לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האִטְלִיז


בּוֹאוּ אֶקַּח אֶתְכֶם לָאִטְלִיז, לַמָּקוֹם בּוֹ הָאָבָק לֹא יְכַסֶּה אֶתְכֶם לָעוֹלָם.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2018

העיר שלנו


העיר שלנו עמוסה בהוזים, שוטים, מספרי אגדות שסתרו את עצמם ומורדים במלכות. נביאי השקר מתחבאים בכל פינה: בשווקים, בגנים הציבוריים ובמזרקות המתייבשות.

 

בכיכר העיר נביא עירום משמיע דברי תוכחה. נוטע את רצונו בראשם של אביונים. מבאר להם את שטיונו. מקלל אותם בחטאיו. ישרי דרך הורעלו. האספסוף צמא דם ודורש קורבן אדם - פורקן על שנים של מוסר אדונים. נטולי פחד חגרו חרב למרוד בכהונה.

 

באבנים המתפוררות של המקדש העתיק, הכהן הגדול מטיל גורל על שני שעירי עיזים. הוא רוצה הגנה. מביט מעלה, אל מיטת חוליהם של צביר כוכבים גוועים, וממלמל אזטוריה של כתב מקודש. ההמון אצלו בדלת לשפוך את קרביו.

 

הוא מתחנן על חייו: ארור האומר נקם!

מאוחר מדי. על קירות המקדש הם יכתבו בדם בהמה: הוא היה איש ירא שמיים, אך חמד את סוד הבריאה.

 

עוד כוכב נפל למשכב.

 

בעיר שלנו התפילות מתפוררות לאבקה. באנו לקבל דבר שבקדושה אך נעננו בשלילה. ברחובות הצרים לחישות הטומאה נלחשות ברבים: המאגיה תגלה את סודותיה לכופר ולמופקר.

המדאם שולחת נערותיה להיבעל על ידי האצולה - קירות האחוזות התמלאו בזרע ואתנן, זכר למעשה העקר. הנחש הקדמון מביט בכל וגוסס מבושה.

 

בעיר שלנו, מתחת לצעיף האלגוריות העתיקות, מתוק נקיק בסלע בוקעים אורות. נשמעים מקצבים. נאמרות תפילות.

האלכימאי הישיש כתב עם עופרת על קירות המערה:

"על אבן החכמים רייב תת-קרקעי.

נפשות תועות רוקדות בשקיקה".

 

עכשיו, כל אבות הכנסייה אמרו - התוצאות נובעות מן העבירה.

 

 

נכתב על ידי , 7/4/2018 16:04  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האנומליה הזו מתעתעת בי בעמימותה


 

זה קורה לי אחת לבערך חצי שנה. אני מביט בשמש ורואה רק צבעים כהים. ואם אני מתאמץ מספיק אז אני מסוגל להבחין בזרזיפים קלושים של צבעים בהירים יותר, אבל כל האמביציה הזו מסוכנת כי אפשר להתעוור מהמבטים הממושכים. גם אבחנתי בעצמי חוסר מוטביציה כללית לכל מה שלא כולל בתוכו הקלדה חסרת תוחלת על הלפטופ. אלו ללא ספק תסמיניו של הדיכאון הבא עליי לברכה - ואין להקל ראש בעניין.

 

ברגעים מעין אלו עולה בי מחשבה שחוזרת על עצמה בכפייתיות מטרידה: אסור לך להישאר לבד, המצב עלול להחמיר. אז אני שולח הודעה בקבוצת הוואטספ של החברים וזו לשונה: מי בעניין להיפגש. כולם ענו וכולם אינם בטווח השגה. אין מה לעשות, אני אומר לעצמי, יש לגייס את שארית הכוחות לטובת טיול עירוני. אני סבור, באמת ובתמים, שאדם צריך להיות בתנועה על מנת להפחית את מהירות המחשבות, וככל שיותר שרירים בגוף נרתמים לנושא ככה הוא עשוי להרחיק ממנו את קו השבר הפנימי. עד שזה יקרה, הספקתי כבר לצלצל לעבודה לבקש פטור מלכתחילה בטוענה של מחלה.

 

אז אני יוצא החוצה, מסתובב בשדרה ומתבונן בעוברים ושבים המפטפטים את עצמם לדעת. כל המאושרים, כך אני חושד, יוצאים היום מהארון כדי לחגוג על חשבוני. אפילו המוכר האנטיפת בקיוסק הפינתי מחלק עכשיו חיוכים מטרידים כאילו הוא תחת ההשראה. ומדובר באחד משונאי האדם הגדולים ביותר שיצא לי אי פעם להכיר. פעם, ברגע של פיזור הדעת, נתתי לו לפרוש בפניי את משנתו הקיומית אודות העדר התכלית של הגזע האנושי. הייתי כל כך מסטול שיצא שחזרתי מהופנט על מילות מפתח שעלו בשיחה, כמו אש וגופרית, עד שהוא הבין שאין עם מי לדבר. עכשיו הוא מוכר חיוכים לכל כיס המוגשים לוהטים מדם ליבו.

 

האנומליה הזו מתעתעת בי בעמימותה.

 

אני ממשיך לשוטט ועל אחת המדרכות מישהי שאני מכיר בוחרת לחייך את כל הדרך עד אלי כדי להגיד לי שלום מבלי לדעת שהקיומים שלנו כרגע סותרים. שום דבר טוב לא יצא מזה, אני אומר לעצמי, רק שלא תבחין ברפש שאוכל אותי מבפנים ואז תיפתח בטעות שיחה על הנושא. היא בטח תגיד 'לא נורא גם הלב שלי רעב', ואז באקט של הגנה עצמית אטיח בפניה: 'אז תכיני ממנו פילטר ותעשני לעצמך את הנשמה. פאתוס זה אני בובה'.

מזל שאני מיומן במקרים מעין אלו - הסוואת הטרור הנפשי היא מבחינת אומנות שפיתחתי במהלך השנים, פועל יוצא של הטבע הממודר והסודי שלי גם ככה. אז גמלתי לה עם פלרטוטי לשון: איזה יופי, כן גם אני, תודה גם את, נשיקות, שלום.

 

אני ממשיך בטיול. רמזורים, אוטובוסים ברחוב קינג-ג'ורג', מעברי חצייה, איזה יופי. זוגות עם כלבים, מבטים מצטעפים, בחנתי את כולכם וכולכם נכשלתם. הכל מתנהל בעצלתיים, כאילו מישהו הניח לי בלוק במרכז העצבים של המוח. אין כלום חוץ מהרגשה של דאון גדול מאוד.

 

המשכתי ללכת כברת דרך צמאה עד שהגעתי לקצה השכונה, שם בתחנת אוטובוס הדלקתי עוד סיגריה. החום התייקד עוד ועוד והתעורר בי החשק לבירה קרה שתצנן את הלהט, אז עשיתי אחורה פנה ונכנסתי לפיצוצייה של מכר לרכוש אחת מהזן האהוב עליי. גמעתי אותה בכמה שלוקים עמוקים עד שנשארו בה כמה טיפות, אולי אלף. גם התעורר בי הרצון לקצת ונדליזם, אז התרחקתי מכל נפש חיה ושם בסמטה נטושה הטסתי את הבקבוק היישר אל תוך קיר. אלף תקוות רטובות התפזרו שם על המדרכה. בזווית העין אני מבחין בשני זוגות עיניים של אורחים לא קרואים שצפו במעשה, עושה רושם שאין להם בעיה עם האקט החוליגני הנ"ל כי גם להם יש בטן מלאה על הסדר הקיים. התרחקתי משם שבע הרפתקה תוך מתן שבועה עצמית שיותר לא אעשה את זה. אבל וואלה, ההרגשה הייתה מתגמלת.

 

השעות חלפו תחת השראת החום הכבד אגב הליכה דרך הרחובות המוכרים עד אימה. אני חושד שהטיול היומי אינו מניב פרי. רוצה לומר, המצב הפנימי אינו היה במגמת שיפור. אז התלבטתי אם להסתובב לכיוון הדירה וללכת לישון ולמחרת בבוקר להמשיך בנדודים או להמשיך כבר עכשיו פנימה אל מרכז העיר ושם לקוות לטוב. ברגע של ניצוץ החלטתי לערוך ניסוי, בדקתי אם אני מצליח לא לחשוב על שום דבר, כלום מוחלט במשך דקה. בהתחלה לא הצלחתי. אחר כך לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבד העובדה שאני מתאמץ לא לחשוב. כשזה עבר לי כבר לא חשבתי על כלום. הצלחת דקה, הצלחת עשר וככה שעות שלמות עברו.

 

היום התחיל להכחיל, השמש האדימה וירדה מטה והחום האימתני פינה את מקומו לטובת רוח קרירה. הדר בדיוק צלצלה, אמרה אולי תבוא אליי אני בדיוק מכינה פה איזה אסון קולינארי. אפשר לסבול יחד. אמרתי, בסדר אני אגיע. למרות כל הריבים והבלגן בינינו, נזקקתי לתיווך רוחני שיציל אותי מן הצרה והצוקה.

 

באתי אליה, פאתי עיר, דירה גדולה, בצעדים מהוססים. פתחתי את הדלת באמצעות המפתח שהיא שיכפלה לי חודש שעבר, מביט בשולחן חצי ערוך. היא עומדת בקצה המטבח מול מחבת מתפצפץ, מנגבת ידיים בסינר קטן ומבשלת בכמה סירים במקביל, והעיקר להימנע מהבדידות. הדר, קראתי לה מפתח המטבח. היא סובבה את ראשה לאט. אתה! קראה. ניגשתי אליה. עזרתי לה למזוג מהסירים אל הצלחת, היא אכלה ואני טעמתי, שתינו יין לבן כי לא היה אדום, והיא מנסה לדובב אותי בין הביסים, אבל לא עזר לה כלום.

 

סיימנו לאכול והפצרתי בה שתבוא איתי ללוקיישן אחר. היא נענתה. הובלתי אותה מבעד למעקה המחליד אל עבר המיטה, מזיז את הבגדים שהיו בינינו ומתיישב יותר קרוב אליה. כבר התקרבתי לטווח אפס ואני מתחיל לשלוח ידיים, יד אחת אל פני הפורצלן שלה ויד אחרת אל החזה המפואר. היא מביטה בי ואני בתעוקת נפש מנסה לאותת שהכל לא-בסדר, לא במילים, אלא עם רמזים של עיניים. כל הכריזמה שלי מהוססת בגלל המצב, ולפתע אני מבין את אלה שיושבים מול הנוף וחושבים שעות, בשביל מה לדבר, תקיא את הכל דרך העיניים.

 

היא מסתכלת אל תוך תוכי כאילו אני קיר מחשבות שקוף. משכנעת אותי שצריך לדבר על זה, שהלוק של השכול עם העיניים המנופחות של יותר מדי לילות לבנים מפחיד אותה. התקבע בליבי שאני צריך להיענות לה ולתת לעצמי הזדמנות לפלוט את המחשבות האפלות שרובצות על הלב, גם במחיר שהדברים יאמרו בעילגות קשה וחוסר סנכרון עצמי.

 

אז אני מתחיל לשפוך את הלב שלי בלי לעצור: תקשיבי, הבית קורס עליי. מתפוררים לי בין הידיים דברים שרק הרגע החזקתי. אני גם לא מצליח לבכות, אני על הסף ושורף לי בכל המקומות הרגישים. אני צריך שתגידי שתשמרי עליי. גם אם את לא בטוחה. לשמוע אותך אומרת את זה, בקול, עם מילים. אני רוצה את חבילת השקר המלאה, עם כל ההטבות.

 

היא מסתכלת עליי, קטנה ואמיצה, בזמן שאני פולט עליה את גלי האור החולניים שלי. שקענו בשיחה כבדה בה שום הברה ועיצור לא חמקו ממני. אמרתי אמת, אמרתי את מה שחשבתי. שבכל פעם שאני מתחיל ליהנות מזרימות סרוטונין קלות אצלי במוח מגיע הדיכאון המאיים להוריד אותי בנקל אל תחתית השאול. שבתקופה מסויימת הקיום הופך מגוחך ודבילי עד כדי כך שאני פשוט לא יוצא מהמיטה מרוב רחמים עצמיים ואם כבר זז אז זה לשירותים, ובדוחק. ואז זה משתנה, משהו בתוכי נובט, פתאום שמח לי ואני לא יודע למה. הצבעים הדהויים חוזרים לעצמם ולפעמים אני הוזה אור שמש גם כשזה איננו. וככה תקופות ארוכות, הלוך ושוב.

 

ואלו תמצית דבריה כתגובה: תקשיב, מודה שחששתי מקודם אבל עכשיו אני קצת צוחקת בלב. מהדרמטיות שלך. פעם באף פעם אתה חווה איזו נגיעה קטנה של עצב, רחוקה מאוד מכל המאז'וריות שאתה מתאר, ואז קורס לך העולם. זה כי אתה פשוט לא יודע להתמודד, עם כלום, בטח הסתובבת היום סהרורי בעיר כמו איזה דביל. אם תמשיך להיות עסוק בהדחקה וכיבוי של רגשות אתה תיתקע עם הדפוס הקליל והמרוחק הזה לכל החיים שלך. אתה לא רוצה את זה. אז תצחק עם כאב ותבכה עם תקווה. אתה עכשיו גבר עירום, וזה יפה לך, עוד מעט תחזור להיות בן זונה עם תסביך אלוהים. עוד מעט הכל יחזור להיות סטטי וסביר.

 

לא בטוח שאני מסכים איתה, חוץ מעניין השיטוט הסהרורי - באמת הסתובבתי היום שעות כמו אחרון הדבילים, והיא קצת קלת דעת באבחון הזה שלה. אבל לפחות הכל תחת שליטה. היא מרחיקה ממני את הכל עם היצר האמהי והקשוח הזה שלה. היא המאמינה הכי גדולה שלי. אני גם חושב שהיא הייתה מאושרת בשעות האלו, ההתמסרות אלי ממעמקי הנפש עושה לה טוב, רק היא אוהבת את החור הזה בלב שלי שצריך למלא. ואני יודע שלא מן ההגינות לנצל את העובדה הזו, אבל זה או היא או לבהות בחלונות ולשקוע בעצמי ואז להפיל איזו נעל מהחלון כדי לבדוק את העומק ואת הגובה כמעין ניסוי כלים אחרון. קשה לנצח את זה.

 

ואז היא מחבקת אותי, נושמת אותי עמוק עד שאני כמעט נעלם בתוך החיבוק. היא מרימה אלי מבט עם עיניים מלוכלכות ומתחילה לנשק אותי, מצמידה אותי לגוף החם והמזמין שלה. כמעט מעדתי מרוב הפתאומית וקרסנו מחובקים אל המיטה. אני מנשק אותה עם עיניים פקוחות ולא יכול לראות כלום מרוב הבושה, מנסה להבין מה אני עושה עם כל הקלפים שפתחתי כרגע.

 

נעשינו עייפים. היה כבר חמש וחצי בבוקר ובחוץ כבר דמדומים של שחר. היא אמרה לי בוא נעשן סיגריה ונלך לישון. יצאנו אל הגג עם עייפות שעשתה בנו שמות, הרמנו ראשים רק בקושי. אז אנחנו מעשנים מהר ותוקעים את הראש שלנו ברצפה כדי שלא נקבל סחרחורת. בשאכטה האחרונה הגנבתי איזה מבט למעלה כדי לתפוס מקטע זעיר מספקטרום האור. אני מסתכל על השמש והיא מוקפת בעיגול צבעים עצום שמתחיל להקיף כמעט את הכל, מורח את כל שדה הראייה שלי באדום על גווניו. אני מוריד מהר את הראש למטה ומרגיש איזו טיפה מלוחה שעושה את דרכה מהגרון אל העין, צורבת כמה איברים על הדרך. באותו הרגע השתחרר לי הבכי במין יבבה עוצמתית וחדה תוך שאני מוציא קולות לא ברורים שאין ביכולתי לתאר על הכתב.

 

אדרנלין של התרגשות דפק לי במוח, הדר רוכנת אלי ואומרת לי, מתוק שלי, הכל טוב בעצם, אני חושבת שיצאת מכלל שיבוש.

 

הנהנתי בהסכמה.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 4/4/2018 17:11  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 29

Skype:  r-james22 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
1,699
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מתוסבכים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRusty James אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Rusty James ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ