לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לוח כתיבה


כתיבה יוצרת, ביקורות, מידע ודעה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

3/2017

דעה | שפה ציורית


ברוכים הבאים לכל הקוראים החדשים והוותיקים ל-"לוח כתיבה", בלוג שעוסק בסיקור ספרים, אמנות הכתיבה, וכל הנושאים הנוגעים לכך!

והפעם: השפה הציורית ושימושה. מתי זה לגיטימי? מתי זה לא? למה שבכלל נצטרך אותה?

 

למי שלא בטוח, שפה ציורית היא דרכו הייחודית של כל כותב-וכותבת להשתמש במילים על-מנת לתאר משהו בטקסט בצורה מלאת דמיון במקום ביובש מילולי. שפה ציורית תהייה לרוב שימוש במילים מאוד ססגוניות, שמטרתן תהייה להבליט דבר-מה. למשל: "עיניה היו כחולות כמי הים". מטרתה להניא את הקורא ממצב של שעמום, ולעורר בו סקרנות ודמיון, דרך מילים אלו.

 

אם כן, באחת מהרצאותיו של ברנדון סנדרסון, הכותב הידוע מדגים לתלמידיו את ההבדל בין אבסטרקטי לקונקרטי. הוא נשען על רעיון שנקרא "הפירמידה האבסטרקטית". מטרתה של הפירמידה היא לעזור לכותבים להבין מה הם צריכים לשים בסיפוריהם, וממה אפשר להתנער. בפשטות, אילו מילים ישעממו את הקורא, ואיך להימנע מהן. מתי הסיפור שלך מספיק מעניין וזורם, ומתי הסיפור נסחף למקום מיותר, הפך למשעמם או מעמיס במידע.

 

אני לא ארד לשורש הרעיון ו\או אנסה להסביר אותו, אלא אתמצת אותו בקצרה, כדי להגיע למטרה שלשמה כתבתי את הפוסט מלכתחילה. הרעיון הוא שכתיבה קונקרטית לא משאירה יותר מדיי מקום לדמיון, או יותר נכון, לא משאירה יותר מדיי מקום לפרשנות. מה שתקראו זה מה שתקבלו, ללא יכולת להתבלבל.

כתיבה אבסטרקטית, לעומת זאת, היא בהחלט פתוחה לפרשנות. היא ממש לא ממוקדת, סביר להניח שלא עלילתית ומאוד מנותקת. במילים פשוטות? אתה קורא משהו... אבל אתה לא בטוח מה, מי, איפה, כמה, למה, או איך זה היה קשור למה שקראת עד עכשיו.

 

ברנדון מדגים את זה כשהוא משתמש במילה כלב. הוא מצביע על הפירמידה ששרטט על הלוח, ושואל את תלמידיו, "איפה תמקמו את המילה 'כלב'?"


 

מיד הם עונים שימקמו אותו בקונקרטי; הרי כלב זה בעל-חיים, זה תיאור דיי מוצק, נכון?

אז זהו, שברנדון מסביר שהייתה זו שאלה מכשילה. המילה "כלב" היא דבר מאוד אבסטרקטי; כשנאמרת המילה, כל אחד יכול לדמיין את כלב שונה. ואז הוא מסביר, שאם היה אומר "הפודל המרייר והרטוב הזה", הייתה תמונה הרבה יותר ברורה וקונקרטית, אליה הוא התכוון.



 

המטרה של התרגיל הייתה להסביר על ההבדל בין קונקרטי ואבסטרקטי, וכמובן, להכווין את תלמידיו לעבר הכיוון הקונקרטי. רובנו ככותבים נוטים טיפה להיסחף למקומות אבסטרקטיים. התיאורים שלנו או ההסברים שלנו אינם עלילתיים, או מתרחשים ממש באותו הרגע בו הדמות נמצאת.

 

אבל גם לא על הפירמידה האבסטרקטית באתי לדבר, אלא על דבר שונה בתכלית... שפה ציורית, ושימושה.

תראו, אני חושב שברנדון רצח את ההסבר בו השתמש. היה מספיק לו אמר "פודל לבן", והיה פוטר את שאר התלמידים. ולכן, בזמן שיצאתי להליכה הבריאותית שלי בכביש העוקף, הרהרתי בלבי: "האם באמת היה נחוץ להשתמש בשפה הציורית שבה השתמש?"

בת'כלס? כן. הגזמה נוטה להיחרט טוב יותר בראשי התלמידים. סביר להניח שהם יזכרו למה התכוון כשנסחף בהסברו. עם זאת, זה עלול להשאיר חותם על חלק מהם. מהיום, בכל פעם שירצו לכתוב קטע בספר שלהם, הם ייטו להיסחף עם התיאורים האבסטרקטיים, ויאבדו לחלוטין קונטקסט (כלומר, משמעות סמויה בטקסט) אבסטרקטי. לדוגמא, אחד מהם ירצה לתאר את מחשבותיה של דמות, ויעשה הכל כדי להמחיש את זה בצורה פיזית.

אני מניח שזה לא כל כך נורא. אבל האם באמת אנחנו צריכים את כל השפה הציורית הזו? האם באמת זה מה שחסר בעולם הכתיבה?

 

הבה ניקח את טולקין למשל.

אני יכול להבטיח לכולכם, שעל-אף היותו ידוע כסופר-חופר לשמצה, טולקין היה יכול ללכת מצוין דרך הקיר הזה שחוצץ בין אבסטרקטי לקונקרטי. דבר אחד לא היה בא על חשבונו של אחר. למעשה, כקורא היית יודע טוב מאוד מתי אתה נמצא באיזה רגע עלילתי חשוב בסיפור, ומתי טולקין פינה לעצמו עמוד וחצי לדבר על הסיפור שמאחוריי הפטרייה הארורה שהטרול דורך עליה.

ותאמינו כשאני אומר שטולקין קונקרטי. הוא ממש קונקרטי. הוא ישתמש בכל מילה אפשרית כדי לתאר כל דבר מחי, צומח, דומם, ילדה וילדה. לדוגמא, אני זוכר שבספרו "שובו של המלך", פיפין (נדמה לי? אם אני זוכר נכון. או אולי מרי. לא זוכר) נכנס למגדל שמירה, ועולה במדרגות. טולקין דואג לתאר כמה עתיקות המדרגות היו, ואת הגומחות בקיר עליהן הונחו לפידים. הוא ידע למיין כל עלה-ועלה שנח על כל ענף-וענף (וברוב המקרים, גם את סוג העץ, ופירותיו). הוא ידע להפחיד את הקורא בתיאורים מאוד קונקרטיים של צללי ענק ועכבישים שעירים. השפה הציורית של טולקין הייתה עשירה למדיי. ועדיין, ספריו זכו למוניטין של חופרים ומשעממים. ולרקורד, הם לא כאלה ארוכים!

"שובו של המלך" סך הכל בן 280 עמודים (מהדורה עברית, זמורה-ביתן, 1980, תרגומה של רות לבנית [השירים: אוריאל אופק]).

הספר השני, "שני המגדלים" (אותה הוצאה ומתרגמים, 1979) הוא באורך של 324 עמודים.

 

אפילו לשם ההשוואה, אשליך למדורת טור-הדעה את סאגת "שיר של אש ושל קרח" (עליה מבוססת הסדרה "משחקי הכס"). הספרים היו כ"כ ארוכים, שבעברית פשוט הוציאו אותם בשני חלקים.

הספר הראשון, "משחקי הכס", היה באורך 772 עמודים (לעברית: עידית שורר).

הספר השני, "עימות המלכים", היה כ"כ ארוך שפיצלו אותו לשני כרכים. הראשון, "מלך הזאבים" היה באורך 464 עמודים. השני, "מלכת הדרקונים", באורך 431 עמודים (את הספר תרגמה יעל סלע).

הספר השלישי, "סופת חרבות", גם פוצל לשתיים, ותורגם ע"י דוד חנוך. הכרך הראשון, "פלדה ושלג", 560 עמודים. החלק השני, "דם וזהב", 592 עמודים.

אגב, רק רוצה לציין: בכל אחד מהספרים של ששאוש"ק, יש קרוב ל-30 עמודים, אם לא יותר, של אילני יוחסין להנאתנו. הם עוזרים לקורא להתמצא ולהבין מול אילו דמויות הוא מתמודד כל פרק; מה הקשר שלהן אחת לשנייה וכד'. עדיין, לא מספיק בשביל לערער על העובדה שכמות העמודים העלילתית גדולה בהרבה.

 

הייתי ממשיך ומדגים על שאר הספרים בסדרה, אבל הנקודה עברה. פי שתיים (אם לא יותר) מהכמות שיש לטולקין ב-"שר הטבעות". ולמרות הכל, טולקין זוכה ליחס של "משעמם" ו-"חופר".

 

בעיניי, שתי הסדרות נהדרות. לכל אחת מהן יש את החזקות והחולשות שלהן, אבל שתיהן עושות את העבודה שלשמן נכתבו, ובצורה מדהימה. תשמעו, לא נעים לי להגיד, אבל ג'ורג' ר. ר. מרטין... הוא כותב דגול, כן? הוא עושה עבודה מדהימה. הכתיבה שלו קולחת, זורמת, תמיד מושכת את הקורא לעולם של תככים, קנאה, קונספירציה והכל סביב שליטה וכוח. אבל עדיין, השפה שלו הרבה פחות ציורית מהשפה של טולקין.

טולקין היה יכול לתאר כל פצעון שעל פרצופו של כל אורק, את אורך הידיים, את הריח שנדף מהם... בעוד שתיאוריו של מרטין היו דיי דלים. הוא היה מתאר משהו רק כשבאמת הרגיש צורך בכך, או כשהיה רעב (אני לא חושב שיש סעודה אחת בספרים שהוא לא טורח למנות כל דבר שבתפריט. כנראה שסופרים באמת רעבים ללחם). כשהיה רוצה לתאר דמות, היה בעיקר מתייחס לצבע עיניה ושיערה, ושם סיים את זה בערך. אם רצה לציין גוון עור, הוא היה מרחיק לכת עם מילים כמו "שחור" או "גוון זית", כשהאחרון היא שפה ציורית לגוון כהה-שזוף.

 

אז למה? אם קונקרטיות זה דבר כל-כך חשוב, למה טולקין זוכה לשנאה, ומרטין לאהדה? מה ההבדל? ובינינו, אין ספק מי הגדול מבין השניים. טולקין המציא את כל תרבות הפנטזיה שאנחנו מתבססים עליה עד היום. אלפים, גמדים, אלים ודרקונים. הוא לקח דברים ארכאיים שלאו-דווקא היו קשורים אחד לשני, ורתם הכל יחד בסדרה אחת של הרפתקאות. אז שוב אני שואל: אם טולקין ידע להבדיל בין תיאורים ציוריים וקונקרטיים לבין תיאורים אבסטרקטיים מלאי מחשבה, מה קרה? למה הסיפור שלו לא עובד?

 

אלו המחשבות שחבטו בי בעודי הולך בכביש העוקף, מאפשר לסבא בן שישים לעקוף אותי מימין בריצה. איפה טעיתי? והתשובה? כשסיימתי ועצרתי לנוח, עדיין לא הבנתי. עדיין הייתה חסרה לי התשובה. אבל עכשיו, כשאני יושב פה וכותב את הפוסט הזה, חשבתי על הכל מחדש, ואני חושב שאני מבין.

 

מלבד העובדה שטולקין כתב לבני תקופתו איי שם בשנות ה-50 (ובכך מצטרף למועדון של ספרים רבים שנכתבו בשנות ה-50 והיום כמעט אנונימיים: "תוף הפח", "בעל זבוב", "1984" ועוד) הוא השתמש ביותר מדיי שפה ציורית. הוא מיקם אותנו יותר מדיי באווירת העולם. כן, זה עולם פנטסטי וקסום, עם יצורים מיוחדים, צמחייה מלאת חיים וריחות. כן, זה עולם מפחיד ומסוכן. אבל בינינו... לא מתרחש יותר מדיי בסיפור.

כל הספרים מתמקדים בשלושה קבוצות: פרודו וסאם, שלישיית אראגורן-לגולאס-גימלי (אדם-אלף-גמד), וההוביטים הנותרים (מרי ופיפין). ואני חייב להגיד... שהסיפור לא היה כל-כך מעניין. זאת אומרת, הקרבות אפיים, המפלצות אימתניות, הכל מונח על הכף... אבל צריך לעבור בדרך חוברת הסברים על הארץ התיכונה, שהיא לאו-דווקא רלוונטית לדמויות או לעלילה, עד שמגיעים לרגעים הטובים.

בניגוד לכך, מה שג'ורג' מרטין עשה היה דיי מחוכם. הוא שיקף את העולם שיצר דרך עיני הדמות. למה הכוונה? כל הפרקים בספריו הם מנקודות מבטן של דמויותיו השונות. אנחנו עוקבים רק אחריה, ולומדים הכל יחד איתה. לכן, כל הרקע לעולם והאגדות שסביבו נובעות מהבנתן של הדמויות. ג'ורג' בעצם גורם לקורא להתעניין בעולם שסביב הדמות, משום שהעולם שסביב הדמות מעניין אותה. וזה לא עולם כזה מעניין, אם תשאלו אותי. הוא דומה מאוד לימי הביניים שלנו, רק עם דרקונים אמתיים. יאפ. דרקונים ופוליטיקה חבר'ה. איזו קומבינציה מוזרה.



כתיבה ציורית היא דבר טוב ויפה. היא שימושית לנו ככותבים כשאנחנו רוצים להדגיש פרט כלשהו, במידה ואנחנו רוצים ללכוד את הרגע, להבליט אותו מעל השאר. על-ידי כך שנתאר דבר בצורה מאוד ציורית, הקורא יחשוב לעצמו "טוב, את שאר הדברים הוא תיאר בקצרה. אם הוא תיאר את הדבר הזה מליצית, כנראה שזה חשוב". כך או כך, זה יהיה משהו שהקורא יתקשה לשכוח, במיוחד כשהוא שוחה בים של אפרוריות או פשוט אי-ציוריות כמו שהייתה לו עד אותה נקודה.

 

סנדרסון טוען שדרך שפה ציורית ומפורטת אנחנו יכולים להתחבר יותר בקלות לאווירה ולדמויות. אני חולק על כך; אני אישית חושב שזה עלול לדחות את הקורא, במיוחד אם הכותב שם דגש עליה יותר מאשר על עלילה, או משמעות. אפשר למשוך את הקורא בצורה אבסטרקטית ומאוד לא ציורית, כמו שג'ורג' מרטין עשה. משום שמחשבותיה של הדמות מלוות אותנו לאורך חייה, אנחנו לא צריכים תיאורים קונקרטיים כדי להתחבר אליה. וזאת רק דוגמה אחת.

ואתם יודעים מה? אפילו סנדרסון בעצמו אמר: "נסו לתאר מה שחשוב לדעת על החדר, הקונקרטי והברור, במקום לתאר כל אינץ' שבו".

 

כששאל על הכלב, מחוץ לקונטקסט, הוא צדק. אבל איזה מן כותב שמכבד את עצמו ישתמש במילה "כלב" כדי לתאר כלב? כאילו, כשאני מתאר נסיך אני לא פשוט אומר "נסיך". כן, אני אשתמש בתואר, אבל אתאר את האישיות שלו, את איך שהוא נראה, את העם אליו שייך וכו'.

חוץ מזה, יש חפצים שלתאר אותם בצורה קונקרטית לאו-דווקא תורמת, אלא אם כן זה ממש חשוב לתאר אותם כך. למשל, המילה "לום". למי שלא בטוח, לום זה מוט ברזל ארוך שמשתמשים בו לפתיחת קופסאות, או כמו במשחק "האלף-לייף", לפתיחת ראשי חייזרים.

לום הוא פשוט לום. קשה לי לדמיין הרבה וריאציות. סביר להניח שזה יהיה עשוי מברזל, וסביר להניח שיהיה בגוון של מתכתי אפרפר. התיאור הזה לא מוסיף דבר, ואני בספק אם ככותב הייתי מרגיש צורך להתעמק בדבר כזה.

 

שפה ציורית היא לא הכרח. היא כלי, כמו כל דבר בכתיבה. זהו כלי שכל אחד ואחת מאיתנו ככותבים צריכים ללמוד איך לרתום בצורה חכמה. כותב טוב יידע מתי הוא משעמם את הקורא, ומתי הוא מרתק אותו. הוא יידע מתי שפה ציורית יכולה לעזור, ומתי היא מגבילה.

 

שוב, רק אדאג לציין: שפה ציורית בכתיבה היא דבר מעולה. היא מעניינת, והיא צובעת במילים כל סצנה וקטע עלילתי בכתיבה שלכם. אבל לא כל קטע צריך לצבוע במילים. לא כל קטע צריך לנבור בכל פרט. צריך לזכור שיש עלילה, ושהשפה הציורית היא רק כלי שמשרת אותנו, כמו כל כלי אחר בכתיבה.

 

לסיכום אגיד את הדבר הבא: מי מכם שמתכננים להיות כותבים טובים, קחו כל הערה שכותב ידוע אומר, ותחשבו עליה. תהרהרו על טבעה. נסו להבין: מה גורם לזה לעבוד, ואיך אני יכול להשתמש בזה בסיפור שלי? זה מתחיל מדברים כמו "הפירמידה האבסטרקטית" ועד דברים כמו "מסע הגיבור" (נושא שאולי אדון בו ביום אחר בבלוג), ועד לרמת הטרופים (Tropes) כגון קוסמים ודרקונים.

 

עד הפעם הבאה,

 

דוק אאוט.

נכתב על ידי , 10/3/2017 17:25   בקטגוריות טורי דעה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי: 

בן: 27

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים , פאנפיקים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDrEllert אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על DrEllert ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ