לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"זה מדהים ששמחה היא החלטה. אתה בטוח ששמחה כמו גם אהבה, הן רגשות שבאים לך מבחוץ, לא תלויים בך, אבל לאט לאט אתה מבין עד כמה שמחה ואהבה הן פשוט החלטות. אז החלטנו להיות שמחים".


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

6/2017

צירופי המקרים


בטוח זה קורה כי כתבתי על זה לפני כמה ימים, על איך שהכל זכרון רחוק שחוזר אלי כל הזמן למרות שהיה ממזמן.

על איך שאני מנסה שזה לא יהיה חלק ממני ומנסה לשחרר.

ברור שאחרי שכתבתי אקבל ממנו הודעה. לא זכרתי את השם; אבל בשניה שהוא כתב את שמו הפרטי, אחרי שאלתי הלקונית "מי זה?"

זה עלה בשניה.

אני לא מאמינה שזה קורה. אני לא מאמינה שפתאום משום מקום הוא נזכר בי.

אני לא מאמינה שהוא לא מבין מה הוא עשה.

 

מסתבר שקל יותר לבכות מול הנוף של הרי הגליל.

 

ליר

נכתב על ידי EmmaFree , 27/6/2017 22:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשאת כמעט


זה הכי קשה בלילות.

כשאני מתעוררת שטופת זיעה מהמגע שלו על הירך שלי ומגלה שאין אף אחד לידי.

אחת מכל ארבע נשים עוברת אונס במהלך חייה, אבל מה עם כמעט אונס? כמעט תקיפה מינית? אנחנו נחשבות בעיני מישהו?

כי כשאני מתעוררת באמצע הלילה מתחושת החמימות של הלשון שלך בגרון שלי, היא נשארת איתי שעות אחר כך, כמו סטירה שמשאירה חותם חם ואדום על הפנים. יש לי חותם חם ואדום על כל הגוף כבר כמעט שנתיים.

לא היתה חדירה, לא היה אונס, לא תלונה במשטרה ואני חייבת לציין שאני בקושי זוכרת את שמו כבר. רק את היד, הלשון, התחתונים הקרועות והתחושה של חוסר העונים והבדידות של חוף ביפו בשתיים בלילה.

האירוניה בכל הסיפור הזה היא שזאת הפעם הראשונה שאמרתי "לא". "לא אני לא רוצה", "לא אל תיגע בי", "לא בא לי עלייך". "אני לא בעניין, אז למה אתה ממשיך?"

זה מדהים שלא משנה כמה את תופסת מעצמך בחורה חזקה ועצמאית, גם פיזית, בשניה שכל משקל הגוף שלו עליך והידיים לופתות אותך בחוזקה, את נהיית אפס. כלום. את לא מסוגלת לזוז ובטח שלא לצעוק.

אני לא יודעת מאיפה אזרתי את הכוחות לברוח. אני גם לא זוכרת. רק את ההרגשה של התחתונים שלי נקרעים ואז את הריצה הארוכה של חיי לעבר שוק הפשפשים הומה האדם, כיאה לתל אביב בלילות.

לא עברתי אונס כי היה לי מזל, לא כי הייתי חכמה יותר מאחרות. רק מזל.

 

אין לי פואנטה לקטע הזה, כתבתי עשרות פעמים על כמה שזה קשה וכואב, על זה שמאז אני לא מסוגלת שנוגעים בי בירך ביד חשופה. על הסיוטים בלילות.

ציפיתי שברגע שזה יהיה על הדף זה יצא לי מהמערכת, יפסיק לצוץ לי בראש באקראיות ולשתק אותי. יפסיק להעיר אותי בלילות.

אבל זה לא, כי לא משנה כמה שכבות של עור החלפתי מאז, כמה מקלחות, כמה שיחות, כמה חלומות, זה תמיד חוזר. החותם הזה על הגוף שלי, שתמיד חוזר. 

ואין לי עם מי לדבר על זה, כי אף אחד לא מבין איך זה להיות כמעט.

 

ליר.

 

 

 

 

נכתב על ידי EmmaFree , 24/6/2017 13:47  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבנתי.


פתאום זה הכה בי:

אני רוצה להיות מורה.

וההבנה? משחררת כל כך.

 

 

אני מבולבלת,

ליר.

נכתב על ידי EmmaFree , 23/6/2017 14:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  EmmaFree

בת: 21




4,998
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מתוסבכים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לEmmaFree אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על EmmaFree ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ