לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

No Sense Needed


הרבה בלאגן רגש תשוקה סקרנות תהייה וגם טיפה עצבות וריאליות בריאה// או שלא? אני עדיין תוהה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2017    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2017

אמא תמיד אמרה שהשמש מעוורת בני תמותה


בדרך לשירותים, לביצוע עוד חלק בפאזל היום יומי, בתוך מעגל האנושות הלא מסובך (על פניו)-נתקלתי בה. הייתי אחוז נשימה ומיהרתי בטירוף... אבל לא יודע מה עבר עלי, היא הקסימה אותי כל כך, שהחלטתי להתיישב, לא משנה על מה, לא משנה היכן.. להתיישב, רק כדי להביט בה. 

 

הבטתי בזהירות ולהט רב, ובחנתי כל עצם חיה... מהראש האדמוני ועד למלמלה השחורה, שנדמתה כקצף העולה מן הגיהנום, מעולם אחר, לא מכאן.
כל עצם שהיה סביבה, כאילו בלט לנוכח יופייה, והיא בטובה, רק הסבירה פנים וחייכה, ולפתע, הכל היה מורגש, כל הדומם בסביבתה. העצים נעו בעדינות מירבית; העלים כמברכים למראה פניי, ואפילו אור הרחוב הבודד שהיה דלוק, האיר עליה בזוהר כה מושלם, כאילו שהתאורה הספק עמומה ספק מתעוררת מתרדמה, מייצגת את היחס המושלם שקיים בין שניהם. 
והם שניהם מודולורים, הגורמים לי רק לרצות לתעד כל רגע במוחי, ואף לא להניד עפעף למשמע הקולות הרוחשים-גועשים מסביב. 
הרגשתי כה מחובר לאדמה, אוהב כל גרגיר חול קטן שנע לי בין אצבעות הרגליים, מדמיין עצמי עולה על גגון הבית שהיה ממול, שלרגע נדמה היה כהר גדול למרגלותיה, ובשביל להגיע אליה, ולאחוז בה חזק, היה צריך לעשות את כל הדרך עד למעלה.. ואני! עם שברי מאמץ בשוקיים, ובכלל, שוקיים רועדות ושוק עצום מעצם המחשבה על טיפוס הר בעל מדרון כל כך חלק ועקום, כזה שאם לרגע אסתכל למטה, פשוט אשאר שם כל חיי, בבינוניות, אותה אני חווה כל חיי, וספק אם אצליח אי פעם אחת להזדקר, וללא כל חרטה, לשים פעמיי ולעלות במעלה ההר, רק בשבילה.... בשביל להגיע אל פיסת האושר הכה ארוך הזה. 
אני לא מאמין שסוף כל סוף מצאתי אחת כזו, שמרגיעה אותי, ומוחקת את כל טרוניות העולם ומגפות החולי מהמקום הזה, מהקיום שלי. לרגע לא שמעתי את החתולים, שראיתי מבעד לזווית העין, ואף לא התעמקתי כלל בצלליות האנשים אשר היו הומים אחד אחר השני, ובודקים שלא מדובר במטרידן סידרתי, או באיזשהו אדם שאיבד כל צל של שפיותו, ולא נודע לו, שבכלל תכף מילואים, והנה עוד רגע, יורדים למקלטים.
אולי הם היו מדברים מאחורי, מתלחששים עלי או אפילו פונים אלי, אך לי לא היה כל שמץ של מושג, במה מדובר. אני רק הייתי שם, כחלק מהנוף המרשים, בזכותה, לא חושב, ולא יודע, מהי מחשבה עמוקה, ומי הם אותם אנשים אשר עוברים מעל ראשי בקצב כה מהיר, הייתי כה חשוף, לעיני כולם, וכה מוגף, אני והעולם.
אני ואת, שמשרה בי שמחה ואושר, ללא כל סיבה. 
את, שנותנת לי סיבה לקיום, סיבה לחכות לשעות הערב... שם תופיעי, אולי, שוב, בשמלתך המשגעת, חיוכך הקורן מרוב שמחה. 
ואני, לא יודע, מתי או איך הגעת לעולמינו, ואיך גרמת לי לא לפחוד, אפילו כשנדמה שהם באים בכל דקה, שהם באים לתפוס אותי, כולם במרוצה. 
ולרגע אחר, את כבר נהיית יותר שחורה, ושיערך האדמוני מתחלף בגלימה ארוכה, חוזרת לעולם שממנו באת. אני ידעתי, שלכאן את לא השתייכת מעולם. לפחות לא באופן רשמי. 
ואפילו לא אמרת לי את שמך, חכי! 
ובזמן שאת חוזרת לעולמך הקודר, משאירה אותי לחשוב למה יצאת עם אחר, ואותי השלכת מן קצה ההר, לבינוניות כאובה. רק אל תפסיקי לחייך, אהובה. 
מתי אצליח לתפוס בך בלחי האדומה, ללחוש לך תודה, על כל שהיה ולהרגיש אותך מקרוב, עמומה ומרגיעה. 
והנה שוב, חוזרות הפעימות להתחבר, לתמונה הגדולה יותר. הבטתי אחורה, והכל כבר נצבע שחור. שחור. ללא שום דרך מילוט , ללא שום הוראות, הכוונה. 
חזרתי לשמוע, את ייבבות החתולים ואת אזעקת המקלטים, את בעיות המגדר והמצב המסוכן בשטחים, שלא נגמר. 
לא חלפה לה שנייה, וכבר התעדכנתי בחדשות על קוריאה ואיראן, ועל השיר החדש של שלומי שבן. 
לא אאמין, שתהיי לי כך כך חסרה. אנצור אותך לעד, ואחכה לך שוב, גם מחר.
עד שאמות מהעולם, ונפגש במקום קצת יותר ססגוני. 
שמעתי שיש לך חיי נצח, זה אמיתי? 
תאמיני לי יקירתי, אינך רוצה בכך. לחיות כאן לנצח. ולא לשבור לבבות, לבטח. 
הלוואי ותקחי אותי איתך, נוכל לשוחח עמוקות על כל עניין ומנגינה, אפילו רק עם העיניים, אהובה. 
וגם שמעתי שברגעים של אושר כמו אלו, את כלל לא מזיקה, ואוכל להסתכל בך עד שתלבשי את הגלימה. 
ומעכשיו אני הבנתי, גברת נכבדה. רק רגעים הם מביאים כאן, בחיים. 
שלא תביני לא נכון, את מדהימה כאין איש ידע, אבל אצלנו לא עושים את זה, עוזבים בלי שום מילה...
תודה שהיית שם כדי לחמול עלי בכנפייך שאת עוטה, אני אוהב אותך, שקיעה. 

 

 

נכתב על ידי Indefinite Spirit , 23/8/2017 21:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טרוניות לכל הבריות


שקיעה המרגיעה

נוסכת בי

במעין כדור של תקווה

לעתיד של נפלא

ושל חוסר איבוד שפיות זמני

טְרוּנְיָה

 

טרוניות

לכל הבריות

לחופש הכוזב שמעולם לא היה

ואם היה

היה נשמע

כחרש הצרורות

באותם ימי אבל לאומיים

המסרבים לשים פעמים

ולצאת אל האסון

החיים

 

אל קירות היקום

המבודדים

אל הנורמה אליה רצנו

בזרועות פתוחות

נורמה אחוזת הנגינה,

נעימה

 

עוד לא קראו במספרי

בעודי ישובה

מחכה

לקבלת עוד ספרה

שלא תשנה מאומה מחיי

וגם אם כן, ודאי קרה

 

בקרביים של מישהי

בהשמנה יתרה

בחייכן מתחלף

בעשן ללא אש

 

בגבר שלא בטח

באלוהים

והיו הוריו

מבטחו

כי שילמו לו את כל הוצאותיו

בפרט פיצה

ביום שבת

 

והיה האוטובוס

טוב לאדם

כאשר נדם

או לא נרדם

והעמיק בחלומותיו

עד שהתפוצץ

טיפה בכל מקום

זך היה

 

וכשלחץ

וירד בתחנה הסופית

לא המשיך

לא היה עוד מענה

לעקבותיו

 

והנה לפעמים

בימים, גם תְּכוֹלים

מנגינת השיר

אשר תשמע במותי

תכף מתנגנת לה

בעודי שכובה על

מיטה זרה

לא יודעת

מהי חשיבה

 

מדמה היא ידי

לחיצה רכה

בהחלטה

קיוויתי שהפעם

האוטובוס באמת יעצור

וזו תהיה

התחנה האחרונה.

נכתב על ידי Indefinite Spirit , 23/8/2017 09:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Indefinite Spirit

בת: 19




הבלוגים הקבועים שלי
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לIndefinite Spirit אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Indefinite Spirit ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ