לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האִטְלִיז


בּוֹאוּ אֶקַּח אֶתְכֶם לָאִטְלִיז, לַמָּקוֹם בּוֹ הָאָבָק לֹא יְכַסֶּה אֶתְכֶם לָעוֹלָם.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2018

כתיבתי הטובה ביותר היא באוף-ביט


שורה עלי התרוממות רוח מפתיעה. אין לה סיבה, ולכן איני בוטח בה. וזה משונה, משום שבמלנכוליה מעולם לא חשדתי, וגם היא מעולם לא טרחה להסביר את עצמה בפניי. אולי זה האדרנלין שאני ניזון ממנו, והוא טוב פי אלף מכל סם שאי פעם צרכתי ברגעים הקשים. רק תיאבון אין לי, אך אני חושד שהוא מת יחד עם האידיליות.


אני כל הזמן חי בתחושה כאילו אוטוטו המבוגרים קוראים לי לשיחה.


פעם הקרבתי את גופי לטובת שוחר דת שהבטיח להוציא לי את כל הפנטזיות מהראש, ולהעביר אותי בסדרה עקשנית של טיפולי המרה שיחזירו לי את הנטיות המונוגמיות שנעלמו להן אי-שם בגיל תיכון. אך נראה שהגוף שלי התנגד לטיפולי המונוגמיה והחל לייצר נוגדנים משלו.


"אני מצטער, הדפחים שלך אינם ברי תיקון. הרבה צלקות נגרמו במרכז התודעה כתוצאה מהתפתחות פסיכולוגית בלתי תקינה שמקורה בגיל צעיר מאוד", אמר לי המשיח המתלמד. "אבל בגלל שאתה כבר לקוח אצלנו אוכל להציע לך תוכנית אחרת ומשתלמת. נמשך לגברים במקרה? אחוזי ההצלחה שלנו בזירה הזו גבוהים במיוחד".


"איך אתם עם ונדליזם?", שאלתי אותו.

 

"אתה מתכוון ליחסים שאינם כדרך הטבע?", תהה העב-זקן. 

 

"לא, תראה - יש בי דחפים קשים להקים מהומות במרחבים הציבוריים. גם כאלו עדינים - כמו ללכת את כל הבלוק למטה ולרוקן מכל הגלגלים של האופניים את האוויר. גם בא לי ללעוג לכל מה שיפה ולירוק בפרצוץ של כל לובשי הצווארון הלבן, איתם אני נמנה. אני אף פעם לא אוכל לסמוך על אנשים שמתגלחים בכל יום, אתה מבין? יש משהו פסיכוטי בקיבעון הזה".

 

 

"ואיך אתם בעיקורי תשוקה? קיים בי צורך בלתי נשלט לי למסמר למישהי את הלב. לכתוב לה על הקיר את האיומות שבמילים, לכתוב לה שיש אלוהים קטן בליבי וששמו הוא כשמה, ושהפה הוא צלקת שלעולם לא תגליד. כי גם אחרון האנרכיסטים משתוקק בסתר ליבו לאיזה נר קטן שלאורו יצעד. אני גם רוצה שיזעזעו לי את הלב. מישהי שבלוויה שלי תעמוד בצד, בשקט. כולם יחשבו שהיא שם מתוך נימוס ואף אחד לא יידע שהיא ההיא שפעם טלטלה את עולמי".


כתיבתי הטובה ביותר היא באוף ביט.

 

נכתב על ידי , 20/9/2018 17:44  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פירומנים של רגשות


הבוקר התעוררתי עם געגוע לאנשים שכמעט והיו חלק מהחיים שלי. קשה לי להחליט אם ללב משעמם ולכן הוא מחפש תעסוקה, או שהוא פשוט מוצף וכל הזכרונות שבו עלו על גדותיו.

 

היא הייתה נסיכת וויט-טראש עם עיניים סהרוריות לעונה, דיבור רהוט ומחשבות פליליות. אני לא זוכר איך בדיוק נפגשנו, רק זוכר שזה היה פתאומי, וישבנו אצלי באיזה צהריים של לפני יום כיפור ודיברנו. היא הייתה נוהגת להטעין את הבטרייה שלה על חשבוני, אבל הלב שלה פעם מעל למהירות הרגש.

 

אחרי כמה שעות של דיבורים הנסיכה דרשה ממני להתוודות על חטאיי, אמרה שעוד מעט יום הסליחות. שאם אגלה לה, אז היא תגלה לי. אמרתי לה 'אני לא מספר לך כלום'. אז היא תפסה לי את כף היד ואמרה שתגלה זאת לבד. היא התבוננה לעומק ובחנה בריכוז את הממצאים, אמרה שיש לי אצבעות עילגות, אמרתי לה, לתלונות אנא פני ליצרן, והצבעתי כלפי המיקום המשוער שבו שוכן האלוהים, היא צחקה ובחנה לי את קו החיים.

 

אני מצדי, הסתכלתי לה בהפגנתיות קריפית לתוך העיניים, היה שם הרבה ירוק וזרע של צער שהחל לנבוט. ומדי פעם גם ראיתי שם איזו להבה שדועכת. ולנו, פירומנים בגלוי של רגש, אש מרצדת עושה את זה בכל מצב, גם בפרטים הקטנים. היתרון בחפצים שבורים, כך חשבתי לעצמי, הוא שקל לזהותם, אך על אנשים שבורים לא ניתן לדעת דבר במבט שטחי. אם תיתקל בהם לראשונה לא תוכל תנחש אלא פשוט תניח שזו צורתם השלמה. אבל מבט נוקב בעיניים, מגלה הכל. בכלל אני סבור שרשויות החוק צריכות לעבור ולהשתמש בפוליגרף של עיניים ואז דבר לא יחמוק מהם.

 

ברגע של פיכחון, היא תיקנה את המבט מהר והעלתה חיוך סדוק. ביקשתי ממנה להזדכות על חטאיה ולגלות לי את כל המשאלות האבודות שלה. תפסתי לה את היד, ואף שמעולם לא קראתי בכף ידו של אחר, שאלתי אותה 'איך זה הגיוני שקו החיים שלך לא מתחבר לך לקו האופי?'. היא פצחה בצחוק מטורף, כזה שמהדהד עד לשולי התודעה ומאיים לגרום לך לפרוץ בטירוף משלך, אבל המשכתי בשלי: 'הכאב שלך גדול אבל עדיין בוסרי'. אני חושב שהיא התרגשה, כבר שנים אף אחד לא רמז לה שנותר בה כל כך הרבה פוטנציאל.

 

לאחר מכן התחבקנו ממושכות. ראשה היה לחוץ לי לצד הכתף וליטפתי לה את השיער. היא הציעה שנעבור לחדר, הנהנתי והלכנו לשם שלובי זרועות. התיישבנו על מיטת היחיד תחת השיפוע, ומולנו הייתה הטלוויזיה החומה והישנה. היא התקרבה ונשמה אותי. התנשקנו למשך כמה שניות. ואז היא נצמדה אלי בכל הכוח, כמעט מעדתי מרוב הפתאומיות כשהיא התחילה לנשק לי את הצוואר. היא העבירה ציפורניים על העורף שלי ואמרה לי את מה שהיא כנראה אומרת תמיד: 'אתה מיוחד בעיניי'. ואני אמרתי לה את המובן מאליו: 'תראי, יש לנו חיבור נדיר במינו'.

 

מאז לא ראיתי אותה.

 

אני באמת ובתמים סבור שחלק ממני מתחיל ונגמר באיזו אהבה שלא מומשה, ולפעמים הניצוץ מאיר את החדר לשניה ואז אני מוצא בתוכי את הדבר ההוא שאיבדתי, ולפעמים הניצוץ מבעיר בי הכל, ולא היה לי מושג שאני עשוי מחומר כזה דליק. וכשהכל עולה בלהבות, הדבר היחיד שמקנן בי הוא הצורך הבלתי נשלט להבין כיצד אנשים זוכרים אותי, כדי שזה יעזור לי יום אחד להבין איך הם שוכחים.  

 

כאן ראסטי ג'יימס.

 

נכתב על ידי , 16/9/2018 14:23  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אדם ניכר במקלדתו


ידעתי שזה מה שיקרה לי, ברגע שאתחיל לפרסם, הכתיבה שלי עברה למצב קיפאון משעמם והמילים היפות שפעם הייתי מתיז בגימור מושלם, נורות עכשיו בזרזיפים קלושים של חוסר סנכרון עצמי.

 

הכתיבה היא קשה כי מלכתחילה אין לך חומר גשמי לעבוד איתו. רק רעיונות ושפה, ומחשבות אפלות שיוצאות מהלב. כל השאר, זו טכניקה: אותיות שיתחברו למילים, ומילים שיתחברו למשפטים עם משמעות וקריצות לתרבות בה אנו חיים, ובתוך כך, גם לשמור על תחביר הוגן.

 

אז למה אני ממשיך לעדכן פה, את זה אני לא יודע. אבל אדם לא יכול להילחם באובססיות שלו. זה דומה קצת לחיים האמיתיים: אתה מספר על עצמך לעולם שאף פעם לא יקשיב לך, אבל אתה מקווה לטוב - כי כמה אפשר להיות פסימי בינך לבין עצמך.

 

אולי, אלוהים מעניק כישרון כתיבה לאלו שהוא רוצה להתנקם בהם. אבל עכשיו הקפאין מבעבע לי בגוף ומעניק לי השראה כוזבת, עכשיו אני מקליד במרץ את כל מה שעולה לי לראש. אדם ניכר במקלדתו:

 

לילה. אני יושב בבית קפה בעיר. חם ואין רוח. הבחורה שהייתה אמורה לבוא איתי כבר לא תגיע. היא שאלה אם אני כועס. אני חושב על זה וזה מדכא אותי. אני אומר לה שלא, אני לא כועס. אני אומר לה שאני מבין אותה, שאני יודע למה היא לא רוצה לבוא. שזה בסדר.

 

אני ‏מאפר את המחשבות שלי אל תוך מאפרה שגדושה במחשבות של אנשים אחרים. התחושה היא נהדרת, כל בדל מקומט הוא זכר למחשבה שדלקה וכובתה, ואני לוקח חלק פעיל במסיבה הזו. עוד מעט יבואו לרוקן אותה וישאירו בה רק פירורים של תהיות. זכר למעשה העקר.

 

שילמתי את החשבון ויצאתי. שמתי פעמיי אל השדרה המרכזית. שם, ישוב על ספסל, הבטתי למעלה אל הירח המדמם שהזכיר לי את הדילמות המוסריות שלי.

 

אני חושב עליו הרבה לאחרונה. מערכת מסורבלת של דימויים עולה בי: אני מנסה להבין האם הוא נעלב. איך זה מרגיש כשכל כך הרבה אנשים רוצים להגיע אליך. איך מתמודדים עם כל העיניים האלה, שלילה לילה נתלות בך ומשליכות עליך כל כך הרבה חסכים, כאבים, הזדקקות וכמיהה. איך זה להפוך להיות סמל של געגועים. ואחר כך, כשהמעטים שמצליחים לעבור את המרחק הבלתי עביר הזה, אלה שמצליחים באמת להגיע אליך, איך אתה מתמודד עם העובדה שהם אף פעם לא נשארים.

 

 

אדם ניכר במחשבתו.

 

 

נכתב על ידי , 15/9/2018 20:49  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בן: 29

Skype:  r-james22 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
1,907
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מתוסבכים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRusty James אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Rusty James ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ