לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

My Life

זה בלוג על החיים שלי, יותר נכון החיים שלי בשנה שנתיים האחרונות .. בהן הכל התהפך ונהיה יותר ויותר רע .. התמודדות עם אנורקסיה, דיכאון, פגיעה עצמית וכו׳ .. אם זה נוגע למישהו/למישהי מוזמנים לקרוא ולהגיב .. תודה מראש, topsecret (:

כינוי:  topsecret

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2017

cancer


12.5.16- יום העצמאות, אני וכל המשפחה נסענו לראות את המטס של חיל האוויר בתל אביב, פתאום הטלפון מרעות: "שלי, אמא של עדן שלחה לי הודעה ששזה הסוף ושאבוא היפרד ממנה, אני מפחדת לא מבינה מה קרה, בואי איתי!". אני בהלם, זה נפל עליי משום מקום, באותה שנייה לא היה אכפת לי מכלום, לקחתי מפתח הביתה אמא התקשרה למונית שתיקח אותי הביתה, בקושי יכולתי לדבר. הדרך הביתה הרגישה כמו נצח, רעות באה אליי הראתה לי את ההודעה, נלחצנו, אמרנו שחייב לנסוע לבית חולים. למזלי האוטו של אמא היה בבית אז נסעתי הכי מהר שאני יכולה, הגענו למחלקה, חיכינו לסבתא של עדן שתבוא להכניס אותנו, היא באה עם דמעות בעיניים כאילו בכתה כבר כמה שעות. עלו לי מחשבות של "האם זה באמת הסוף? זה לא יכול להיות! היא רק בת 17!!" אני ורעות נכנסנו מאוד לאט לתוך החדר בטיפול נמרץ, מחזיקות ידיים כ"כ חזק כאילו אם נעזוב החדר יתפוצץ או משהו. אנחנו נכנסות, המשפחה שלה עומדת בצד ובוכה, אמא של עדן ממוטטת לגמרי, הסתובבתי למיטה של עדן, היא הייתה קירחת, רזה יותר ממה שהיא הייתה בטבעי שלה, אם להיות כנים לא זיהיתי אותה בשנייה הראשונה שהסתכלתי עליה, ועד עכשיו אני מרגישה רע בקשר לזה. החזקתי לה את היד, כשהמשפחה שלה יצאו אני ורעות נשארנו החזקנו לה את היד ואני פשוט התחלתי לדבר אליה- אמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה, שאולי היא עוד תפתיע את כולנו ושזה לא יכול להיות שלא אראה יותר את החיוך שלה או אשמע את התלונות שלה על כל דבר בעולם. אחרי בערך 15 דק יצאנו, רעות נשארה השפויה מבינינו. לא ידענו מה לעשות, זה היה יום חמישי ויום העצמאות, כולם עם המשפחות שלהם, לא ידענו איך לעדכן את כל הבוגרים מבית"ר, אלה שחיו איתה ועברו איתה כ"כ הרבה. התקשרנו לרכז שלנו נתי שהוא המבוגר האחראי בבית"ר ומבין בחינוך, אמר לנו לא להגיד כלום לאף אחד, שנעשה את זה בצורה מסודרת מחר בבית"ר ושלא נזרע פאניקה עכשיו בכולם. ידענו כבר שהוא סיפר ליעל, מאוד כעסנו עליו שהוא עשה את זה, גילינו שהוא שלח לה הודעה שזה הסוף של עדן, לא יודעת בדיוק מהו הניסוח המדויק, אבל הרגשתי שאנחנו חייבות לנסוע אליה עכשיו, התאפסתי על עצמי שטפתי פנים ושמתי פול גז עד אליה, אח שלה פתח לי את הדלת, אמר לי שהיא בהיסטריה גדולה, שמעתי אותה בוכה וצורחת. (שכחתי להזכיר שהיא חולת אסטמה ושזה היה היומולדת שלה..), הלכתי אליה לבד, ניסיתי להרגיע אותה, אני יודעת שאני מצליחה להרגיע אותה והיא אותי, זה קטע כזה שלנו, אחרי שהיא נרגעה נסענו לבית חולים שוב שתראה אותה. הרגשנו ממש רע שלא יכולנו לספר שום דבר לאף אחד. ואנשים כבר התחילו לחשוד וניסו למצוץ מידע, אנחנו לא נתנו להם .. הגיע הלילה ולא היייתי מסוגלת לישון. חשבתי על זה שאם עכשיו זה הלילה האחרון של עדן ואני כביכול ידעתי והייתי שם להיפרד ולא אמרתי לאף אחד מהבוגרים האחרים אני אוכל על זה רגשות אשמה מטורפים, אבל לא הייתה לי ברירה.

 

13.5.16- יום שישי, חברה שלי ליהי הייתה בצבא וסגרה במקרה את אותה השבת, אני ורעות התקשרנו אליה כי הבטחנו שנעדכן, היא הצליחה להפוך חצי בסיס שייתנו לה כמה שעות לצאת להיפרד, אני ורעות נסענו לצריפין להביא אותה, לקחנו אותה לבית חולים, רעות הייתה איתה באותה כיתה, והשמועות התחילו לרוץ, אז הורדנו את רעות בבצפר שתרגיע את השמועות ואחרי שליהי ראתה את עדן נסענו לבצפר, גילינו שהיועצת והמחנכת של יא'1 הכיתה אז של עדן יושבים ומספרים להם שזה הסוף, אמרנו שאנחנו חייבות להיכנס לספר קצת באופן פחות מלחיץ הרי הרגע באנו משם. אבל ידענו שתוך כמה רגעים זה ירוץ כבר בכל הבצפר והיינו חייבות לספר לבוגרים מבית"ר בעצמינו ושלא ישמעו את זה מאף אחד אחר, ניסינו לאסוף אותם, לא את כולם מצאנו ואת מי שמצאנו כבר לצערינו חלק שמעו. כולם רצו לנסוע לבית חולים אבל אמרנו שזה לא אפשרי, שחייבים לחכות לפחות עד הצהריים לספר לאלו שלא באותו בצפר, נכנסנו לחדר של היועצת שלהם לספר את האמת ללא שמועות, זה היה קשה, אנשים התחילו להתפרק, ואני, שכבר התפרקתי אתמול והיום בבוקר חייבת להיות חזקה בשביל אלו שעוד לא התפרקו. יצאנו מהבצפר, נסעתי לצריפין להחזיר את ליהי לבסיס והבטחתי שאעדכן אותה בכל דבר שקורה. באותו אחר צהריים נתי הבין כבר שהרוב יודעים דרך הבצפר אבל היינו חייבים לדבר על זה, אני אמרתי מיליון פעם שמומלץ לא לנסוע אליה ולראות אותה כמו שאני ראיתי אותה, (והתמונה הזאת עד היום לא יואת לי מהראש!). לצערי או לשמחתי אני לא יודעת, מעיין אופק וטליה לא הקשיבו לי ונסעו לשם באוותו לילה, אני לקחתי את התרופות שלי בתקווה שאצליח לישון, בסביבות 11 בלילה אופק מתקשרת, לא זוכרת איך שמעתי ואני גם לא הכי זוכרת בבירור את השיחה, הדבר היחידי שאני זוכרת הוא שהייתה שתיקה ואז שאלתי אם זה נגמר והיא אמרה לי "היא מתה, כולם באים למעו"ז עכשיו, אור אוסף אותנו וניפגש שם, בואי". זינקתי מהמיטה, החלפתי בגדים, ההורים לא הסכימו לתת לי את האוטו כי אני על השפעת תרופות וזה מסוכן אז פשוט ברחתי מהבית בריצה עד למעו"ז, עם דמעות בעיניים. השעה בערך 11 וחצי,אני לא הראשונה שהגיעה, הרבה בוכים, אני פשוט בהלם, באים לחבק אותי וכולם אומרים שיהיה בסדר, זה היה נורא, כל אחד תפס לו פינה להתבודד בה ובכה וכאב את הכאב שלו בדרך שלו. זה היה מאוד מאוד קשה לעבור את הרגעים האלו. בסביבות השעה 2 וחצי בלילה הבנות אמרו שזה כבר רץ בקבוצות וואטסאפ של השכבה ושכולם נפגשים בבצפר, החלטנו ללכת, חלק מהחברות שלה שאלו אותי שאלות בתור זאת שראתה אותה בימים האחרונים והייתה קצ יותר מודעת למצב, עניתי לכולם ונסיתי לנחם את כולם. בסביבות השעה 3 וחציהזמינו לנו משטרה כי עשינו רעש אז היינו חייבים להתפזר לבתים, אפחד לא רצה לישון לבד אז כולם התחלקו לבתים, מעיין באה לישון אצלי.

 

14.5.16- יום שבת, לא ממש ישנו, אבל איך שקמנו אמרו שנפגשים אצל שיר כולם, אפחד לא רצה כמובן להיות לבד, מצאתי את עצמי כל היום נוסעת ממקום למקום, מנסה להרים אנשים, לגרד אותם מהרצפה, מנסה לדאוג לעצמי מבחינת  האוכל והכל אבל פשוט גם אני לא יכולתי באיזשהו שלב.. כל היום היינו יחד, חשבנו על ההלוויה שתיערך מחר, למי עוד להודיע, דיברנו על שבעה והכל. באותו ערב בית הספר פתח את שעריו והגיעו מורים ותלמידים להיות יחד, המורים דיברו עם התלמידים וניסו לחזק אותם, גם אני הגעתי ופשוט נשברתי בידיים של היועצת שלי. זה היה הסופש הכי גרוע בחיים שלי ואני זוכרת כל שעה ושעה בו כאילו זה קרה ממש עכשיו.

 

15.5.16- יום ראשון, הלוויה הגיעה. הלוויה נקבעה לשעה 16:00 אחר הצהריים. מהבוקר היינו יחד אצל אביטל בבית, חלק בחרו ללכת לבצפר, חלק לא. התחלנו במסע איסוף כסף למצבה של עדן כי ידענו שלמשפחה אין כסף לזה, וצלחנו- אספנו יותר מ20,000 שקל בכמה ימים .. זה מטורף. אנשים מכל הארץ רצו להגיע ללוויה, מלשכת ראש העיר והליכוד דיברו איתנו, בית"רים וחברים שלה מכל הארץ גם תרמו כסף. בלוויה היה תקשורת בעקבות פוסט מזדיין של אשת ראש העיר שקראה לתושבי פתח תקווה לבוא ללוויה כי היא הייתה ילדה יחידה ואין אבא במשפחה טוענת שזה שהיו הרבה אנשים זה בזכות הפוסט שלה, שדרך אגב לא הראתה את הפרצוף שלה שם. ראש העיר נאם, אמא שלה אמרה קדיש והמחנכת שלה גם אמרה כמה מילים, מלא אמרו לי לעלות גם עם משהו שכתבתי אבל קפאתי במקום לא יכולתי לזוז, נתי עלה ודיבר. בכל זאת, לוויה ראשונה שלי שממש נשארתי עד כולה. בוגרים מהרבה שנים אחורה הגיעו, היינו על חולצות בית"ר ושרנו לבסוף את שיר בית"ר, הביאו בלונים בצבעיםורוד ולבן שאלו הצבעים שמסמלים את עדן והעפנו אותם כשהלוויה הסתיימה. לאחר מכן כל הבית"רים באו אלינו למעו"ז לדבר על זה קצת.

 

19.6.16- יום ראשון, 4 ימים לפני יומולדת 19, הגילוי מצבה. היה מאוד קשה לראות את זה, זה הפך את זה לממשי כ"כ. מיותר לציין שבאותה תקופה ירדתי כמה קילואים ולא ראו את זה בעין יפה במחלקה וממש כעסו ולא היה להם אכפת עם מה אני מתמודדת ואומרים ש"זה לא תירוץ", לא היה לי כח להתמודד עם זה יותר מידי אז פשוט הפסקתי להקשיב להם ושיקמתי את עצמי לבד בזמן שלי.

 

3.1.17- יותר מחצי שנה אחרי, אבא עובר ניתוח להוצאת גידול- לא יודעים אם שפיר או ממאיר. במקביל (אפילו כמה שבועות קודם) עדן מתחילה להיכנס לי למודע יותר ויותר, היא מופיעה לי בחלומות שמרגישים לי מציאותיים ממש, אני לא מפסיקה לחשוב עליה ולדמיין אותה כאן לידי. אני פותחת את הקופסא של זכרונות אני מאחסנת אצלי בבית, שמרתי את כל הכתבות שהיו עליה בעיתונים ובאינטרנט, יש לי את מתנת יום ההולדת שלה שלא הספקתי להביא לה כי לא ביקרתי אותה מלא זמן לפני שהיא נפטרה, יש לי את הצילומים של הדפים שהיא כתבה ביומן שהכנתי לה קצת אחרי שגילו לה את המחלה. אמרתי לה שזה יהיה מן יומן מסע כזה שתכתוב בו מתי שהיא מרגישה צורך וכשהכל ייגמר היא תוכל להסתכל ולראות את התהליך שעברה, ללמוד ללקחת דברים בפרופורציות .. אבל לצערי היא לא הספיקה לסיים את המסע, וכל מה שהיא כתבה צילמתי לי עותק והחלטתי לשמור, בכל זאת זה הדבר האחרון שהבאתי לה.

 

12.1.17- יום חמישי, הגיעו התוצאות של הביופסיה של הגידול שהוציאו לאבא- ממאיר. כששמעתי את המילה הזאת מאמא בטלפון צנח לי הלב, אין מבצ שהכל קורה שוב, אני לא מסוגלת להתמודד עם עוד סרטן עכשיו ! אמא אמרה שלפי הצילומים הוציאו לו את הכל, אבל רוצים לעשות שוב את אותו ניתוח אבל לחדור עוד שכבה מתחת לראות שגם שם אין גרורות או חלקים סרטניים, אם אין אז יהיה בסדר יעשו לו שטיפות או משהו כזה וזה יעבור, אבל אם יש- אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה ! אבל הראש לא מניח לי, מכניס אותי לסרטים "מה יהיה אם", ואני יודעת שאני לא אעמוד בעוד סיפור כזה, עוד התמודדות, לא עיכלתי עדיין את מה שהיה עם עדן, הימים האלה מאמצע מאי עוד מהדהדים לי כאילו זה היה אתמול או לפני שבוע, אבל עברו כבר 8 חודשים. אני מתחננת, רק שזה לא יהיה שוב.

 

20.1.17- היום, האמת שתכף ה21 כבר מרוב שאני כותבת מלא זמן .. אני משתגעת, חולמת על עדן המון .. מרגישה אותה לידי. ניצוצות מהמוות של סבתא שלי ז"ל מלפני 10 שנים ושל סבא שלי ז"ל מלפני 3 שנים מהדהדים לי בראש, מפחדת להיכנס לתהום שלא אמצא ממנה את הדרך חזרה, הדרך לדיכאון פגיעה עצמית והרעבה לא ארוכה במיוחד אצלי בעיקר במצבים האלה. הרבה מן לא פגעתי בעצמי, אני אוכלת מלא ואני רוצה לחיות. מרגישה תקועה וחסרת אונים כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אז אני פורקת כאן, לא מאמינה שמישהו באמת יגיע עד לפה ואם כן אז סליחה שגזלתי לכם כ"כ הרבה זמן מהחיים על הסיפורים שלי, רק רוצה להרגיש טוב, לא שאני משתגעת ולא שאני מידרדרת, רק להרגיש טוב. זו בקשה גדולה מידי.. ?

נכתב על ידי topsecret , 20/1/2017 22:41   בקטגוריות סרטן, סיפרותי, געגוע, התמודדות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , 18 עד 21 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtopsecret אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על topsecret ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ