לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  ג'ייד

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2016

קלואי ומקס - פרק 3


לקחתי את המגבת ממנו והאצבעות שלנו נגעו בטעות זו בזו. הרגשתי רעד בעורף.


מה? אני מכירה את הבן אדם הזה שעה וכבר יש לי צמרמורות ממנו?


טוב, בכל אופן... נכנסתי למקלחת וסגרתי אחריי את הדלת. הורדתי את כל הבגדים שלי וכשעמדתי להיכנס למקלחת, מקס הופיע בדלת עם יד אחת מסתירה את העיניים שלו וביד השנייה ערימת בגדים מקופלים.


"שכחתי שאת צריכה בגדים חדשים לאחר כך..."


"אוי... חחח, תודה." ניגשתי בזהירות ולקחתי את הבגדים מידו, ושמתי אותם על השיש של הכיור.


אחרי המקלחת הקצרצרה שעשיתי התלבשתי בחזרה בבגדים שהוא נתן לי (הם היו ממש יפים משום מה ובדיוק במידה שלי), ויצאתי מהחדר.


לפתע מלודיה נעימה התנגנה באוזניי. גיטרה.


"מקס?" שאלתי בעודי פותחת למחצה את דלת חדרו ומציצה משם.


הוא ישב על המיטה שלו כשגבו אליי; קפץ מעט בבהלה והסתכל אחורנית.


"אה, היי." הוא חייך והרים את היד הפורטת שלו מהגיטרה ונופף קלות.


"אז יש לך איזו אובססיה מוזרה למוזיקה?" אמרתי בעודי מתיישבת לידו. 


"אפשר להגיד."


הייתה שתיקה קצרה. לפתע הוא ניגן משהו ואז פנה אליי בראשו. "מכירה?"


"תנגן שוב רגע." הרגשתי שהוא מסניף לי את השיער.


ברור שאני מכירה את השיר הזה!


"את יכולה לשיר בסולם הזה?" הוא שאל אותי וניגן שוב. בדקתי את אחד מהצלילים והנהנתי בהסכמה לשאלתו.


הייתה שתיקה קצרצרה והוא התחיל לנגן את הפתיח.


 


"we know full well there's just time..." התחלתי לשיר בטון גבוה ושקט. "?so is it wrong to toss this line"


הוא המשיך לנגן ולא הזיז את העיניים שלו ממני. היה שקט בחדר חוץ מאיתנו.


"if your heart was full of love..." שרתי והוא הסתכל לתוך עיני בעומק.


"?could you give it up" הרגע הזה היה כל כך מרגש, משום מה. הסתכלנו רק אחד על השני.


"?cause what about, what about angels"


"they will come, they will go, make us special..."


"don't give me up..." שרתי והרגשתי צמרמורת בעורף, כמו שהרגשתי כשהאצבעות של מקס ושלי נפגשו לפני שנכנסתי למקלחת.


הוא התחיל לפרוט לאט יותר ושקט יותר, כאילו לא ידע מה הוא עושה פתאום...


"don't give..." השקט ששרתי בו גרם לי לצמרמורת, והיה לי דחף בלתי מוסבר לבכות, אבל לפני שהספקתי לסיים את השורה... הוא עזב את הגיטרה שלו, אחז בפניי ונישק אותי בתשוקה.


התנתקתי ממנו ישר והסתכלתי בפניו בהלם, אבל בשניות אחדות עברו בי מחשבות מהירות.


טום...


טום היה רוצה שאני אזכור אותו, אני יודעת.


טום היה רוצה שאני אזכור את האהבה שלי אליו.


אבל הוא היה רוצה יותר מכל דבר אחר לדעת שאני ממשיכה הלאה, שאני חיה חיים של ילדה רגילה בת 17.


ראיתי שמקס מסתכל עליי, בהלם ומבוכה. הייתה בינינו כימיה מטורפת כשביצענו את השיר הזה של בירדי, והיה די צפוי שיקרה משהו בסופו של דבר, אבל ההתנתקות שלי ממנו היוותה מכשול בעייתי.


כשראיתי שהוא עומד להגיד שהוא מצטער, פרץ רגשות שהגיע משום מקום גרם לי לאחוז בלסתו החדה ולדחוף את לשוני לפיו, מחייכת.


הוא היה קצת בשוק שבכלל נישקתי אותו בחזרה, אבל הניח את ידיו על פניי קצת אחרי שהבין מה קורה.


- פתאום אני מוצאת את עצמי בסיטואציה הזאת:


אני וילד שהכרתי לפני שעה וקצת, מתנשקים על המיטה שלו; חבר שלי נהרג בתאונת דרכים לפני שנתיים ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש שאני ממשיכה הלאה בחיים שלי; הילד הזה, שאני מכירה לזמן כלכך קצר, ראה אותי כבר בלי חולצה, ונקשר בינינו קשר שבכלל לא היה אמור להיווצר. איך, לעזעאזל, כל זה קרה? איך כל כך מהר? הייתי עד כדי כך נואשת למישהו שיוציא אותי מהבועה השחורה שחייתי בה כל הזמן הזה?


אז אני ומקס מתנשקים בתשוקה, ואני מרגישה כמו מלכה. אלוהים, אני לא מאמינה. אני ממשיכה קדימה עם החיים שלי!


לפתע הוא ניתק ממני.


 


"אני מצטער... לא הייתי צריך לעשות את זה." אמר מקס לאחר שתיקה מביכה. "אני חושב שזה הזמן שלך ללכת הביתה..."


מה? הוא זה שנישק אותי! מה פתאום זה קורה?


לא הצלחתי ממש להוציא מילים מפי. נדמה היה לי שהזלתי דמעה, מפרץ הרגשות הענק הזה.


קמתי בפה פעור למקצת, כמעט בוכה, לא מבינה מה קורה.


"מה קרה?" לחשתי, מנסה לאסוף את הדמעות.


"קלואי... אני מבקש... אני יודע שזאת הייתה טעות."


"אתה מדבר עליי פה?"


"לא... ראיתי שעשית שקילת מחשבות קודם... קלואי..."


"לא. לא. זה לא פייר, מותר לי לדעת לפחות מה קרה שזה נפסק." וואו. ממתי נהייתי אסרטיבית? מה קורה היום? הביישנות הלכה, ועכשיו זה?


"קלואי... בבקשה... אני לא יכול... לעשות את זה..."


"אולי פשוט תשתף אותי?"


"לא, קלואי, זה לא הזמן... אני צריך לסיים קודם כמה דברים..."


"מה זאת אומרת?" שאלתי והשתררה דממה שוב. מקס פנה כדי להניח את הגיטרה על גב הקיר.


"מקס... בבקשה..." פניתי אליו בפנים בוכות. "אי אפשר לנסות לפחות?"


"קלואי... את רואה שאני מחבב אותך..." הוא קם וניגש להחזיק את הידיים שלי. "תני לי לעשות כמה דברים לפני שיקרה משהו רציני."


הסתכלתי בעיניו. הרגשתי שמה שהולך פה, משום מה, הוא לא סתם... משהו. הרגשתי שהקשר שנוצר עם הבחור הזה פה היה חזק מהרגיל, ואפילו לא ידעתי איך. פשוט הרגשתי את זה.


"אני בוטחת בך." אמרתי לפתע, בשקט, לאחר שתיקה בה הסתכלנו אחד לתוך העיניים של השני.


הוא חייך חיוך עדין.


זה באמת היה הזמן שלי ללכת, כבר ארבע בצהריים וקבעתי עם רייצ'ל, ומקס ליווה אותי לדלת בג'נטלמניות שכזאת... הדקות האלה היו מביכות קצת, אבל היה וייב חזק ולא מוסבר של נאמנות בינינו.


"ביי..." נופפתי וחייכתי בעדינות בעודי יורדת ממדרגות הכניסה.


סגרתי את השער מאחורי, וראיתי שהוא עמד בדלת הכניסה עדיין.


הלכתי כמה מטרים לבדי, בוהה ברצפה, כשפתאום אני שומעת צעקות.


"קלואי! קלואי!"


ולפני ששמתי לב, ידיים מוכרות אחזו בפניי ושפתיים רכות פגשו את שפתיי שלי. זה היה מקס.


"שלא תחשבי שאת יכולה ללכת בלי להגיד ביי," הוא אמר בצחקוק כשסיימנו להתנשק.


צחקקתי והפניתי את מבטי לרצפה. הייתי עוד מדוכדכת טיפה מהתקרית קודם.


"היי..." הוא אמר בקול מנחם, פניו פנו קצת כלפי מטה ועיניו מחפשוות את תשומת הלב של העיניים שלי, וכפות ידיו מונחות על שתי כתפיי.


"הכל יהיה בסוף בסדר." הוא אמר ברוך. "אני אסדר כמה דברים ונוכל... להמשיך בעניינינו."


גיחכתי בעדינות. "אני יודעת." אמרתי והרמתי את מבטי היישר לתוך עיניו.


 


בבית של רייצ' עברנו על הסיפורים של היום עם קערת פופקורן כיפית. פרק של בובספוג הוקרן על הטלוויזיה בחדר שלה.


מסתבר שאלינור וג'ון חזרו להיות ביחד (אחרי ששניהם בגדו אחד בשני. אבסורד, לא?), המורה הקבוע שלנו לפיזיקה מתמטית פרש (חבל, ממש חיבבתי את האיש הזה. אבל הוא באמת היה קצת זקן מדי והתחיל להיות מוזר בסוף שנת הלימודים הקודמת). מסתבר גם שהילדים שראיתי בשירותים כשהחלפתי את החולצה היו איזה חנון מחשבים ופקאצה מהנבחרת מעודדות.


"שליוב מעניין, לא? דיברנו על זה בגיאומטריה לפני שגב' קליין הגיעה. אמנדה הייתה כל כך מובכת... היא פשוט הייתה אדומה כל כך וקברה את עצמה בתוך איזה סווטשירט בשולחן האחורי!!" אמרה רייצ' ונקרעה מצחוק. צחקתי יחד איתה.


"אה, ו..תגידי, האני," היא פנתה אליי בפה מלא פופקורן.


"אנשים אומרים שהם ראו אותך ועוד מישהו יוצאים מהשער האחורי של בית ספר אחרי השעה השמינית... מה זה היה?"


שתקתי ודחפתי פופקורן לפה שלי. הסתכלתי עליה במבט מחשיד.


"אני לא מאמינה!!! את מי כבר הספקת לתפוס, חרמנית שכמוך?"


"יואו, רייצ'..."


היא הסתכלה עליי במבט של 'כן. אני יודעת. אין צורך להסתיר.' והתחלתי לצחוק בקול רם.


"טוב! טוב! קוראים לו מקס, ו..."


"אומייגאד! איזה זונה, גם התנשקתם?!" התגלגלנו מצחוק.


"כן, אבל אז הוא הפסיק... ואמר שיש לו דברים שהוא צריך לסיים... ואז נוכל 'לחזור לעניינינו'..." אמרתי וכולי מלאת ספקות בקשר למה שקרה.


"אוומייגאד. קלואי, יש לו חברה."


כבר עליתי על זה בדרכי לבית שלה קודם.


"והוא פשוט נמשך אלייך ברמות והחליט לנשק אותך - כן, כי אני יודעת שלא היית עושה את זה בעצמך, ואז הוא בטח הרגיש רע עם עצמו כי יש לו לב טוב. הוא לא רצה לעשות שום דבר אחר יותר מזה כדי לא לפגוע במצפון שלו. וואי, קלוו, מצאת לך אחד טוב." היא אמרה בביטחון וטפחה על כתפי.


רייצ'ל ניחנה בכישרון ניתוח מדוייק להדהים. זה היה שטויות, ואני גם לא יודעת אם זה נכון, אבל יש לה איזה מין ראייה עמוקה כזאת שאתה לא רואה אצל כל אחד... היא תמיד אמרה שהיא תלך ללמוד פסיכולוגיה קלינית כשתהיה גדולה. הקטע הוא שהשנה היא צריכה באמת להשקיע כדי להתקבל ללימודים האלה בשנה הבאה. בכל אופן, על פי התנסויות קודמות שהיו לנו וניתוחים אחרים שרייצ'ל עשתה, בחרתי להאמין במה שהיא אמרה. זה גם נשמע סביר מאוד.


 


"ביי, רייצ'," נופפתי לה בעודי יוצאת מהבית.


"הולכות מחר לבית ספר ביחד?" היא קראה.


"כן, כן, בואי ניפגש אפילו יותר מוקדם... סטארבאקס ברבע לשמונה, מתאים?"


"מעולה. ביי, מותק!"


"ביי, רייצ'," אמרתי ופניתי ללכת.


בדרך רדפו אותי מחשבות על טום. היו גם פעמים שכאילו ראיתי את הרוח שלו הולכת לידי ברחוב. שתבינו, זה לא היה מקרה יוצא מן הכלל. זה כל הזמן קורה. הפעם הוא היה נראה שמח, ומצד שלי אומלל. כמה שנאתי כשהדברים האלה היו קורים לי!


כשהגעתי הביתה הצלחתי להרגיע את זה קצת. הלכתי למלא לי כוס מים ועליתי לחדר במהירות.


נשכבתי על המיטה ופתחתי את הלפטופ, החלטתי שבא לי לראות סרט, ושאר היום עבר לי ממש נחמד.


אמא שלי הייתה בעבודה, כרגיל עד שעות די מאוחרות (רופאת שיניים), ואבא שלי מרצה באוניברסיטה בעיר השכנה שלנו בכל מיני דברים על אסטרופיזיקה וקוסמולוגיה.


 


ביום למחרת, בבית ספר, אני ניגשת ללוקר שלי ומוציאה את ספרי הלימוד לשעות הקרובות. מקס בדיוק עבר וקרץ לי. נראה היה שהוא ממהר לשיעור.


בהפסקה שאחרי השעה השישית עברתי במקרה ליד חדר החזרות ושמעתי מנגינה מפסנתר. "לאליזה", אני חושבת.


נצמדתי לגב הדלת והאזנתי לצלילים היפים הבוקעים מהחדר. לפתע המוזיקה נעצרה, והדלת נפתחה. נפלתי על הפנים, והידיים שלי בלמו חלק מהזעזוע.


"צריכה עזרה?" שמעתי קול מוכר.


"מקס!" קראתי כאילו הרגע ראיתי מישהו שיושיע אותי מהצרה הגדולה שנקלעתי אליה.


הוא הושיט לי את ידו ונעזרתי בה כדי לקום.


"אני תוהה אם יגיע יום בו אני אציל אותך ממצבים מביכים." צחקתי.


"מעניין שאני תמיד פה כדי לעזור לך, לא?" הוא אמר בחדווה ופנה כדי ללוות אותי. ידו הייתה כרוכה סביב כתפיי והוא החזיק חלק מספרי הלימוד שנפלו אל הרצפה קודם לכן.


"איזה שיעור יש לך עכשיו?" הוא שאל.


"ביולוגיה," עניתי ונכנסתי בדלת המעבדה.


"איזה קטע, גם לי!" הוא אמר.


"באמת?"


"לא." הוא אמר וצחקנו. "היה אמור להיות לי עכשיו ספרות אנגלית, אבל אני מעדיף להישאר פה."


 



 


אני יודעת שאין ממש צפיות לדברים שאני כותבת, אבל אני פשוט אוהבת לכתוב, אז... אני מקווה שתהנו (:

נכתב על ידי ג'ייד , 8/3/2016 23:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קלואי ומקס - פרק 2


"ביי אבא," קראתי בזמן שאני ממהרת לרדת במדרגות. "ביי..." אמרתי לאמא שלי בשקט. אני לא ממש אוהבת לדבר איתה.

הודעה בווטסאפ מרייצ'ל: "באה היום? אם כן אני ממש ליד הבית שלך" התקבל לפני דקה.

סימסתי לרייצ'ל: "כן האני איפה את?"

רייצ'ל: "קצת לפני סטארבאקס"

אני: "אה אני רואה אותך"

רצתי אליה בקלילות וחיבקתי אותה.

"איך עבר לך הלילה?" רייצ'ל שאלה אותי כבדרך אגב.

"עוד חלום כזה..." עניתי בחיוך קטן. מאז שטום נהרג אני חולמת עליו ועליי, עושים... אקטים מינייים לסוגיהם...

"וזה עדיין היה הוא?"

"כן, רייצ'. מי זה עוד יהיה?"

"טוב, כבר עבר יותר משנה, את יודעת..."

"כן, כן, אני כבר אמורה להתגבר על כל החרא הזה... אבל הוא לא יוצא לי מהראש."

"מסכנה שלי..."

 

הכרתי את רייצ'ל קצת אחרי מותו של טום. ביום שלפני תחילת הלימודים של השנה שעברה, היא התנגשה בי כשהחליקה על סקייטבורד... אני, כמובן, בתקופה הזאת הייתי בכל החרא הזה של "הפרעת אכילה" וכאלה, והייתי מסוחררת ועייפה כל הזמן, אז לא שמתי לב בכלל שהיא מגיעה לכיווני או צועקת לי לזוז הצידה. בסוף היא התנגשה בי, וקיבלתי מכה רצינית בברך, אז הלכנו לבית שלה כדי לחבוש את זה. יצא שדיברנו אל תוך הלילה ולא שמתי לב שהשעה הייתה כבר 11 בלילה, ואז הייתי צריכה ללכת הביתה.

היא הייתה החברה האמיתית הראשונה שהייתה לי מאז תחילת חטיבת הביניים.

 

בכל אופן, זה היה היום הראשון ללימודים: כולם שמחים ואופטימיים, בכל זאת שנה אחרונה בתיכון, אתם יודעים.

שמתי לב שאנשים כבר לא מסתכלים עליי כמו שהם הסתכלו עליי שנה שעברה, במבט רחום ומאומלל כזה, אלא כאילו אני סתם עוד אחת כמו כולם.

משום מה, העדפתי את זה על פני היחס הקודם שנתנו לי.

למה רייצ'ל שאלה אותי אם אני באה היום? בגלל שביום הראשון תמיד לא עושים כלום... וככה היה גם ביום ההוא.

רק בארוחת צהריים היה משהו מעצבן...

 

"אומייגד!" פלטתי צווחה קטנה ופי היה פעור.

"אוי... אוי.. אני מצטער... סליחה," אמר הילד ששפך עליי את הקולה שלו. מלא ילדים הסתכלו והרגשתי מובכת בטירוף.

שלא כמו לכל אחד אחר שזה היה קורה לו, לא צחקו עליי. אנשים עדיין זכרו איך הרגשתי אחרי מותו של טום ולא רצו "לגרום לי להרגיש רע" או משהו.

משום מה, קלטתי מבט של ילד מסויים אחד, שישב בשולחן לבד, שומע מוזיקה באוזניות אפל לבנות וקטנות ורושם משהו במחברת. הוא הסתכל לי ישירות בעיניים איכשהו.

"אנשים פשוט דפוקים, אני אומרת לך," רייצ'ל אמרה לי אחרי שהסתובבנו והלכנו משם. הילד ההוא באמת נראה טיפש.

התיישבנו בשולחן הקבוע שלנו בקצה הקפיטריה, ורייצ'ל התחילה לאכול. אני בחנתי את החולצה המוכתמת שלי שוב ושוב וניסיתי להחליט אם לבזבז את הפסקת הצהריים שלי בשביל להחליף בגדים.

"אוף..." אמרתי בעודי מנסה למחוק את הכתם עם נייר ספוג במים. "טוב, לא נורא, אני ממילא לא רעבה. אני הולכת להחליף חולצה, רייצ'." 

"תאמיני לי, קלואי מיינרד, אני אדע אם אכלת ארוחת צהריים או לא. שלא תחשבי להתחמק מזה או משהו." רייצ'ל דאגה לי מאוד בכל הקטע הזה עם ההפרעת אכילה שלי, והיא זו שבעצם החזירה אותי למסלול של אכילה נורמלית. היא עצמה קצת מלאה בתחת ותמיד תוהה על השאלה הנצחית של 'למה אי אפשר לתרום שומן'.

 

אז הלכתי לשירותי בנות ונכנסתי לאחד התאים.

אחרי שהורדתי את החולצה, שמעתי קולות מוזרים (אבל מוכרים) של נשיקות פראיות ודברים כאלה.

"אוו, גאד..." הקול הנשי פלט אנחת עונג. "אוו, גאד..!!"

השתדלתי לא להוציא רעשים, סמכתי על המחשבה שהם בטוחים שאין פה אף אחד. ואז הבנתי למה הם חושבים ככה...

לא נעלתי את הדלת של התא שלי בעצמי. ואני לא אוכל לנעול אותו עכשיו, כי זה ייעשה מלא רעש.

!!!

עברה בראש שלי מחשבה לזחול מתחת לתאי השירותים ולברוח משם, אבל איך אני אדע לאיזה תא הם ייכנסו..?

לא, עדיף שאני פשוט אשאר שם ואתפלל שהם לא יכנסו לתא שלי.

ואז, אחרי דקות ארוכות, פתיחה אגרסיבית של דלת התא שלי הקפיצה אותם על מקומם, והבת צרחה, מה שגרם לי לצרוח, ולרוץ משם כל עוד נפשי בי.

 

ביציאה מהשירותים נתקלתי בפרוזדור במישהו.

"סליחה, א..." הוא אמר ואז המילים נעתקו מפיו בבת אחת. קלטתי שזה היה ההוא מהקפיטריה שהסתכל עליי.

"מצטערת." אמרתי. עמדתי שם וניסיתי להבין מה הפתיע אותו כל כך. הוא שוב הסתכל עליי בהפתעה.

"אמ... בגלל שזה רק אני פה כרגע, לא ממש אכפת לי להמשיך להסתכל, אבל אני לא כל כך בטוח אם עדיין תרצי שזה יהיה המצב כשמישהו אחר יהיה פה." הוא גיחך.

"על מה אתה מדבר?" שאלתי.

"על זה שיש לך מזל שיש לך שיער ארוך שמסתיר לך את ה... את יודעת מה."

"מה.." מלמלתי והסתכלתי על השיער שלי.

אומייגאד!!!

אני לא לובשת חולצה! שכחתי ללבוש את החולצה הספייר שהייתה לי!

"פאק!" אמרתי וכיסיתי את החזה שלי בידיים. מסתבר שהחולצה הקודמת שלי נשארה בשירותים, אבל השארתי את הפצוע הזה בשטח...

"חח, זה בסדר, אני אעזור לך דקה..." הוא אמר ועטף את כתפיי ביד שמאל שלו, וליווה את שנינו למקום שבאמת אין בו אף אחד.

"יש לך מזל שזאת לא מישהי אחרת, אחרת הייתי בועטת לך בפרצוף." אמרתי בעודנו הולכים.

הוא חייך והמשיך להסתכל קדימה.

"טוב, איפה החולצה הזאת...?" אמרתי בעודי מחפשת אותה בתיק. "אוי... פאק..."

ברגעים האלה כל הביישנות שלי נעלמה משום מה ולא היה אכפת לי שמישהו שבחיים לא ראיתי מסתכל לי על הציצי.

"מה קרה?" הוא שאל.

"החולצה שלי... היא לא פה..."

הוא היה עוד יותר המום, ואז התחיל לצחוק.

"היי! די, נו... אני חייבת עזרה! בבקשה!"

"טוב, תקשיבי, בגלל שזה היום הראשון אין לי בעיה להבריז איתך מהשעות האחרונות כדי להביא אותך בבטחה לבית שלך. השאלה היא אם את מוכנה לקחת את הסיכון הזה?"

"איזה סיכון? להתרוצץ ברחוב בלי חולצה או חזייה?"

הוא לא ענה.

"מקסימום אני אביא לך את החולצה שלי." הוא הציע והצביע על חולצתו.

הייתי אובדת עצות באותו הרגע.

"נו? יהיה ממש מצחיק, את חייבת להודות."

"טוב, טוב..." אמרתי לאחר שתיקה קצרה שבה חשבתי על כל ההשלכות המפחידות של הדבר הזה. "אבל עדיף שלא תיתן לי את החולצה שלך כרגע..." לא רציתי להימשך לבנים מאז טום. אף אחד לא משך אותי, ולא רציתי שייפתחו אופציות. "וצריך לצאת. עכשיו."

הלכנו לשער האחורי ואמרנו לשומר שהשתחררנו מוקדם. הוא פתח לנו את השער ויצאנו לסמטה שלא היו בה אנשים כל כך.

"היי, אמ, איך קוראים לך, דרך אגב?" שאלתי אותו.

"מקס," הוא אמר בחדווה.

"אה, היי. אני קלואי. אתה חדש פה או משהו? בחיים לא ראיתי אותך כאן..."

"כן, הגעתי לפני כמה שבועות. את זאת שחבר שלה... מת?"

איך הוא יודע?

"אה... כן, כן." אמרתי בקרירות, מנסה לכסות שוב את החזה שלי עם התיק. "איך אתה יודע?"

"רצות שמועות כל הזמן... אבל לא אמרו לי שזאת את בדיוק."

"אז למה בכלל חשבת שזו אני?" שאלתי בחוסר הבנה.

"אני רואה את זה על הפנים שלך."

לא ידעתי איך להגיב, אבל הייתה לי תחושה שנעשיתי קצת אדומה.

"טוב, תקשיב, ...מקס, אנשים חושבים שזה מוזר איך שאני הולכת... מה עושים?"

"את רוצה את החולצה שלי?"

הייתה שתיקה קצרה.

"כן, אם זאת לא בקשה גדולה מד..." ולפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא כבר פשט אותה, ונחשף לעיניי גוף חטוב להפליא: רחב כתפיים, קצת קוביות, חזה מורם... אוי ואבוי, מה עשיתי לעצמי? אסור לי להימשך אליו. מה טום היה אומר על זה?

הייתי קצת בהלם. בכל זאת, הבן אדם יפה; עיניים כחולות כהות, שיער חום כהה ומבולגן - אבל מטופח... שיט.

הוא הושיט לי את החולצה והחזיק לי את התיק בזמן שאני לובשת אותה. היא הייתה גדולה עליי ונראתה כמו פיג'מה ביחס לרגליים הדקיקות שלי, אבל היה לזה קטע מגניב.

"אז איך יש לך חברה אחת רק, אה?" הוא שאל כשהתקרבנו לבית שלי.

"סליחה?"

"את נראית בתכלס כמו מישהי שאמורה להיות מאוד פופולרית, לא?"

שתקתי.

"אה, אז היית פופולרית לפני שזה קרה, ואז התבודדת, ופתאום מאיפהשהוא מצאת לך חברה שנפלה עלייך מהשמיים?"

מה? "ומאיפה אתה אמור לדעת?" התעצבנתי.

"המוות לא ביקר רק אצלך, פרינססה."

על מה הוא מדבר?

שיט! שיט! אמא שלי פה! אם היא תראה אותי עם בן... אוי ואבוי.

"מקס! מקס!" לחשתי בקול רם יחסית... ללחישה."חייבים ללכת לאנשהו אחר! דחוף!"

"מה?"

"תסמוך עליי. בבקשה. בוא נלך מכאן!"

"אמרת שאנחנו כבר ממש קרובים לב..."

הסתכלתי עליו בעיניים.

"טוב, טוב..." הוא אמר לבסוף. "וואו, מה לא עושים בשביל מישהי שרק פגשת וכבר לקחה לך חולצה וחצי שעה מהיום?" צחק.

התחלנו לרוץ לכיוון שמקס הוביל אותנו אליו. הוא אחז בידי.

"לאן... אנחנו... רצים?" שאלתי כעבור שתי דקות בערך, מתנשפת מהריצה.

"לבית שלי," הוא ענה, ובאמת תוך חצי דקה כבר היינו שם.

 

"הלו?" קרא מקס לאחר שנכנסנו בדלת הבית. הוא גר ברחוב לא הכי עשיר, והבית היה חשוך. "אנחנו לבד."

הסתובבתי קצת במבואת הכניסה בשקט. מקס הדליק את האורות, והתגלה בית בעיצוב כפרי, עם ריח של עץ נודף מכל מקום.

"את רוצה משהו לאכול?" הוא שאל.

נזכרתי בדבריה של רייצ'ל וצחקקתי לעצמי. "כן, בבקשה," אמרתי כשראיתי שהוא מוציא משהו מארון של סירים ומחבתות.

"אני יכול להכין לך מקרוני וגבינה?" הוא שאל בחיוך ממזרי.

"למה לא?" עניתי בחיוך גם אני.

הוא הכין את הארוחה, ובין לבין היו כמה דיבורים סתמיים. התיישבנו לאכול.

"איך שלך יוצא יותר טעים ממה שאני מכינה?"

"כי אין לך את התבלין הסודי שלי, מותק."

"מה, אהבה?"

הוא גיחך והסתכל על המזלג שלו.

 

"תגידי, את רוצה להתקלח פה? אחרי כל הקולה שנשפכה עלייך..."

"זה בסדר?"

"כל עוד את לא ממהרת לשום מקום... ממה ברחנו קודם, דרך אגב?"

"אמא שלי."

"אה. מובן." צחקנו. "בואי נעלה רגע... אני צריך לתת לך מגבת ובגדים חדשים."

עלינו במדרגות, שתיים שתיים, עצרנו ופנינו לגר המדרגות השני, ועלינו שוב עד שהגענו למסדרון ארוך ורחב.

"זה חדר האמבטיה..." הוא פתח את הדלת והראה לי חדר משובץ באריחים לבנים על הרצפה והקירות.

"זה החדר שלי..." הוא פתח את הדלת שממול הדלת לחדר האמבטיה והתגלה חדר עם טפט בצבע תכלת בהיר עם רצפת עץ, והיה שם כל מה שנער מתבגר צריך... מיטה גדולה, שולחן עבודה, לפטופ, טלוויזיה, ו... מלא כלי מוזיקה?

"אתה מנגן בכל אלה?" שאלתי.

"זה סיפור ארוך..."

"יש לי זמן," קטעתי אותו.

"לא, האמת שאת צריכה ללכת להתקלח." הוא צחק ודחף אותי מהגב לשם בעדינות לא מוסברת.

"חחח בסדר בסדר, אני הולכת"

"כן, הקולה מתחילה להסריח לך את השיער קצת."

"אתה בן אדם מדהים. באמת." צחקנו.

לקחתי ממנו את המגבת בצבע בז' והאצבעות שלנו נגעו בטעות זו בזו. הרגשתי רעד בעורף.

 

המשך בפרק הבא (:

איך בינתיים?

נכתב על ידי ג'ייד , 7/3/2016 18:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קלואי ומקס - פרק 1


היי לכולם.

הגעתי למסקנה שאין מספיק סיפורים בהמשכים באינטרנט שכתובים בדיוק כמו שהייתי רוצה, אז החלטתי פשוט לכתוב כמה משלי.

הסיפורים שיהיו פה הם סיפורי אהבה על נערות ונערים - בהמשכים. כולם סיפורים קלילים וכיפיים שכיף לקרוא אחרי שמסיימים ש"ב. D:

חלק מהסיפורים יכללו גם סקס ותכנים מיניים אחרים, אז מי שיודע שהדברים האלה לא מתאימים לו - תבואו לפה כשתהיו מוכנים...

תהנו!

- ג'ייד

 

-

 

"טום! טום!" אני רואה את עצמי צורחת וצוחקת אליו, בעודו מנשק את צווארי בלהט ומשכיב אותי על השולחן. "אנחנו בבית ספר! אולי תחכה עוד כמה שעות??"

"אויש, מותק, אני כל כך חרמן עכשיו שאני יכול לעשות את זה בחדר של המנהלת..." הוא אמר כמנסה לשכנע אותי והמשיך לנשק אותי בחזה.

אני נזכרת איך הדבר גרם לי לתענוג המשונה הזה, איך אחזתי בראשו בשתי ידיי כשהגיע לאיזור המכנסיים שלי והחל לפשוט אותם. הוא הסתכל עליי.

"בשקט, מאמי, טוב?" לחשתי לו כאל תינוק. הוא חייך ורץ לנעול את הדלת. כבר עשינו את זה לא פעם...

השעה הייתה כבר 14:00 בצהריים וידענו שאף אחד לא ייכנס לחדר הזה, אז הייתה בינינו הסכמה בשתיקה בכל פעם כזאת.

הוא פשט מעליו את חולצת הטי שלו, והגוף החטוב שלו היה ספוג קלות בזיעה. אני נזכרת איךהוצפתי כולי בצמרמורת נעימה כשהוא נשכב מעליי, ונישק אותי בפראיות.

הוא שוב ירד לאיזור החזה שלי, והורדתי את החולצה שלי. נשארתי עם חזיית תחרה שחורה ומכנסיים, שגם אותם טום מיהר להוריד.

הייתי כל כך חרמנית בשלב הזה, כל כך רציתי אותו, שלא היה אכפת לי גם אם אבא שלי היה נכנס בדלת באותו הרגע.

הוא לש את שדיי ונישק אותם. "אהההה." פלטתי אנחה קלה מעונג. עכשיו הוא הוריד את המכנסיים שלו, והזין שלו עמד בטירוף ואיים לקרוע את הבוקסר שלבש.

הוא הוריד לי את תחתוני החוטיני והשכיב אותי לגמרי על השולחן הקר, תקע את הלשון שלו בין רגליי ואני התענגתי על כל רגע.

אחזתי בשיערות ראשו ונאנחתי בתשוקה. אחרי שסיים, הוא הוריד לעצמו את התחתונים, שם קונדום וניגש ישר לעבודה.

בלי ששמתי לב, הוא כבר היה בתוכי. אני זוכרת באופן מבהיל איך הכאב היה כל כך טוב.

בהתחלה, החדירה הייתה איטית, ואחריה באה עוד אחת, ועוד אחת... איבר המין שלו יצא והוכנס באיטיות... "אוווו... כן..."

"אווווומייגד!!" נאנחתי כשהוא עבר לתנועות מהירות יותר. "אה, אהה," הוא נאנח, נשען עם ידיו על השולחן וממשיך לזיין מהר יותר.

"אוומיגד!" פלטתי, כמעט בצעקה. "אווווו כן, אווו, כן!!" הוא התחיל לזיין חזק. "אווווווו יה, יה, בייבי!!!" אלוהים, זה היה כל כך טוב.

אחזתי בשיערות ראשו השחורות בחייתיות והוא המשיך לזיין אותי בכל הכוח. "אעעעע! אעעעעעעעע!!!" צווחתי.

"פאק מי, פאק מי, פאק מי, פאק מי!!!" אמרתי בכל פעם שחדר אליי. מדי פעם גם הוא התנשף ונאנח.

אחרי כמה זמן הוא גמר בתוכי, אבל אני עדיין לא... טוב, נו, ככה זה. שנינו התנשפנו במהירות והוא נישק אותי בתשוקה.

האהבה שלנו נראתה כל כך אמיתית... שכבנו שם במשך כמה דקות, בוהים אחד בעיניו של השני.

"אני אוהב אותך, קלואי שלי," הוא לחש לי.

"אני אוהבת אותך, טומי." לחשתי בחזרה.

 

"קלואי?" אני שומעת לפתע קול קורא לי. "קלוואי?" בשנייה, הקול הנשי החזיר אותי לראייה של המצב הנוכחי.

אני נמצאת בחדר שמעוצב יפה. הקירות צבועים בצבעי בז' ואפור, אבל אין עליהם תמונות. החדר מוצף ריח חזק של עץ טבעי וגורם לי לתחושה נעימה כלשהי. אני מסתכלת על הירכיים הדקיקות שלי ושמה לב שאני יושבת על ספה נוחה באופן מפתיע, בצבע אפרפר. לפתע נשמע קליק מוכר שמפנה את תשומת לבי לאישה המבוגרת והמטופחת שיושבת בכורסה מולי, ברגליים צמודות, יד אחת על הברכיים והשנייה באוויר, והשתמע שהיא זו שעשתה את הקליק ההוא ממקודם. שיערה אסוף לגובה, חלק ומבריק בצבע חום אדמדם; היא לובשת ז'קט אדום מגוהץ ומכנסי חליפה לבנים, ומחייכת חיוך מאופק.

"קלואי?" היא שואלת לפתע. "עמדת לספר לי על ההתקדמות שלך."

"ההתקדמות שלי?" הבנתי בעצמי שהיא מכירה אותי, אבל באיזו חוצפה היא גם מדברת אליי? "איזו התקדמות, אם מותר לי לשאול?"

"אז את אומרת שאת באותו מצב כמו פעם שעברה?" היא שואלת בעניין.

"סליחה, על מה את מדברת?" יש לי דחף מוזר לגחך, בחוסר הבנה של מה בעצם קורה.

"קלואי, אם תמשיכי ככה, לא נתקדם לשום מקום."

"אני מצטערת, אבל אין לי מוששג מה קורה פה, אז אם אפשר... בבקשה..." כהרגל שלא הכרתי אני מסדרת את תיק הצד שלי על כתפי וממהרת לכיוון הדלת.

"קלואי," היא פונה אליי שוב ואני עוצרת. "אני ד"ר הדסון, ואני פה כדי לטפל בבעיה שלך."

"הבעיה שלי?"

ד"ר הדסון נאנחה בשקט. "קלואי, מישהו שהיה יקר לליבך נהרג לא מזמן. התפתחו אצלך כמה בעיות, ואני פה כדי לעזור לך להתגבר עליהן."

 

אני רואה לפניי תמונה חטופה של טום, מחייך. אני נזכרת שהברזנו משיעור ספרות אנגלית באותו הזמן.

פתאום אני רואה תמונה אחרת, של ניו יורק סיטי מלמעלה; אני מפנה את המבט הצידה ורואה לידי את טום, מחזיק מצלמה על מוט ומנשק אותי בלחי, שנייה לפני שרכבת ההרים שרכבנו בה עשתה את דרכה למטה.

ואז, אני רואה אותו בחטף שוב, את טומי שלי, שוכב לידי ללא בגדים ולוחש לי שהוא אוהב אותי.

 

"מה?" אני שואלת. אני מרגישה לא בנוח, כאילו משהו תוקף אותי. מה? מה קורה פה?

 

לפתע עולה לפניי סצנה אחרת לגמרי. מנהל בית הספר מופיע בדלת הכיתה ומבקש ממני לבוא איתו.

באותו יום, טום לא הגיע לבית ספר כבר יום רביעי ברציפות; ידעתי שהוא היה בחופשה באירופה עם ההורים שלו, ושהוא חזר באמצע הלילה.

הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתם, כי הייתי בקשר טוב עם ההורים שלו, אבל סירבתי - כי היה לי מבחן חשוב בביולוגיה, שלא יכולתי להפסיד...

ממילא עוד שבוע כבר מתחיל הקיץ, אז העדפתי להשקיע עוד קצת בלימודים ואז להתשחרר מהכל.

"איך עבר עלייך היום?" שואל מר. פיינט, המנהל, כשאני מתיישבת מולו סביב שולחן המשרד שלו.

"טוב." עניתי בקרירות. הוא נשמע כאילו יש מילים שלא יוצאות מפיו.

"יש משהו שעליי להגיד לך, קלואי יקירתי." הוא אומר, ונראה כמנסה להישאר רגוע ככל האפשר. "קראתי להורייך לבוא לפה מוקדם יותר, כאשר הדבר נודע לי..."

"איזה דבר? על מה אתה מדבר???" אני שואלת ומתחילה להיות לחוצה.

זה מסוג הדברים שלא באמת מאמינים שהם קורים באותו הרגע. מסוג הדברים שמעולם לא ייחלתם שיקרו, והם באים ברגע הכי לא צפוי.

"קלואי, יקירתי, ..." הוא נשען לכיווני על השולחן ופניו מלאי רחמים.

"אל תגיד לי 'קלואי, יקירתי'! מה הדבר המזויין שאתה צריך לספר לי?!"

"קלואי. טום מת."

 

הכל חזר אליי פתאום, והכה בי חזק.

"אוי... אוי... אני לא מאמינה..." אני מתמוטטת על רצפ העץ הקרה, המומה כאילו נפגעתי מברק.

"קלואי... זה בסדר. אני פה בשביל לעזור לך."

"ל... לעזור... לי? איך... איך מישהו... יכול... לעזור..." אני לוחשת ומרגישה את גופי רועד. אני מרגישה מגע אנושי על כתפי.

"בואי, קלואי, אני אביא לך משהו טוב לאכול." ד"ר הדסון אומרת ומושיטה לי את ידיה כדי שאקום.

בחוסר-רצון אני קמה ומתהלכת לכיוון הספה. אני מתעטפת בשמיכה שהייתה מקופלת לימיני, בקצה הספה.

כעבור שתי דקות לערך, ד"ר הדסון חוזרת ומביאה לי כוס תה ועוגייה. להפתעתי אני מגלה התנגדות טבעית לקבל את מה שהציעה לי.

"קלואי, מתוקה, את רוצה שאני אעזור לך להתגבר על המצב הזה, נכון?" אני מהנהנת באיטיות שאי אפשר לשלוט בה.

"אז, בבקשה, תאכלי את העוגייה הזאת."

אני מושיטה את ידי הרועדת לכיוון העוגייה ומכוונת אותה אל פי, נוגסת ביס קטן ככל האפשר - כי אני לא רעבה - ומנסה לבלוע את זה בעזרת שלוק תה.

"מבחינה פסיכיאטרית, קיימת אצלך הפרעת אכילה חמורה. הייתי רוצה שנרד לשורש הבעיה ונעזור לך להחלים מהר ככל האפשר." אומרת ד"ר הדסון.

"אוקיי, ד"ר." אני עונה בקרירות, ולפתע עולה בי תחושה אחרת. "אני רוצה להפסיק להרגיש ככה. אני לא אוהבת את זה. זה לא צריך להיות ככה."

ד"ר הדסון מסתכלת עליי בעניין ולגמה מכוס התה שלה.

"אני רוצה להחלים."

"אם ככה," אומרת ד"ר הדסון, שנראית מרוצה. "הייתי רוצה שתספרי לי אם את מרגישה טוב יותר מהפגישה הקודמת."

לפתע אני חווה שוב את הפגישה הקודמת עם ד"ר הדסון. היינו באותו החדר בדיוק. לא הוצאתי מילה מהפה שלי, הייתי בטוחה שהיא תחשוב שאני משוגעת.

"כן. בהחלט." אני מרגישה שאני אומרת את האמת. בכל זאת, הפגישה ההיא הייתה לפני שבוע, ומותו של טום היה לפני חודש וקצת.

"הייתי רוצה לתת לך שיעורי בית, ברשותך." אומרת ד"ר הדסון, ואני מהנהנת בהסכמה.

"ציירי לי ציור בצבע, משלך, והביאי אותה לפגישתנו הבאה." היא אומרת בחיוך.

מה? ציור?

אה, נכון, אני מציירת. עברו בדמיוני תמונות חטופות של ציורים שציירתי בעבר, כולם רישומים ובעלי אנרגיה טובה שכזאתי.

"בסדר," אני אומרת.

אנחנו ממשיכות לדבר על דברים סתמיים, ובשעה 12:00 בצהריים עליי לעזוב את החדר המהודר הזה.

ד"ר הדסון מובילה אותי עד למכונית המוכרת של אמי ומנופפת לי לשלום כשאנחנו מתחילות לנסוע.

 

"איך היה, מתוקה שלי?" שואלת אמא.

"בסדר." אני עונה בקרירות. אני נזכרת שלא היה לי כוח לדבר איתה מאז שטום נהרג בתאונת הדרכים ההיא, אבל משום מה עם אבא וג'יימי קל יותר.

לכל אורך הנסיעה אנחנו שותקות, עד שמגיע הזמן לעצור. אני לוקחת את ציק הצד שלי ומסדרת אותו על כתפי, ואז יוצאת מהמכונית הגדולה.

אחרי שיצאנו מהמוסך שבחצר, הלכנו לאורך הבריכה והמדשאה והגענו לדלת הכניסה, שהקיפה אותה מרפסת עץ ועליה כיסא נדנדה ושולחן עגול קטן עם כמה ספרים עליו, בצד השני מדלת הכניסה שולחן ענקי עם כיסאות מסביבו - כנראה לאורחים, ושתי עששיות שחורות תלויות משני צידי דלת הכניסה הרחבה.

"קלואי! תראי מה אבא קנה לי!" רץ אליי ג'יימי בן ה-8 והשוויץ במשחק החדש שלו: מטוס בשלט רחוק.

"זה נחמד מאוד, ג'יימי," אני נוגעת בכתפו ברכות.

"היי, אבא." אני ניגשת אליו ומחבקת, אותו. הוא היה באמצע קריאת ספר, הוריד את משקפייו מאפו וחיבק אותי בעודו יושב בכורסה שליד האח.

הוא מלטף את שיערי. "איך היה עם ד"ר הדסון?"

"היא ביקשה ממני לצייר ציור בצבע... משהו מוזר," אני אומרת, והוא מחייך ומחזיר את משקפיו למקומם על אפו.

הוא תמיד הזכיר לי את אטיקוס פינץ' מהספר "אל תיגע בזמיר". כן, אנחנו קוראים ספרים בבית.

 

אני עולה לחדר ומחפשת את כן הציור שלי, שמה אותו במרכז החדר ועליו גם קנבס לבן, ומחכה שההשראה תציף אותי...

אולי זה יעזור לי לסיים עם כל הדבר הזה. אולי היום אני אשכח כבר מטומי? אולי אני אוכל להרגיש חיה שוב.

אך בעת שאני נזכרת אילו חיים יכלו להיות לי ברגע זה ממש, יכולתי להרגיש את טומי שלי בתוכי במקום להסתכל על הבלוק הלבן הזה.

עכשיו, כבר עוד מעט מתחילים הלימודים של השנה האחרונה שלי בתיכון. שנה אחרי מותו של טום.

 

וההשראה שחיפשתי נואשות ביום ההוא, מעולם לא הכתה בי שוב.

נכתב על ידי ג'ייד , 3/3/2016 18:49  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ייד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ייד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ