לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לוח כתיבה


כתיבה יוצרת, ביקורות, מידע ודעה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

7/2017

אלי מטרד | פרק 10: תעשיות בלו-ריין


אֶ

 

שניהם יצאו מהרכב. "מוכנה?" שאל דמו, מתבונן בשלט שעליו נכתב "תעשיות בלו-ריין" בעברית כחולה וענקית. הלוח עצמו ניצב במרחק-מה מרחבת הכניסה למבנה רב-חלונות ומבריק.

"מישהו עוד עלול לזבוח להם בטעות," אמרה ושילבה את ידיה, "עם מזבח שכזה."

"יש לזה היום שם אחר, נכון? מה זה היה?..."

"קפיטליזם," ענתה ושניהם עשו את דרכם במעלה המדרגות הרבות. כשעצרה מול המאבטח ונתנה לאל הדם לטפל בפרטים, היא בהתה בהשתקפותה על חלון הזכוכית הגדול.

לפני אלפי שנים כשהייתה צעירה אי שם במֵסוֹפּוֹטַמְיָה – הארץ שבין הנהרות – הצליחה לראות את השתקפותה רק במים עכורים. הם היו של נערה מוכה ואנוכית, חסרת תכלית או מטרה. היום היא יכולה להסתכל על כל מראה, חלון, או אפילו מסך הפלאפון שלה, ולהתבונן בפניה החלקות והעגולות. עברו מעל מאה שנים מאז שהתעוררה בעולם הזה, והיא עדיין לא הצליחה להתרגל לבבואה. המים העכורים שיקפו עבורה את העולם הרע וזנוח-האלים בו גדלה. כאן לעומת זאת השתקפותה מושלמת. היא חלקה, נקייה, וזה מילא אותה בתחושות בלבול וכאב.

"כן, גם אם אני הייתי אלת התשוקה, הייתי מסתכל לעצמי בפרצוף כל היום," העיר דמו – או בשמו החשאי, דין. כנראה שסיים את הבדיקה הביטחונית. מה שמזכיר לה... "אוזניים לכותל, דין. אתה לא יכול לחכות לפחות עד שנהייה בפנים?" הוא הרים את כתפיו, והיא נאנחה. "קדימה, לפני שתפלוט עוד דברים בחוסר אחראיות."

השעה התקרבה לשלוש, ורוחות קרירות החרישו מחוץ לחלונות הזכוכית האדירים. זוהי תקופת האביב; התקופה של ארישתו. המבנה היה עצום, תקרתו הגיעה לגובה של עשרות קומות. מטה החברה היה מחולק למפלסים, כאשר במרכזם חצצה מזרקה פנימית בקומה הראשונה. מי שעמד סמוך לה, היה יכול לראות את החלונות הגבוהים של שאר המשרדים הרמים. בתוך המזרקה היה פסל גרניט חלק בדמות אל הסופות והסערות היפני – סוּסָאנוֹ. פניו היו כפניו של אדם יפני מבוגר בעל זקן ארוך. הוא היה לבוש בקימונו ארוך בעל סמלים מסורתיים, חמוש בחרבות. שי ידע עליו יותר ממנה. "הייתי רוצה להילחם בו," דין אמר. מתאים לו. "אל הסופות!"

דין וארישתו – שעתה במסווה קראה לעצמה אֶתִי שוּר – קיבלו משימה פשוטה. הם צריכים לוודא שהיפנים יאגדו את שאר האלים הפנויים, ויצאו להילחם ולהסיח את הפיונים של רע.

הם לוו על-ידי המאבטח אל אחת המעליות הסמוכות. הוא לחץ על כפתור, והזדרז לצאת. משם, הם נותרו בגפם.

 

כשדלתות המעלית נפתחו, הם הבחינו בבחור ובחורה צעירים. גם היא וגם דין מעולם לא פגשו אותם, והתבססו אך ורק על התמונות ששי שלח להם. הם היו צריכים אותם. רע שולח נגדם את הפיונים שלו? גם אלי מטרד ישיגו אותם... והיפנים יהיו הראשונים שבהם.

היה זה חדר תת קרקעי ומאוורר. הוא דמה לסוג-של מכון כושר, מלא במכונות אימון מתקדמות. כולן הכילו צגי מגע דיגיטליים, מנועים קטנים וחוברו בכבלים למערכות שונות ומגוונות שפוזרו בחדר. במרכז, היכן שהבחור והבחורה חיכו, היו מזרנים פשוטים.

שיערה הבלונדיני של הנערה היה ארוך וחלק. היו לה עיני כחול-טורקיז בוהקות, והיא השתוותה בגובהה לארישתו. הגופייה שלבשה הייתה בגוון סגול, וכל דבר אחר בה, החל מג'ינס ועד מגפיים – שחור.

הנער היה סיפור שונה בתכלית. לא נראה שהקדיש למראהו מחשבה יתרה. הוא היה גבוה ושזוף במידת מה. עיניו החומות נטו לצהוב ושיערו השחור התנועע תחת השפעת מיזוג האוויר. גם הוא לבש ג'ינס אך רגיל ובהיר, נעלי אולסטאר לבנות-כחולות, וכמובן חולצת טי שכנראה מצא במבצע.

"אז..." דין החל להגיד עד שקטעה אותו הנערה.

"שי ניתאי לא יכול לבוא בעצמו, אז הוא שולח את הכלבלבים לרחרח בשבילו?"

דין התבונן בה. "רק אמרתי 'אז'," לחש. "מישהו עלול לחשוב שהם מפחדים-"

"ואנחנו לא מפחדים," התעקשה הנערה. "או חירשים, למען הסר ספק."

"בוודאי," ענה וחייך בנבזיות, "אחרת הייתי דואג להעליב אותך בשפת הסימנים."

הבחור צחקק, ולאחר חטף מבט נזפני מהנערה. "מה? זה היה אחלה קאמבק."

"אִיזֶבֶל בְּלוּ-רִיין ודוֹר הָרָרִי, שלום. אני אל הדם דָמוּ, וזאת אֶרִישְתוּ, אלת התשוקה."

"אז מה?" שאל דור, "במקום לבוא בעצמו הוא שולח נפקנית וערפד?"

דין רכן אל אתי. "ערפד זה העטלף הזה, נכון?"

היא גלגלה את עיניה בשאת נפש. זה לא מתקדם. "יופי, ערכנו היכרות," אמרה ולפני שהספיקה להמשיך איזבל קטעה אותה.

"לא אכפת לנו. דור לא החזיר תשובה לשי, וגם אבא שלי. אנחנו לא מעוניינים לעזור לכם בתכניות הגרועות שלכם. אתם לא מעניינים אותנו."

"בחיי," דמו שפשף את עורפו. "סֶת' היה יותר טוב מאיתנו בדברים האלה. הוא ידע איך להזכיר לאלים האחרים מי הבוס בחדר. אני רק יודע להרוג, ואת רק יודעת... נו... לעשות את הקטע שלך."

"לכו מפה. לא נעזור לכם," התעקשה איזבל. "חוץ מזה, אם אתם כל כך חזקים, למה אתם צריכים אותנו? אנחנו לא מפחדים מכם!"

דמו חייך. הוא זיהה הזדמנות לקרב. "אני מתחנן! פעם אחת, בבקשה, רק פעם אחת!"

היא הנהנה ואמרה, "מה שקבענו."

הוא שילב את אצבעותיו אחת בשנייה ודרך אותן עד שנשמעו קנאקים. "אני לא יודע מה שי אמר לכם-"

"לא מעניין אותי!" איזבל פסעה קדימה. "העברית שלך כנראה לא משהו, אז אדבר לאט. ל-א  מ-ע-נ-י-י-ן  א-ו-ת-י."

הוא לקח נשימה עמוקה. "יש כאן מלחמה, זבי-חוטם. או שאתם נגדנו או שאתם איתנו."

"אנחנו בצד שלנו."

"את באמת לא רוצה לדעת מה קרה לאלה האחרונה שאמרה לי את זה," חייך והתמתח.

"התאמנו. אנחנו יכולים לנצח אתכם-" איזבל החלה להגיד עד שדין פלט צחקוק. "מה?" שאלה.

"זה היה חמוד," הוא התרחק מכולם, וקימץ את ידיו לאגרופים.

התאורה בחדר החלה להבזיק במהירות. עיניו הכחולות של דין הבהבו בין כחול לאדום, והצללים בלעו אותו לפרקים קצרים. ברגע בו נבלע האורות כבו לרגעים ארוכים יותר, מאור עיניו חדל. כשהתאורה חזרה, הוא לבש את שריונו האדום והפועם. קרניו נגעו בתקרה, ואגרופיו נותרו קמוצים. קולו הדהד בחדר התת-קרקעי כקולו של צבא. "אתם ממש חמודים."

איזבל זינקה קדימה ושלפה חרב מבריקה מפלדה יפנית. תנועתה באוויר לוותה ברעשי ברקים ועננים אפורים מזעריים, כאשר בסופה שיערה השתנה לכחול, והיא לבשה קימונו ארוך שנע בין כחול כהה לבהיר. עיניה זהרו.

"גם אני נכנסתי למצב אלוהי," מלמל דור, שעורו הפך לבהיר כסיד, וגופו הוקף בהילה בהירה. "טוב, לא מגניב כמו שלכם, אבל שלי יותר מהיר!"

"מהיר?!" צחוקו העוצמתי של דמו הדהד באוזני כולם. אתי היחידה שלא השתנתה. "כל ההצגה הזאת הכרחית?" שאלה והטתה את ראשה הצידה. "הוא הולך לרסק אתכם, ואז אתם תעשו את זה בכל מקרה. היחידי שיקבל כאן סיפוק זה דמו, וזה בגלל שהוא משתעמם בקלות."

"לא הייתי אומר בקלות," הזדרז לתקן אותה, "אבל כן, אני נוטה להשתעמם."

"אני יכול להזדהות," דור אמר.

"קדימה בחור גדול," חייכה איזבל, "תגרום לי לעשות את מה שאתה רוצה!"

לו ארישתו הייתה רוצה, היא הייתה יכולה לכפות עליהם ללכת ולעשות כמבוקשה, ללא כל התנגדות מצדם. אבל היא לא רצתה שהם יעשו את העבודה ושם לגמור איתם. דמו והיא רצו שהם ילמדו לכבד אותם. הם לא רק רוצים שיהיו צייתנים, אלא שימצאו את המניע הנכון לעזור להם. ואם יש משהו שלמדה במסופוטמיה, זה שהמניע הראשון אצל כל אידיוט הוא פחד. ברגע שהוא לומד פחד, הוא לומד להעריך ביטחון. דמו אמנם לא היה סת' – הגרסה המצרית והמרושעת של סוסאנו – אבל הוא היה הדבר הכי קרוב.

הוא רקע במגף הפלדה האדירה שלו על המזרנים. איזבל ודור קפצו במהירות, והתבוננו בשובלים דקיקים ואדומים שחשו את עצמם אליהם... כמו עורקים פועמים, שצומחים היישר אל עבר רגליהם!

איזבל חתכה את העורק המשונה ששלח לעברה. דור נפל אל המזרן בחבטה מהדהדת, וניתק את העורק יונק-הדם מרגלו בעזרת ידיו.

כחולת השיער התקדמה בצעדים מחושבים, והניפה את חרבה לרוחבה. הפלדה החליקה על שריונו האדום והפועם של דמו, ובלית ברירה יצאה משיווי משקלה. דמו דחף אותה והיא נפלה ארצה, רק כדי לפנות מקום לדור.

"יש!" הוא קרא ותפס את איזבל בזמן. האנרגיה מהנפילה אפשרה לו לתת בעיטה ישרה, אותה הוא שלח היישר לאחת השוקיים הקרובות של אל הדם.

דמו כרע על ברכיו... וצחקק. "וחשבתי שיהיה משעמם!" ארישתו האמינה שהממזר חייך מתחת לקסדתו. דור ואיזבל לא הספיקו לנוע אחורה, ודמו לפת והרים אותם במהירות, על אף גודלו העצום.

"אני חייב להודות, יותר התרגשתי בקרב מול ארטמיס." הוא קירב את שניהם אליו.

"הקרב עדיין לא נגמר," אמרה והרימה את פניה. כל הצנרת בקומה החלה להשמיע צלילי שניקה שחזרו על עצמם.

"מה את מתכוונת לעשות? להרטיב אותי?" זלזל בקולו הרועם.

"דור, פְלֶשְבֶּנְג!"

גופו של אל הירח היפני קרן בלובן בוהק. אפילו ארישתו הסתנוורה; היא שמעה את כל הצינורות מתפוצצים, וברגע שראייתה חזרה, החדר התמלא באדי קיטור אביכים. "אהבתי!" הערפל רטט לקולו של אל הדם. "אתם מנסים להסתוות-"

חרבה של איזבל ננעצה בחרך בין קסדתו ולוחות השריון הקדמיים. להב הפלדה החלק הבליח לתאורת הניאון. היא הידקה את חרבה הארוכה, כשעל פניה חיוך זחוח מניצחון. "מילים אחרונות, אל הדם המטרדי?"

"כן! אתם באמת התאמנתם!" חרבה זמזמה לקולו.

"מה? אתה אפילו לא?..."

הוא הטיח אותה ארצה – כשהלהב עדיין נעוץ בו – והפעיל משקל אדיר על בית החזה שלה. היא צרחה מכאב.

ארישתו ידעה מה הולך לקרות מכאן. זאת הייתה אחת משיטות הלחימה הישנות של דמו. לילדים יש הרבה מה ללמוד. אם הוא נלחם באויב שחלש ממנו ומסתתר, הוא פשוט יאלץ אותו לחשוף את עצמו. הוא מצא את איזבל, ומכאן הוא רק יחכה שדור ינסה לסנוור אותו.

האור קרן בעוצמה ממרחק-מה מהם. דמו זיהה אותו בזריזות, והשליך לעברו את איזבל הפגועה. הוא עשה זאת בהנפה מלאה. ארישתו הייתה בטוחה ששמעה קול הגון של דבר-מה נסדק או נשבר.

דמו שאג וזינק אל שניהם. הוא הרים אותם והצמיד אותם לקיר הקרוב.

"עדיין רוצים להילחם בנו?"

"אני... אני אל... הסופות..."

הוא השמיע קול רועם מבעד לקסדתו. הוא בוודאי החזיק אותם סמוך לפיו כדי שיוכל להכאיב לאוזניהם. אתי שמעה את איזבל מייבבת. "אני הבחור הנחמד," אמר בקולו הרועם. "בפעם הבאה כנראה שתקבלו את שיניתו."

"מה?..." שאל דור.

"תאמינו לי, הדבר האחרון שאתם רוצים זה את שיניתו. הוא דואג שאם רואים אותו, זה רק לפעם אחת. אתם תעדיפו לעבוד מולי ומול ארישתו."

"אתה... לא... מאיים..." איזבל מלמלה.

דמו הטיח אותה שוב ארצה. ארישתו שמעה עוד צליל של שבירה. "שברתי אותך!" קולו גבר על יבבותיה. "התאמנת כמה חודשים? אני התאמנתי מאות שנים! את חושבת שאת הראשונה שמאיימת על דמו, אל הדם?! אני נאבקתי מול אלים מסופוטמים, שלחמו באלים כמוני מאות שנים בעצמם! הם השחיזו את חייהם כפי שהשחיזו את חרבותיהם!"

ארישתו ראתה שניסתה לנוע. "מה? חשבתם שתיאום הטקטיקה הקטן שלכם יאיים עליי? נחשו מה! חיכיתי לפרוק עצבים, ואתם נתתם לי בדיוק את זה!" הפעם הוא הטיח את דור ארצה, עד ששמע אותו זועק "בסדר!"

הוא חיכה. "מה? אני שמעתי נכון?"

"זה חסר טעם איזבל..." הוא התבונן בה. "ניסינו."

"אבל..." לחשה והשתעלה דם. ארישתו ראתה את זה ממקומה. "אני יכולה..."

דמו שחרר אותם, ולאחר מכן, שחרר את החרב והשליך אותה הצידה. "אי אפשר להרוג אותי במהלך אחד," הסביר לשניהם. "הייתם צריכים לעשות את שיעורי הבית שלכם."

"בית... החזה... שלי..." איזבל עיוותה את פניה בכאבים.

דור הצליח לעמוד בקושי, והשתעל. "כמה... כמה חזק אתה?"

"בוא נראה כמה למדתם: כשאני הייתי בגיל שלך בערך, יכול להיות קצת פחות, אני נלחמתי בהוֹרוּס, חֶ'פְּרִי, בָּסְתֶת, הָאפִּי, חְ'נוּם – וזה רק בצד המצרי. באשור ובבל הספקתי להילחם בבָּעָל, אֶנְקִי, דָגוֹן, נִינוּרְטָה, סִין – שהוא הגרסה המסופוטמית שלך –"

"טוב, הבנו..." הוא השתעל. "אלוהים."

"דור..." קולה של איזבל דעך, "צוות... רפואי..."

אלת התשוקה התקרבה אליהם, ועמדה לצדו של הענק האדום. היא התבוננה בשניהם. "רציתם לראות את שי," היא קפצה את שפתיה. "תגידו תודה שזה היה רק אנחנו. לו היה כאן, אתם הייתם כבר מתים." איזבל ודור רעדו. "נהגנו בכם ברכות. כששי דיבר עם נוח בלו-ריין, הייתם צריכים להבין שאתם בצד שלו. תעשו את העבודה, או שתמותו."

דור רצה ללכת ולקרוא לצוות הרפואי, אך דמו חסם אותו. "לא כל כך מהר," אל הדם אמר. "קודם תקשיבו לנו. אחר כך תבריאו." אל הירח לא היה במצב להילחם, והתבונן בו נואשות.

ארישתו הגישה להם תיקייה. "יש כאן את כל מה שאתם צריכים: אנשי צוות, מטרות, זמנים ועוד."

"מה אתם מתכננים?..." דור שאל.

"כשתצליח להביס את דמו בקרב אני מבטיחה לך שהוא יענה לך את השאלה." אל הירח קרס מטה ורעד. "אנחנו נקרא לצוות הרפואי שלכם. וטיפ קטן להבא, ילדים," אמרה בקולה הרך, "אנחנו לא כבשנו את הסהר הפורה בגאווה. עשינו זאת בשן ובעין, בכל צעד היינו מוכנים להקריב הכל. אם אתם רוצים להיות אלי מטרד אמתיים, כדאי שתתרגלו לסבול."

"אני לא... אשבר..." אתי שמעה את איזבל ממלמלת, ולאחר מכן רכנה לעברה. היא ליטפה את פניה הנפוחות והחבולות, מעבירה בין בליטותיה אצבעות דקיקות וענוגות. איזבל נעצה בה עיניים אנושיות מבוהלות. אתי השתמשה בכוחה האלוהי כדי להרגיע אותה דרך המגע. "אם חשבת שאיי פעם באמת הייתה לך בחירה..." לחשה, וספגה דמעה מלוחה שבצבצה מעינו של גלגול אל הסופות. אלת התשוקה הייתה מסוגלת לחוש ברוח הקרב של הנערה מתפוגגת.

 

לאחר שנכנסו לרכבו של דמו – שהספיק לחזור לגופו האנושי – הוא תופף על ההגה בהתרגשות. "כן!" קרא בקול, "זה מה שאני מדבר עליו! זה היה כיף!"

היא נשאה את מבטה הצידה. בנים. "מה?" שאל, "לא נהנית? קצת לעשות טוּר-דֶה-פוֹרְס?"

"מחר נגלה אם מה שעשינו היה אפקטיבי."

"את כזאת מלפפון חמוץ," התמרמר והתניע את רכבו. "להחזיר אותך לרחובות, הוד מלפפונותך?"

"זאת לא מילה אמתית," ענתה באדישות, "וכן, ספציפית אם תוכל להוריד אותי באחוזת הנשיא זה יהיה נהדר."

"תרצי גם שמפנייה ושטיח אדום בדרך?" שאל והשתלב חזרה עם הכביש.

היא התעלמה מהערותיו, ונדדה במחשבותיה לשי. האל היחידי שמעולם לא הצליחה לשלוט בו... אבל השאלה האמתית היא, האם היא באמת רצתה לשלוט בו מלכתחילה? או אולי, שמא, הוא שלט בה?

"כל הקרב הזה ממש ריגש אותי! בא לי לתפוס מישהו ו..." המלמולים של דין נבלעו אל רעש סטטי מונוטוני, כמו כל הסחה אחרת בחייה. היא זכרה את היום בו הם כבשו את הסהר הפורה... היא, רוכבת על מוּרְצוּ המפלצתי והעצום, נאבקת בשלל אלים ומפלצות שהחשיכו והמטירו גשם מהמרומים... עד שקרן אור שברה את הכל, וקולו הדהד בכל הארצות שבין הנהרות. השינוי החל.

 

נכתב על ידי , 23/7/2017 14:33   בקטגוריות אלי מטרד  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בן: 27

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים , פאנפיקים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDrEllert אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על DrEllert ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ