לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

theory of everything

היי, אני סטודנטית לביולוגיה פסיכולגיה והבלוג הזה יהיה קצת על מדע, על החיים, על אהבה ומשפחה, על הלבטים של אנשים בגילי בנוגע למה לעזאזל לעשות בחיים ובמה לבחור מבין אינספור אפשרויות. וכמובן יוזכרו בו טבע, טיולים, ספרים וסרטים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2017

מוות בראי התנ"ך


אין אדם שלא חושב מידי פעם על מוות.
במיוחד כשרואים אנשים מבוגרים מתמודדים בקושי עם קשיי הזיקנה וחושבים- איך החיים שלי יראו בסופם..?
איך אני אתמודד עם הקמילה של הגוף?
האם אני אאבק? אכחיש את מצבי? אהיה פעילה עד הסוף? וכשהסוף יגיע, האם אקבל אותו בציפייה?
האם אמות עוד בעודי בחיים? אראה טלויזיה שעות בכל יום וכך אשכח את בדידותי עד שלבסוף גם אשכח את עצמי ואת שמי.
ואם המוות מתקרב והחיים ברי חלוף הרי צריך שזמן שלנו פה יהיה בעל משמעות, לא?
צריך סיבה לעבור את כל הסבל וקשיי החיים, לראות את המוות מתקרב בכל פעם קצת, להזדקן ואז לחדול.
כן.
זה מה שכל הדתות הגדולות טוענות.
והמוות הוא מרכיב מרכזי במשנתן.
האסלאם רואה במוות הבטחה לתגמול.
וכך גם הנצרות מבטיחה גן עדן לצדיקים וגהנום לחוטאים (שתי ציפורים במכה! גם נותנת סיבה טובה לחיות וגם שומרת על סדר חברתי)
לבודהיסטים,להינדים ולדרוזים יש את גלגול הנשמות- כך שאנחנו לא באמת מתים.
אכן מוריד את הלחץ והדרמה מהחיים.
אבל מה לנו יש?
איך ייתכן שהשאלה שהכי מטרידה את קיומנו, העובדה שהוא זמני, והעובדה שאנשים הקרובים לנו זמניים גם כן, כמעט ולא עולה בתנ"ך.
אני מוכנה להתערב על חיי (אירוני, אני יודעת) שאם לא היינו מתים והיינו ממשיכים להתקיים לנצח לא היו קיימות דתות. פשוט לא הייתה סיבה לכך.
ולכן זה כל כך מעניין כמה מעט התנ"ך דן בנושא זה, שהוא מניע כה גדול בחיינו. והתמודדות כה קשה. בייחוד לאור העובדה שבתקופה בה התנ"ך נכתב אנשים היו חשופים למוות בטרם עת לעיתים הרבה יותר תכופות.
בעצם הספר היחיד בתנ"ך אשר דן במוות בצורה ישירה הוא הספר הציני, אנליטי, מפוכח ודכאוני מבין כולם- והוא כמובן ספר קהלת.
מתוך הספר: כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
בשפה פשוטה- היחידים שצריכים להתמודד עם המוות הם החיים- כי כשמתים אז מתים. הכל נגמר ומי שמת בסוף ישכח.
איך הספר הזה בכלל עבר את הסינון ונכנס לתנ"ך זה מעבר להבנתי.. אבל זה גם מדהים אותי בו זמנית.
הקיום של ספר קוהלת שם גורם לי לחשוב שגם לפני אלפיים שנה לפחות התקיימו בישראל אנשים חכמים ומעט אתאיסטים שהסתכלו על העולם בעיניים מפוכחות. גם אם דיכאוניות להפליא.
אבל סטיתי מהנושא- איך זה שאין שום איזכור או הבטחה לחיים אחרי המוות?
האם פעם אנשים חשבו על המוות פחות? היה להם פחות את הצורך לדעת מה קורה בסופם?
אולי היו מקורות אחרים, נוספים, מהם הם שאבו את הנחמה שלהם בנושא הספציפי הזה?
היהדות פיתחה אח"כ גם כן עולם אחרי המוות בו יש תגמול וכו', אבל מעניין שזה משהו שהיה צריך להתפתח בתקופה מאוחרת ולא שוכן בבסיסה של הדת,
ולא נימצא במקורות העתיקים ביותר של דתנו.
מהסיבה שזו השאלה העתיקה ביותר והבסיסית ביותר בקיומנו.
או שאולי לא?
 
 
 

נכתב על ידי , 8/7/2017 23:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 29

Google: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , פילוסופיית חיים , מדע וטכנולוגיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לshanh אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על shanh ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ