לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

No Sense Needed


הרבה בלאגן רגש תשוקה סקרנות תהייה וגם טיפה עצבות וריאליות בריאה// או שלא? אני עדיין תוהה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2018    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2018

ועכשיו לחיות


-״אני רוצה לנשק אותך״

-״את מי?״ שאלתי כדי לבדוק אם שמעתי נכון, וחלק בתוכי, חלק שלא התקשה לשמוע את המשפט נאמר, חיפש תשובות לשאלה הענקית בתוך כל תאי הגוף. משיכת זמן לא יעילה כדי להבין מה עכשיו קרה.

-״אותך״ -״למה?״ -״כי זה יעזור לי להרדם״. -״אבל זה יהיה חסר משמעות״.

-״אז מה? זה חייב להיות בעל משמעות?״

-״פשוט... זה נראה לי מטומטם, כל הקטע הזה של תזוזת השפתיים הלא סימטרית הזו, מלאת הרוק, חסרת כל ערך מסוים".

ואתה כבר נרדמת לי על הרגל, אחרי 5 שעות של שיחה אל תוך הלילה.

מתוך שינה לחשת, ״את יודעת, זה לא חייב להיות חסר משמעות״. אבל הנה נרדמת גם בלי להרטיב את שפתיי בפעולת שחיית הפיות.

ואז הודות לך, הייתי ערה בשעה שלאחר העלבון המכבה מצידי, או שתכף יאמרו החכמים- העלבון המדליק. מינוחים של זמנים שונים בהיסטוריה והודות למחשבות הפעילות שרצות במוחי נראה היה שאני זו שזקוקה לנשיקה שתעזור לה להרדם.

 

בשנייה שקמת, התעוררתי בעצמי, ואודה שלרוב קשה להעיר אותי גם בצעקות לאחר 16 שעות שינה.

חלפו להן 4 שעות מאותו 5 בבוקר, וגם בחלומות שלי חיכיתי שכבר תקום.

הרגשתי את גופך מתנער מרגליי ופקחתי עיניים. ״אני לא רוצה להיות כובע.״ הצהרתי. בין אמירה הנאמרת בְּמִשְׁנֶה תֹּקֶף, עצבנית לבין הרוך המהוסס, האם אני בכלל רוצה להיות משהו?..

ניסית להבין את הלא מוסבר, עד שנזכרת ש5 שעות לפני כן דיברנו על איך כל דבר מושג הוא בסוף כובע שחשקת בו בכך מאודך, ולאחר זמן שימוש קצר ימצא עצמו יושב באחת המגירות באיזה חדר בבית.

את אובה כל כך לממש את משמעות החיים שהיא לדעתך האהבה, ואני מחד, אולי לא מסכימה, לא יודעת אם באהבה אני מאמינה, אבל אחרי שליטפתי את שפתיי הבנתי שהן יבשות מדי, ואפילו קצת סדוקות. וזה לא שלא ניסיתי למרוח שפתון שכזה, זו פשוט דרכו של העולם לרפא סדקים שכאלו, גם אם הקידמה תפסה תאוצה ואנחנו כבר במאה מתקדמת למדי.

״אני כמו כלבלב קטן שמחפש מישהי להרעיף עליה את כל האהבה האבודה הזאת. אבל את, את גם מחפשת אהבה...לא?, למה שלא נחלוק בה?״

 

למה ואיך פתאום משוואות אינטגרליות במדעי המוח הפכו ל1+1=2 בשיר לא מוצלח של ביונסה? איך העולם החלקלק הזה לא מסוגל להחליט לבד אם הוא רוצה להיות קליל או לתסבך את העניינים?

 

החיים צוחקים עלי כי אני מביטה בהם כחוקרת קולנוע, רק שאת אותו הקולנוע אנחנו המצאנו במו ידינו. והאם הכל משחק של אסקפיזם הוליוודי או שנעל האצבע שלי באמת נבלעה בתוך חול ים, ולא אמצאה לעולם. וזהו סיפור קורע לב חברים.

 

נס קפה משאיר צבע על השיניים, ונשיקה היא רק רוק שאותה ניתן לנגב.

 

אני לא מחפשת אהבה. אני מחפשת מישהו לנגב איתו טחינה ולפזול איתו ביחד אל החיים המערביים.

״ידעת שיש מחלה נדירה, של פזילה משקרת? בעצם, העיניים שלך פוזלות, אבל אף אחד לא שם לב לזה, זה לא משהו שבאמת רואים.״

ואתה כבר הבנת שאני ׳קופצת מנושא לנושא׳, מה שנקרא בשפה היום-יומית, ובעצם, מכתיבה פונקציות לחיים.

 

לא שאלת יותר מדי, למרות שנראה שלא באמת הבנת. לא הבנת שזה לא באמת עובד ככה, לחפש אהבה.

 

חמישי בבוקר והפלאפון מצלצל. -״איפה את?״ -״בבית״ -״אני בא לקחת אותך. הולכים לעשות גרפיטי.״

חייכתי והלכתי לנעול נעליים, את הואנס הדוהות שלי, שמאז שנתקעתי על אותה המידה והפסקתי לגדול, הפסקתי גם לקנות נעליים.

 

מכוניות עוברות מעל לראשינו, ואני עם כובע צמר זרוק למרות שכבר עברנו את פסח.

חייתי את החלום כי הייתי עם גרביון שחור, עם מיליון חורים ואם בכלל אפשר לקרוא לחוטים האלו גרביון, גרבי הברך הסתירו את הקמטים שהתריעו על היותי מעל גיל 16 ומתחת לכביש מהיר.

 

״אני רוצה לעשות המון דברים, אבל אני לא יודע אם הם יהיו הדדיים.״

נגעלתי מאהבת העולם הכל כך רציונלית באופן כל כך פסטורלי, אותנטי וטוב מדי, שזה מפתיע למדי.

כמה אפשר להגיד על אהבה שהיא לא צריכה להיות מטרה? דייטים ממוספרים עם חוקי המה יקרה איפה ומתי יקרה מה?

אולי הבעיה היא בי? אולי טמון בכך הגיון וזו רק אני שהפכה בוהמית נורא? סיפור לב קורע על ילדה שהשיגה את הכובע, חששה נורא לאבדו, ומרוב חששות נפל לה, במקום הפסטורלי ביותר, ואותו מקום יפהייפה הפך מקום בו שוררת נימה עצובה, אבל היא עשתה הכל כדי שאותה הנימה לא תקרא חלילה דכאונית, נוגה.

 

המטאפורות הפכו קלילות, כמו ים גועש אך יפה למבט, ובגלל שלא צריך לחכות הרבה כדי שספריי גרפיטי יתייבש, התנשקנו על המשפט שאותו ריססתי;

I found love beneath my skin

וככל שהבגדים הושלכו על האדמה, מצאנו את אותה אהבה מפחידה מתחת לעור של שנינו, מעל שני גופינו.

 

הייתי צריכה בירה. ומאחר ועדיף שלא אשוטט לבד בין ברי העיר, ובין גווני מחשבותיי, לקחתי אותך איתי, וזה חשוב כי היה לך אוטו. ולי, לי יש רק זוג רגליים.

ולמרות שאם הייתי הולכת ברגל, הייתי מגיעה, אבל היה חסר לי אותך, לחלוק את השתיקה, או את השיחה הקודחת שהייתה תמיד ביני לבין מוחי, וזה אולי טוב שאנחנו מכירים אותי ביחד.

 

נסענו אל אותה מיטה בה הכל התחיל, והגענו כל-כך מהר, כי לחצת על הגז כל-כך טוב.

ואולי גם בסוף עשינו אהבה, ולקחנו את זה קצת שונה, האחד מהשנייה, אבל שנינו קיבלנו כובע ועוד לא חשבנו מה נעשה איתו... האם זה בכלל משנה?

לנסוע באוטו פרטי או ללכת ברגל, בסוף הפאזל מתחבר, ובאהבה כמו באהבה, הדרך שונה מכל יעד שאליו תכננת להגיע.

אם זו מטרת העל, אני אוהבת את השבילים הערומים, אבל בוא נפסיק לקרוא להם דרכים. ול׳לבסוף׳ נשנה את המשמעות הגמורה שלו. בוא נחיה ללא דרכים ולא נחפש את האהבה.

שהאהבה תחפש אותנו, ואנחנו נסתווה בגרבי ברך אפילו מתחת לחליפה, כדי שהיא תפסח על דלתנו במחשבה שאנחנו עוד בשלב הלמידה של גיל ההתבגרות, וכמה שתחפש את אותו המזרק להחדיר,

אנחנו נתחבא מתחת לכביש המהיר.

הרגשתי את המים החמים בלי שום טמפרטורה. ככה זה כשמנותקים. מהסביבה, מעצמך. הרגשתי את המים צועקים עליי מלמעלה. מטיחים עלי עוד ועוד שטפים של מים, בזרמים שונים. מהקל אל הכבד, אל ההרגשה בה הפסקתי לנשום כמעט עד הסוף. אמרו לי שאני באה עכשיו, שאני חלק מקבוצה. זהו, רשמית, סופית, את בפנים. התקבלת. אמרו לי שאני בדרך הנכונה. וזה לא משנה כמה נכוויתי מתוך הנפש ששולטת לי על הנשמה-זו הדרך הנכונה.

שמעתי את הקול של הפחד. הפחד קרא לי להצטרף אליו בעל כורחי, וכבר הייתי עמוק בתוך המוות למרות שההרגשה עוד קיימת ומתיידדת יופי עם החיים.

ועכשיו לחיות.

ומה זה אומר? מה זה אומר רוע ואלימות? מה זה אומר להתחתן ולעשות תארים?

לבד. לבד עם כולם ובדידות ברגע לבד קיצוני. אמרתי לה. אמרתי שלא ישנתי בלילה כי פחדתי להיות לבד עם עצמי, אבל בפנים עמוק אני יודעת שזו אמירה שקרית ולא נכונה. אני יודעת שפחדתי להיות לבד עם אותה נפש ארורה ומקסימה, שמתיידדת במהירות עם כל איש ואשה, אך לוקחת זמן לעצמה, זמן הנקרא זמן מועקה, סתם כי קשה לה להתקרב בפנים. מפחדת כשהיא משאירה אותה לבד, עם עצמה.

הולכת אחורה, רצה לכיוונים אחרים, הכל כדי להשאר בחיים, וזה מה שגם הורג אותה, מהעצמות בפנים.

אי אפשר באמת להגיד שכולם הולכים בדרך אחת, והיא בדרך אחרת. אי אפשר להגיד כלום. ביום שתדע הנפש התוהה להגיד משהו נגוע אמת, לתת תשובה אמיתית לעצמה, אז ידע הגוף כי ניצח את השמש.

הסתכלתי עלייך בבחינה משמעותית, לא מבינה מה עשיתי לא נכון, איפה הייתי קצת יותר שלילית, קצת יותר מבקשת את תשומת הלב, את הצימאון לדאגה, הצימאון לחקירה משמעותית והכוונה. רוצה שתבין אותי, שתקח אותי תחת חסותך.

מנסה לכופף את כל כולי לדרך המחשבה הישרה, המסודרת שלך. מחכה שתכניס אותי לרשימות.

למשימות.

למחשבות.

מתה להכנס לבפנים. לחקור כל פינה ללא היסוס, עם המוטו האובססיבי-אתה מושלם, נקודה. שום טעות לא תחזור שוב על עצמה בגוף המקסים הזה שלך, בגוף הצועק את הצלקות לאחור וצורח את השינוי ההווייתי ללא כל פחד, לבד, אבל עם כל העולם.

ספה אחת, שלמות וחצי. תמיד אהבתי את עצמי, אבל הנוכחות שלך גורמת לי להוריד הילוך, להוריד מעצמי, כדי להדגיש כל חלק של הדבר האמיתי- מהאף עם הקו החותך באמצע בדיוק, ועד לתוכניות העתיד, לאהבה שמצאה מקום בתוך עולם השנאה, לעזרה והשלם שרוצה לפרוץ ממקום אמיתי, אל עולם שקרי וכוזב. מצאתי את עצמי מוצאת מי אתה, מאבדת את עצמי עד כלות הרצפה, ובחזרה. הרצפה של הקומה הראשונה.

זה כאב. ההתאהבות, הרגע בו הבנתי שהיא תכאב עוד יותר, והרגע העכשווי, בו הבנתי יותר מדי דברים בקצת מדי זמן.

זה גדול עלי. גדול עליי להתאהב, להיות אני, למצוא את עצמי, בתוך מחשבות מושלמות, או לא, או עקומות, ובכלל, מה קרה לי?

אני חושבת שהרגע הזה הגיע ברגע של כלום, בזמן שתמיד היה הכל. ברגע בו לא ידעתי מה לעשות קודם, לגדף את שמך או לעקור את ליבך, ולתלות בחדר הימני של הלב שלי, להצהיר אמונים, כי זה פחות מחייב, אבל זה בכלל כי אני חייבת לך תודה.

תודה שהצלת אותי. זה גדול מדי, לא?

זה מפחיד, אתם.... מורידים, מעלים, אף אחד מכם אפוא לא מודע למכתבים שאני כותבת , המכתבים חסרי הבולים, המכתבים חסרי הרגשות שכבר אבדו ונאבדו, מלאי הזעם ונטולי הכאב או התקווה, נטולי האכפתיות ומלאי הטרוניה, לעולם שהיה ונגמר לך בפנים, לעולם שהתנפץ אל מליון חתיכות עור זרוקות לכל עבר אל מול העיניים הנושאות עצמן כלפי הלפנים של המיטה, הלא נרדמות, החיוורות אך לא רדומות, שותות יין כדם, בריא ומדמות עצמן כלא זזות.

ולמה תמיד, אבל תמיד, מאז, את חוזרת למקום הסודי? של הכאב והלא יודעת, מי היא בעצמה, למה היא מצפה. כל הספק בכל אות שאי פעם נכתבה, שגעה לך את המודע, וגם את כל הלא מודעים במיידעונים של שבת בבוקר, שנפתח מאוחר ודימה עצמו יפה יותר מכל ימות השבוע. ממזר...

ורק באחרי הצהריים של אותה השבת, הופכת הדעת ליותר קלילה, וחוטמו האלוהי מתמזג לאותה הנקודה עם עיניו החומות, המתעקשות, אלה שלא ישברו עכשיו, אחרי שנים של מאמץ, שאותו אתה משאיר חבוי, מסווג לכל בן תמותה, בל יגלה את עברך ויחשוב עצמו יותר נעלה ממך.

וכך אני חושבת, אך לבטח לא יודעת, למה הכנסת אותי לקטגוריה, וקראת את שמי גברת דיכי ושליליות, גברת לא מרוצה אף פעם, גברת עצובה ואובדת.

כבר אבדתי, את מוחי, את נפשי, את קו המחשבה, ולפעמים גם את בנק המילים אשר איתו אצטרך לעשות שימוש כששלמות וחצי נמצאים על הספה, וקול דממה דקה, מזווגת עם המיה מצדה, נשמעת על פניה, רוחשת על הספה.

לא געש ליבי, רק רציתי אני לדעת, מי אני בכל המקום הזה, מה אני בשבילי, על הספה הזו. וזה נורא יפה להגיד, מה אני בשבילך, ובכלל זה לחשוב שאנחנו לא אותו דבר (בני האדם) במקומות שונים.

ואולי אין אנחנו אחד באמת? ואולי לאף אחד מאיתנו לא באמת אכפת מי הוא בשביל ההוא באמת? כי אם אנחנו לעולם לא תופסים מי אנחנו, לפחות לא בשנייה הראשונה, אז תלך ותחפש גם אתה את עצמך.

מצחיק שאנחנו לא מבקשים בליבנו שיעצום עיניים, שופט אותנו? או שאנחנו הם אלו ששופטים את עצמנו?

נכתב על ידי Indefinite Spirit , 9/5/2018 01:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פלחי תפוזים וריבועי שמש


החיים שברו את לבי לרסיסים

יורדת בתחנה לא מוכרת

תמיד משתהה מקצת

לפני שהולכת

ואז

 

רצה

 

כבר לא מן היגון

האנושי, הוא נבלע אל חוץ

לא פחדתי לרגע

 

ודווקא כשיצאתי

אל שם

הרחתי ריח שהיה משוייך בראשי

לפרנץ'-טוסט

אך התגלה כנעים

כאילו כפה עלי

לשייכו

לאהבה

 

מתנוססת

בין רחובות העיר

 

ישבתי לבדי

בבית קפה

בחור מולי

ישב גם הוא

לבדו, בבית

של קפה

 

החשבון כבר הגיע

שעתו להתרומם מן הכסא כבר כאן

אך בֹשֵׁשׁ לקום

ומבט של נודם

מצוייר על פניו

 

לא של חולם

 

״והאם חולם.....״

כך עלה בראשי

״חייב לדעת מה השעה?״

אתמול שאלתי חולמת

״מה השעה?״

חסרת שעון

חשבה מעט וירקה

14:48

 

נאחזים במציאות

טורפים

נושמים

 

את נשימת בני האדם

העניים

העשירים

את הדגלים הצבעוניים

שתלו כאן ברחובות

 

 

ואנחנו

מזדקרים בחטף

 

 

אוכלים תפוזים

פלחים על פלחים

מביטים על תל אביב

מגשר קלקא

חלומותינו נכתבים בתוך בד הרשת

המעטר את חלון הזכוכית הגדול

והשתקפות ריבועי השמש

הנוצרים על ידו

על שתי ידיי

גורמת לי לתהות

האם הפסים השחורים התוחמים את אור השמש

גדולים יותר

מרבועי השמש

לבדם?

נכתב על ידי Indefinite Spirit , 9/5/2018 01:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Indefinite Spirit

בת: 20




הבלוגים הקבועים שלי
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לIndefinite Spirit אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Indefinite Spirit ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ