחר הצהריים בשוק, הם עוזרים להורים שלהם חלק רב משעות היממה, ועדיין, הם שמחים. שלא ימכרו לכם שבאפריקה כולם עצובים ומתים ברחובות. זה פשוט לא נכון. אנשים שמחים כאן, באמת. הלואי שאנחנו היינו מסתפקים במועט ומצליחים להפיק ממנו הנאה רבה כל כך כפי שהילדים כאן מצליחים. תרבות השפע עשתה לנו גם הרבה מאוד רע, אבל אשקר אם אגיד שאיני מתגעגעת למבחר, לאוכל מגוון ולעוד דברים שאכתוב עליהם בסוף הפוסט. 


 


יחד עם זאת, אני מאוד חוששת לגורל איוון וסטיבן. מה יקרה איתם בעוד 10 שנים כשיהיו בני 16? אפשרויות רבות אין להם כאן. ככל הנראה הם יהיו מוכרים במרקט, או נהגי מונית, או אם ממש יתמזל מזלם הם יהיו מורים. ליותר מזה קשה מאוד להגיד מנקודת הפתיחה שלהם, ולדעתי הם גם לא מעזים לחשוב על משהו גדול יותר מזה, משום שהם לא מכירים את האפשרויות שיש בעולם. אולי כי הם חיים בשוליים שלו, בחלק שאף אחד לא מצליח לראות, ואולי גם לא מנסה באמת. אני חושבת שהאנשים בוויניבה שמחים בסך הכל, אבל אני לא בטוחה שהם מאושרים. כלומר, הם שמחים מהדברים הקטנים, היום יומיים, אבל אינם יכולים להתגאות בפרוייקט שפיתחו, במיזם שלקחו בו חלק, בקבלה למקום עבודה יוקרתי ומספק. פשוט כי המושגים האלו לא קיימים כאן. הכל כאן פשוט יותר. 


 


למדתי כל כך הרבה מהמסע הזה, לא אתחיל לכתוב כאן כי זה לא יגמר' וכי יש דברים שאשמור לעצמי או לשיחות פנים מול פנים, וגם כי קשה לי להפוך את התובנות שלי למילים כרגע. מה שכן, המסע הזה נתן לי סטירת לחי ענקית בנוגע לעולם שאנחנו חיים בו ופתח בפני עולם חדש שנקרא 'פיתוח בן לאומי'. הדרך הנכונה ביותר לעשות טוב לאחרים היא על ידי שותפות, ולא על ידי צדקה. ואת זה לא אני אמרתי אלא המקורות היהודיים. 


מה שנשאר לחשוב עליו הוא איך עושים שותפות עם המדינות האלו, מה לוקחים ומה נותנים בתמורה. וכמובן, צריך להוציא הרבה פוליטיקה מהמשחק. אבל את האינטרסים מותר להשאיר. בסוף אנחנו כאן כדי לעשות לישראל יחסי ציבור טובים, ואני חושבת שזה בסדר כל עוד קורה משהו גדול מזה.


 


ברור לי שהמסע הזה הוא רק ההתחלה מבחינתי, ואני יודעת שבעתיד אחפש את המקומות לשותפויות עסקיות עם קבוצות מוחלשות שונות ולפתח אותן תוך כדי, על מנת שאלו יגדילו את היכולות שלהן. המילה עסק זו לא מילה גסה. תחשבו על זה קצת. 


 


בנוגע לעשייה שלי כאן ב3 החודשים האחרונים, הרבה אנשים שאלו אותי האם אני חושבת שאני משנה משהו, שאני עושה משהו משמעותי. אז אנסה לענות על כך בעזרת סיפור חמוד וקיטשי:


 


ביום מן הימים בעודי מטייל על החוף,


ראיתי איש צעיר עומד ליד הים ומשליך עצמים


מהחוף אל תוך האוקיינוס.


בעודי מתקרב גיליתי כי האיש מרים מהחול


כוכבי-ים שאלפים מהם נותרו שם עם בוא


השפל ומשליך אותם חזרה אחד אחד לתוך האוקיינוס.


שאלתי את האיש מדוע הוא  לוקח על עצמו מטלה שכזו.


האיש השיב כי אם לא יעשה זאת כוכבי הים


ללא ספק ימותו.


לעגתי לו והודעתי כי ישנם קילומטרים של חוף


ועשרות אלפי כוכבי-ים


ושלא יתכן כי הוא באמת


מאמין שמעשהו אכן ישנה משהו...


האיש הצעיר עצר לרגע, חשב,


ואז הרים כוכב-ים נוסף מהחוף


בעוד הוא משליך אותו חזרה לים אמר:


זה משנה... לאחד הזה!" 


                            אלן ברקר


 


 


אז, בעוד 3 שבועות אני חוזרת לארץ אחרי חוויה מטורפת, אחרי שאטעם קצת מהספארי בטנזניה ומהים הכחול בזנזיבר. החזרה לארץ הולכת להיות חוויה די קשה, אחרי 4 חודשים שהתרגלתי למשהו שונה לחלוטין. 


אז... הכנתי רשימה של דברים שאני מתגעגעת אליהם בארץ:


 


1. להתקלח במים חמים.


2. ליצור קשר עין עם בני המין החלש מבלי לקבל הצעת נישואין.


3. שאנשים רנדומלים יפסיקו לגעת בעור שלי ולהתלהב מזה שכשנוגעים בו הנקודה שנוגעים בה נהית בהירה יותר.


4. לא להיות יותר הלבנה היחידה ברחוב.


5. לאכול ב'חומוס של הטחינה' בשישי בצהריים.


6. לספר לאנשים שאני מירושלים מבלי שישאלו אותי האם פגשתי את ישו. 


7. למרוח לפני השינה קרם גוף מפנק במקום תרסיס נגד יתושים.


8. לאכול מוצרי חלב.


9. לאכול אוכל טעים.


10. לאכול.


11. פק"ל במעיין בשבת.


12. לחברים המהממים שלי (שאם הם חברי אמת אז הם קוראים את זה עכשיו).


13. להקשיב לרדיו מבלי לשמוע 3 שירים שחוזרים על עצמם בלופים.


14. לאפות עוגות שוות.


15. לחדר שלי.


 


אז.... עד כאן הייתי אני. נפגש בעוד 3 שבועות, רד רד- עלי, ואולי גם שייק שווה. תלוי כמה בקיאות תפגינו בסיפורי הבלוג. 


 


רות. סוף


 




 ויקטור, שינהל את העולם יום אחד. תמונה שצולמה בשבוע הראשון.


 


 


 


 

נכתב על ידי , 27/8/2016 23:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



85/90


שבוע טוב לכולם,


אכן הרבה זמן לא כתבתי כאן כי פשוט לא ממש הייתי בגישה לאינטרנט ולציוויליזיציה, משהו שמאוד מאוד אהבתי. 


אשתף אתכם בסוד, בפוסט הראשון טיפסתי על עץ גבוה מדי, כשהחלטתי שהכותרת של כל פוסט תהיה היום במסע שלי. מאז, בכל פעם לפני שהתחלתי לכתוב פוסט פתחתי את היומן בפלאפון והתחלתי לספור ימים. היום הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לספור מהסוף, מחודש אוגוסט, וזה כי נותרו לי בוויניבה רק עוד 5 ימים...


 


אז הפעם אתמקד בסופ"ש המשוגע שהיה לנו, כי על שבוע הקייטנות כבר כתבתי, והקייטנה השניה הייתה דומה לראשונה, רק עם ילדים מופרעים יותר.


 


ביום חמישי, אחרי שסיימנו את הקייטנה ואחרי שאכלנו מנת רד- רד מדהימה שהכרחנו את המבשלת שלנו להכין לנו, יצאנו לנו לכיוון צפון גאנה, לWali falls.


זו נסיעה של 8 שעות בערך, ולכן החלטנו לעצור באמצע הדרך ולעשות את הלילה באקוסומבו, שזה הסכר הגדול של גאנה. ישנו ליד אגם ענק יפהפה, ומעליו סכר. ההוסטל היה ממש מעאפן, אבל גם לא תכננו יותר, כי זו היתה רק תחנת מעבר.


 


האקשן האמיתי התחיל ביום השני, כשעל הבוקר פגשנו בחור מקומי נחמד שהציע לנו לבוא לראות את הבית שלו, ואכן הלכנו לביתו המפואר באופן מפתיע, משתווה לכל ווילה שווה בארץ. הבחור (שאיני זוכרת את שמו אז בואו נקרא לו מנשה לצורך הסיפור) ביקש להתלות אלינו לטיול שתכננו לעשות למפל בדרך לוואלי פלס, ואנחנו לתומנו הסכמנו. האמת, הוא היה אחלה בחור, פשוט קצת הופתענו מכך שעשיר כמוהו לא הציע להתחלק איתנו בעלות של הטרו טרו או להביא כיבוד לטיול, אבל כנראה שזה פשוט עניין של פער תרבות ביננו.


באמצע הדרך עצרנו במסלול ממש מגניב בתוך יער גשם עם המון חיות, בעיקר זוחלים וכל מני דברים מגעילים, אבל בין לבין היו גם פרפרים יפים. בסופו הגענו למפל מאוד יפה. ישבנו ואכלנו לנו פולי קקאו שמצאנו בדרך (אגב, זה ממש כמו כל פרי. כשפותחים אותם יש להם טעם של ליצ'י כזה. רק אחרי שמייבשים אותם אפשר להכין מהם קקאו). אחרי שישבנו לנו משהו כמו 10 דקות, בלי שום התראה מוקדמת התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.


בגאנה, ולדעתי זה ככה במדינות טרופיות רבות, הגשם פשוט מגיח משום מקום והוא מסוגל לשתק עיירות שלמות. 


מנשה קטף עלה בננה ופשוט שם על הראש בנונשלנטיות וכך הגן על עצמו מפני הגשם. בהתחלה הסתכלתי עליו והוא היה נראה די מגוחך, אך מהר מאוד הבנתי שיש הגיון במעשיו, והכנתי לעצמי גם מטרייה טבעית שכזו. 


 


הגענו סחוטות לכביש הראשי ומשם לקחנו מונית להוסטל שלנו בוולי פלס. הגענו לכפר קטן ופשוט עם נוף מאוד יפה ולא אופייני לאפריקה. אמנם היה ירוק מכל עבר, אבל היו גם צוקים ירוקים כאלו שהרגישו קצת כמו שוויץ רק בלי החלק של השלג והפרות עם הפעמונים. 


כבר כשהגענו לכפר ראינו חנויות אמנים קטנות עם גילופי עץ יפהפיים שהם עושים, ואפילו רכשתי לעצמי מנקלה שתשרת אותי על חופי זנזיבר.


 


ביום השני שלנו בכפר עשיתי טיול בוקר עם אריאל, אחת החברות מהמשלחת. שתינו מאוד אוהבות לאכול את מאכלי הרחוב המקומיים שהנשים כאן מוכרות על הראש, גם עם מדובר בסיכון קל של קלקול קיבה, כי אפשר ללמוד כ"כ הרבה על התרבות כאן מהאוכל, וכי אוכל זה כיף. 


האמת שבכלל יצאנו מההוסטל בשעת בוקר מוקדמת (בשבת!) כי תכננו ללכת לסדנת גילוף עץ, ובזמן שהבחור שאמר שילמד אותנו (קופי) הלך להביא את העצים ואת כל הציוד, המשכנו להסתובב. פתאום, ראינו בצד הדרך מישהו שמוכרת משהו שנראה כמו עוגייה. עיני נפתחו לרווחה, הבטתי מקרוב יותר כדי לוודא שאיני טועה, שאין זה מאפה בשר, גוש בצק, חתול משומר או משהו אחר... ואכן, עיני היו נאמנות לי. ביקשתי לטעום חתיכה, וזה היה ממש ממש ממש טעים! ממש! עוגייה של בוטנים, קשה כזו וכיפית, בדיוק כפי שאני אוהבת. התלהבתי מאוד וכמובן שקניתי לי כמה, וכשביקשתי מהמוכרת את המתכון (הרגל שכבר בשיגרה..) היא הזמינה אותי לבוא אליה הביתה וללמוד.


כשהבנתי שקופי לא יחזור בקרוב עם העצים, נעניתי להצעה שלה. שמה הוא בניס. הלכנו אחרי בניס ופתאום נתגלו אלינו סמטאות שבכלל לא שמנו לב שיש בכפר. מעין שכבה פנימית כזו של רחובות למקומיים בלבד, לשם התיירים לא מגיעים. היא לקחה אותנו לכמה חנויות, תכלס, חברות שלה שמוכרות על הדרך בוטנים, סוכר, שמן וגחלים. משם בניס הובילה אותנו לבית שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בתוך בית של גנאי.


ישבנו בחצר גדולה, שהחצר זה גם המטבח, שם יש את הגחלים, הסירים, הכיסאות והכל. היה מדהים לראות איך בניס מבשלת. הרגשתי כאילו אני ביימי הבינתיים, כי לכל דבר סזיפי שהיא עשתה יש לי בבית מכשיר שעושה זאת בשנייה, ועדין, היה משהו מאוד מיוחד ונקי בלעשות את הכל בעצמנו, ולהבין עוד יותר עד מה אנחנו מפונקים....


 


אז אספר לכם קצת איך מכינים את החטיף הזה, יש בסוף הפוסט תמונה שלו, ובהמשך אערוך ווידאו עם סרטונים שמראים בהם איך בניס עובדת, זה פשוט מדהים!


תחילה בניס לקחה את הבוטנים, קלתה אותם מעט מעל סיר על גחלים, שפכה אותם על קערה גדולה וגילגלה אותם חזק בין הידיים כדי שהקליפה תצא החוצה. אחרי עבודה ארוכה שעשינו זאת, בתכלס בניס עשתה ואני סתם שיחקתי עם הקליפה, בניס מעכה את הבוטנים על עלי כזה, מהסוג שמכינים איתו פופו. לאחר מכן היא שפכה את השברים הקטנים על שרפרף עץ ומעכה אותם פעם נוספת עם בקבוק יין ישן (ובארץ- מג'ימיקס היה עושה את הכל בין רגע, לנו לקח 20 דקות). לאחר מכן הבערנו מדורה קטנה, הנחנו סיר על הגחלים והמסנו את הסוכר כך שנוצר רוטב כרמל. לתוך הרוטב שפכנו את הבוטנים, הסופנו קצת שמן וערבבנו טוב טוב.


ואז, שפכנו (בתכלס, בניס עשתה את הכל) את התערובת על שרפרף העץ. בניס רידדה את העיסה עם בקבוק היין עד שהבלילה נהייתה דקה מאוד. ואז, מהר ובזהירות בניס חתכה את הבלילה לריבועים, אני נתתי לכל ריבוע טאצ' קל של ספירלה, והכנסנו את כל העוגיות החמודות שלנו לקופסא גדולה.


יצא טעים בטירוף. כמובן שנתנו לבני תשלום סמלי של 5 סידי, שאריות רבות והרבה עוגיות שוות.


היה מגניב, אבל החלק המגניב באמת התחיל לאחר מכן:


פגשנו חברות נוספות שאמרו לנו בביטחון שהגבול של טוגו קרוב אלינו מאוד, שהרי טוגו גובלת לצפון גאנה. ואכן, אחרי הליכה בשבילים צרים הגענו למעבר הגבול עם טוגו, וחייל קשוח קיבל את פנינו. באותו הרגע הבנו מבלי למצמם שלפנינו מטרה משותפת- להיות בטוגו, ולו רק לכמה דקות בשביל התחושה שביקרנו במדינה נוספת. אכן יצר ילדותי, אבל זה כל הכיף.


ניסינו קצת לדבר עם החייל, להסביר לו עד כמה חשוב לנו לדרוך בטוגו... והוא לא הסכים כמובן. ביקש שנראה לו ויזה ודרכון, אך אלו לא היו עלינו. לאחר שעשינו לו קצת מצפון ואמרנו לו שבגללו לא נהיה בטוגו בחיים, הוא חשב על כך ואמר שאם מישהו מקומי מהביטחון שהיו איתו יסכים להתלוות אלינו לסיבוב קצר בטוגו אז נוכל להכנס.


אף אחד לא הסכים עד ששלפתי את חבילת העוגיות שהכנתי! סתם, שדניס הכינה בתכלס. הצעתי לחייל עוגייה, וכך גם לאנשי הביטחון. בתמורה לכך כמובן שאחד מהם הסכים להתלוות אלינו לטוגו. עשינו בטוגו סיבוב של כמה דקות, הצטלמנו ליד הדואר של טוגו, נתנו כיף לאיש הביטחון וחזרנו לכפר. אין, החיים לפני טוגו ואחרי טוגו לא נראים אותו הדבר.


 


ביום למחרת עשינו את הטיול הגדול לוולי פלס, ואכן הגענו למפל מהמם, שהוא למעשה המפל הכי גבוה בכל מערב אפריקה. היה מאוד מרשים ויפה ואחד הילדים הסכים שאצלם אותו ויצאו תמונות פשוט מדהימות. כנראה שתרמו לתמונות הדגים המתים שהוא דג והחזיק שנייה לפני שצילמתי אותו, שתרמו לאותנטיות. 


אני שואפת אחרי שאחזור הביתה להעלות לכאן כמה תמונות נבחרות מהמצלמה שלי, מקווה שאזכור להעלות את זו, ואם לא, תזכירו לי.


 


ביום למחרת הייתה לפנינו נסיעה של 8 שעות, כשבמלכה עצרנו באקרה לאכול המבורגר צמחוני אחרון, גלידה בפינוקיו, והכי חשוב- ביקור בחנות היצירה (היחידה!) שיצא לי לבקר בה ב3 החודשים האחרונים. כשנכנסתי אליה הייתי כמו נרקומן שקיבל את המנה שלו אחרי כמה חודשים של ציפייה. התחדשתי לי בסקטצ' בוק שילווה אותי בהמשך הטיול, במכחולים חדשים ובניירות מהממים שאוכל להכין איתם הפתעות כשאחזור.


זהו, עכשיו אני יכולה לסמן וי ענק על גאנה!!! 


 


סיפור מצחיק שהיה לנו בטרו טרו חזור- בחזור מאקרה עליתי עם עוד כמה חברות לטרו טרו צפוף מאוד (כי הוא לא יוצא עד שהוא לא מלא). דמיינו 24 אנשים בתוך רכב של מטר על 2 מטר, ישן, בלי מזגן ולפעמים גם בלי חלונות שיודעים להפתח. בקיצור, חוויה מגבשת ומסריחה להחריד. הנוסעים היו מרותקים לאיזו סידרה גאנאית או משהו, כשפתאום אחד הדמיויות בסדרה נגע לאחת הבנות בחזה בקטע מגעיל. אז אינסטנקטיבית אמרתי ב OMG שזו הרי מילה בין לאומית. כל האנשים בטרו טרו הסתכלנו עלי ונשפכו מצחוק. מביך.


 


זהו.... בימים שנותרו לנו אנחנו בעיקר סוגרות משימות אחרונות כמו שיפוץ המועדון שאנחנו מפעילות, עבודות חקלאיות שונות בחווה ועוד. ועל כך אכתוב בהמשך.


מתרגשים? בקרוב פוסט סיכום על חווית גאנה..... ואני בהתלבטות אם לכתוב פוסטים נוספים גם על הספארי וזנזיבר. נראה.


 


 


ביי ביי לכם.


 




תמונה עם סטיבן, הילד האהוב עלי מה Books and Things. הוא הדבר הכי חמוד ומצחיק שקיים בעולם.


 




כרטיס הכניסה שלי לטוגו.


 




החלק התחתון של הוואלי פלס. תכפילו ב-3. זה הגובה האמיתי.


 




מקרוב יותר.


 





ועוד קצת מהעוצמה של המפל.


 




ולסיום, פול קקאו שקטפתי לי מהעץ. והפרי- מושלם.


 


 


 

נכתב על ידי , 24/8/2016 01:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



77/90


שבת שלום יקרים, מקווה ששלומכם טוב:)

אני ממש ממש בטוב. פתחתי את הבוקר באימון קשוח כדי להתחיל להתאפס על עצמי לקראת זנזיבר. זהו, מעכשיו- כל בוקר אימון. ואני מתכוונת לזה.

 

כשכתבתי את כותרת הבלוג, הבנתי שנותרו לי כאן עוד 13 יום, שבועיים פחות יום. זה כל כך מעט. בתכלס, בשבוע הבא יש לנו 4 ימים של קייטנה נוספת שאני אחראית עליה, לאחר מכן אנחנו עושות טיול של 4 ימים לצפון גאנה, ואז אנחנו חוזרות למשימות ספציפיות שחשוב לנו לסיים כאן, יש לנו שבת אחרונה יחד, וזהו. וכל אחת לדרכה. לא יאמן שבעוד 13 יום אפרד מהמקום המיוחד הזה. 

 

אז השבוע היה עמוס מאוד. התחלנו להעביר לילדים את הקייטנות, כשאני ריכזתי את הקייטנה שבThe Light School. היו 4 ימים מטורפים, הילדים זרמו על כל הפעילויות וצוות המורים עזרו לנו והתלהבו מכל הפעילויות, שהיו מאוד שונות מהדברים שהם רגילים להעביר לילדים. באופן כללי, קונספט של קייטנה זה דבר שלא כל כך מוכר כאן בגלל שלאף אחד אין באמת סיבה כלכלית לעשות קייטנה, אין להורים כסף לשלם. הקייטנה שלנו בחינם אז זה  סיפור אחר.

 

אז בשבוע הקייטנה היו כמה רגעים ממש ממש מיוחדים:

1. הנחשול- ביום הראשון חילקנו את הילדים ל-2 קבוצות, קבוצת גדולים (ביחס ליסודי, כן? חח....) וקבוצת קטנים, כשבכל קבוצה 20 ילדים. ניסינו לייצר זהות אישית לכל קבוצה, כך שלכל קבוצה היה את הצבע שלה עם סרטים צבעוניים ששימלו אותו, שם מישלה ושיר. לא האמנו כמה בקלות נצליח לייצר את ההווי הקבוצתי. כל קבוצה שרה בכל הכח את השירים שלה, והילדים היו מאוד מאוחדים. במשחקים שהעברנו להם, שעבדו על שיתוף פעולה, כל קבוצה חיזקה את חבריה וכולם היו מאוד מאוד בתוך האווירה. ביום האחרון קרה משהו מעניין- עשינו להם יום ספורט עם תחנות (בכל תחנה משימה ספורטיבית אחרת). בחלק מהתחנות כל קבוצה נתבקשה להתחלק ל-2 ועל הילדים היה להתחרות אחד בשני. תוך רגע המבנה הפנימי של הקבוצות התחיל להתערער, הילדים התחילו לכעוס אחד על השני, וכשקבוצת הבוגרים באה לשיר את שיר המורל שלה שמתחיל כך: (דמיינו מדריכה צורחת) U- (דמיינו ילדים צורחים חזרה) S אז חלק רב מהילדים לפתע לא ענה למדריכה. מעניין כמה בקלות היה קל לייצר קבוצה, וכמה בקלות אפשר לשבור את המאזן הפנימי בתוכה. מעניין מה היו אומרים סוציולוגית על הניסוי שסיפקנו להם ב-4 הימים האחרונים. עוד קטע היה שביום האחרון כל קבוצה הפגינה את המורל שלה לקבוצה השנייה, מה שבקלות התפתח למכות בקטנה כזה בין כמה ילדים, נציגים מכל קבוצה. כמובן שמהר חדלנו את זה וניסינו לסכם בחיבוק של כל הילדים מכל הקבוצות. הילדים בהחלט זרמו, אבל בתכלס מה שקרה שם- הילדים חיבקו את כל המדריכות ועל הדרך חיבקו אחד השני השני. בקיצור, בלאגן.

 

2. השמן- בקבוצה של הילדים הקטנים היה ילד חמוווווד בטירוף, דמיינו קבב קטן ושמן, חמוד חמוד וקצת קוטר, אוהב אמנות ואוהב לרקוד, ובערך הדבר הכי חמוד בעולם. באמת. חוץ מדיקסי. בקיצור, בביה"ס בארץ כנראה שהוא היה אוכל הרבה כאפות ושירי גנאי, כיאה לילדים. אבל כאן לא, בגאנה אין בעיה עם שמנים, זה בכלל לא אישיו. אמנם המורה קוראת לו The fat boy ולא בשמו הפרטי (היא לפחות עשתה את זה פעם אחת כשדיברה איתי עליו, והייתי בשוק) אבל זה נובע מכך שזו לא בעיה, זה לא נתפס כמשהו מעליב. זה כמו להגיד 'הבחורה הבלונדינית'. בקיצור, ביום הספורט אחת התחנות היתה מירוץ שליחים בסימן בעלי חיים, כשעל הילדים היה לקפוץ כמו צפרדע. כשהמדריכות שאלו מי רוצה להששתף, מיד הרים השמן את ידו וביקש להשתתף. ראיתי את המבטים המאוכזבים של ילדי הקבוצה, כי היה ברור שהדבר הולך להיות פרוייקט ארוך ושהניצחון לא יגיע, אבל מעבר למבטים מבואסים הם לא עשו כלום וזרמו. השמן התחיל לקפץ כמו צפרדע בכבדות, לא אשקר, זה היה קורע מצחוק. מהר מאוד המדריכות התאפסו על עצמן והתחילו להריע לו בקול רם, וכך גם הילדים בקבוצה. כולם עודדו אותו, ואחרי איזה 30 שניות שהרגישו כמו נצח הוא הגיע ליעד המבוקש. מתנשף בקול גדול. ניגשתי אליו ואמרתי לו בשקט כל הכבוד, והוא אמר תודה וחייך, וזה היה נחמד.

 

3. התחפושת- היום השני בקייטנה היה בנושא תרבויות. יום לפני הילדים שאלו בתמימות האם יוכלו להגיע עם לבוש מסורתי שלהם מהבית לקראת יום זה, וברור שאמרתי להם שכן. יום למחרת התחלנו במשחקי הבוקר כרגיל, עד שהילדים בקשו להחליף לתחפושות שלהם. לאחר כמה דקות, ללא הודעה מוקדמת, הילדים חזרו, נעמדים ב-2 תורים כשכמה מהם עומדים באמצע עם תופים ענקיים. הילדים עם התופים התחילו לתופף במקצב אפריקאי כזה כמו שיש בסרטים, והילדים שעמדו בתורים נכנסו בהדרגה לתוך במה מאולתרת והתחילו לרקוד. המורים עודדו אותם ורקדו איתם, והריקודים והמקצבים השתנו מדי פעם, פשוט מדהים. אנחנו היינו די המומות. ניסיתי להבין מה לעשות עם הלו"ז, איך יכול להיות שבמקום לשחק חפש את המטמון ארצות אנחנו צופים בטקס ריקודים אפריקאי, אבל מהר מאוד נרגעתי ואמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות פשוט קורה, ושהרבה יותר משמעותי לי שהם ירגישו גאוות יחידה כלפי המסורת שלהם וכלפי התרבות שלהם. וגם הילדים נהנו כל כך לרקוד לנו. החלק המביך הגיע כשהילדים ביקשו מאיתנו ללמד אותם ריקוד ישראלי, אז לימדנו אותם לרקוד הורה. עשינו מעגל, החזקנו ידיים, שרנו ורקדנו. מזל שהילדים לא באמת יודעים איך נראה הריקוד הזה, אולי הם לא הבחינו באילתור הגרוע שלי. חוויה.

 

לסיכום שבוע הקייטנה הראשון,

אני מרוצה מאוד בסך הכל. הרגשתי שהצלחנו ללמד את הילדים ערכים רבים באמצעות משחקים ותרגילים קבוצתיים. בשבוע הבא החלטתי להוסיף שיעור פרונטלי על תחרות שבסופו הילדים יבינו שחשוב מאוד לכבד את הקבוצה היריבה. חשבתי להראות להם חלק מהאולימפיאדה שמראים בסוף את המתמודדים לוחצים ידיים ולדבר על זה. בנוסף, אבקש מהתלמידים בקייטנה החדשה לבוא גם עם תחפושות, זו הייתה חוויה מרהיבה לילדים וגם לנו. מעבר לכך, פשוט נזרום (הצוות שלי ואני) ויהיה כיף. 4 ימים אחרונים באבאק! אין מצב שעושים טעויות.

 

וקצת על הסופ"ש.... אז הסופ"ש ממש רגוע, ונראלי שכולנו צריכות את זה. אנחנו בוויניבה קוראות ומטיילות קצת בסביבה. כל דבר חדש שיכולתי לראות כאן כבר ראיתי, הסופ"ש החלטתי לפרוש קצת ולהתמקד במחשב כפי שאתם שמים לב.

ארוחת הערב אתמול, של שישי ערב, הייתה חוויה מיוחדת מאוד. הגיע לבקר אותנו האימעם הראשי של גאנה (איש דת מוסלמי חשוב כאן שמכהן גם כנשיא משהו חשוב שלא הבנתי.... קוראים לו מוחמד צ'יזס, די אירוני) שסיפר לנו קצת על הילדות שלו ועל החינוך שלו בגאנה, הגיע עם תלבושת מכובדת מאוד שכללה שמלה לבנה עם רקמה בצבע זהב ועם כובע לבן כזה של עמאם. בנוסף לכך, הגיע גם מארק, השותף שלנו לענייני חקלאות. מארק הוא גנאי נפלא שהבנות שעוסקות בחקלאות עובדות איתו יום יום. הסוכנות היהודית משלמת לו משכורת והכל והוא מפתח יחד איתנו חקלאות מקומית. הוא הגיע יחד עם אישתו ועם 3 הילדים הקטנים שלו. זו הפעם הראשונה שאירחנו אנשים מקומיים בבית שלנו. וזה ממש נשמע כמו התחלה של בדיחה: יהודיה, נוצרי ומוסלמי ישבו יחד בערב שבת.... תכלס, אנחנו עוד נביא את השלום. הייתה אווירה ממש טובה בארוחה, בלי שום קונפליקטים פוליטיים או דתיים. פשוט אנשים שיושבים יחד בצניעות ובנעם. מנסתם ישנו האינטרס בסוף שיהיה שיתוף פעולה בין כולם, אבל אני לא רואה בכך משהו פסול.

 

הקטע המצחיק יותר היה עם הילדים של מארק, שהשתוללו בכל הבית והתרגשו מזה שיש לנו מחשב. הילד, שובב ממש בן 7 בערך, רצה ממש ממש לשחק במחשב, באיזשהו שלב הוא גם טיפס על שולחן האוכל כדי להגיע לעוגה... תהיתי ביני לבין עצמי איך הילדים מפרשים את הארוחה הזו. האם מבחינתם זו ארוחת פאר של לבנות עשירות או מה. הרי בבית שלהם השפע לא מתקרב לכך, עזבו שאין שולחן גדול כל כך אם בכלל, ושבבית שלהם אין מחשבים ואין מיטות אלא מזרונים בלבד. מעניין. 

 

זהו לבינתיים.... הולכת לתכנן את הטיול לזנזיבר שהולך ומתקרב. עד כאן הייתי אני.

 

ומקבץ תמונות מהשבוע האחרון:

 



החלות המדהימות שחברה שלי אופה כאן בשישי בערב. אין, כיף לגור עם דתיות. 

 



היום הראשון בקייטנה, קבוצת הכרישים כותבים את החוקים שלהם לשבוע הקרוב.

 



מעבירות לחניכים שיעור על החשיבות של עבודת צוות, תוך הסבר על מנהג יהודי של הרמה על כיסא ביום ההולדת. יצא מגניב מאוד. הילדה כמעט חטפה שבץ.

 



משחקות עם הקבוצה 'פלונטר', כשהמטרה היא לעזור אחד לשני לא ליפול. 

 



משהו לא קשור. אחת המתפרות שאנחנו אוהבות לתפור בהן ארנקים. השבוע תפרתי לי ארנק מבד עם ציורים של פולי קקאו. פתאום הבנתי כמה התמונה הזו לא שגרתית ביחס לישראל, אז מעלה אותה:)

 

 

 

נכתב על ידי , 13/8/2016 13:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בת: 26




הבלוג משוייך לקטגוריות: זכויות אדם , אומנות , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנוסעת בזמן 23 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנוסעת בזמן 23 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ