לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


. . . . . . . . . . . .

Avatarכינוי: 

בת: 28





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2016

משחק הזמן . סיפור בהמשכים. פרק (1 + 2)


* . * . * . * . * . *.* . * . * . * . * . *


משחק הזמן - סיפור בהמשכים.

פעם הייתי כותבת המון עכשיו לא יוצא לי ממש , אבל הרעיון לסיפור הזה גורם לי לכתוב ולכתוב.

זה מתחיל לאט לאט ואז בה הבום , והסוף פשוט לא צפוי.

אשמח עם תקראו ותגיבו , עם יש לי קצת שגיאות כתיב לוותר לי.


פרק ראשון:

עוד יום רגיל. בו אני הולכת לבית ספר, מכסה את עצמי בהמון איפור שמסתיר את הבושה של על פני.

עוד יום שיגרתי להמון אנשים רק שלי זה עינוי מחדש.

אני מתגעגעת אלייך המון , אני יודעת שהוא אשם אבל אף אחד לא האמין לי. ילדה קטנה כאב גדול.

המון שטויות בראשה. והוא? הוא עורך דיו חשוב עם שם ענק בתעשייה כולם מכבדים אותו.

עם רק היו בודקים עם רק היו שומעים את הצעקות ,את הכאבים עם רק היו שם בשבילך את עוד היית כאן לצידי שומרת עליי מפניו.

אני אוהבת אותך המון. למרות שלא היית חזקה מולו לקום וללכת אני עדיין אוהבת אותך.

שמתי עליי את התלבושת האחידה הרגילה וכל כך משעממת , אצלנו בבית ספר זה היה שונה.

הבית ספר שלנו דגל בשווין ככה שמי שאין לו לקנות בגדים לא צריך יותר מידי. בכל יום אותה החולצה ואותה החצאית הארוכה המעצבנת הזאת.

אבל היה בזה משהו טוב לא צריך כל בוקר להחליט מה ללבוש היום ואיזה ג'ינס לשים הפעם ואם כבר שמתי אותו יותר מידי או לא.

הוא קנה לי הכל , פשוט הכל. הוא לא רצה שיחשדו בכלום הוא גם לא נתן לזה לקרות הוא חכם מידי בגלל זה הוא עורך דין , ולא סתם. הכי מבוקש במדינה.

היה לי את הבגדים הכי יפים והכי יוקרתיים , האיפור הכי יקר של החברות הכי טובות , והכל הכל כדי שאני יכסה את העצב התמידי שלי ויכסה הכל בחיוך עלוב ומזויף. חיוך מאולץ חסר שמחה.

כולם קינאו בי חשבו שכמה זה שווה אבא שמרוויח המון כסף ונותן לי הכל בשפע ולא חסר לי כלום. ובכל פעם שחברה באה אני מקבלת כסף למגשי פיצה בכל פעם מחדש. בזמן שלהם נותנים דמי כיס פעוטים שלא מספיקים להם לכלום.

אבל רק הוא רק האהוב שלי ידע , רק הוא ידע לחבק אותי ולאהוב אותי המון ולדעת שמתחת לחיוך המזויף הזה יש עצב רב. אבל עם כמה שהוא ידע הוא לא ידע כלום. פשוט כלום. כל הדמעות שלי ,כל העצב שלי היה שקרי מעולם הוא לא ידע על מה אני באמת בוכה מעולם הוא לא שמע את האמת כולה. אני גם מעולם לא יגיד לו זה יצער אותו.

ועצם המחשבה שהוא מסוגל ללכת לי מסוגל לעזוב אותי. אז כבר לא יהיה לי אף אחד לצידי פשוט אף אחד.

אני כל כך אוהבת אותו.

הוא תמיד היה לצידי , אני מכירה אותו מגיל חמש. הוא היה איתי בגן כבר מאז הינו משחקים אמא ואבא. כבר מאז נכתב שהוא רק שלי. פשוט רק שלי. בכל הגלגולים.

ברגע שאני רואה אותו עולה לי חיוך, וזה החיוך הכי אמיתי שיש לי במהלך כל היום. "התגעגעתי אלייך" "גם אני אהובה שלי" נתן לי חיבוק ענקי שמילא אותי באהבה.

"היסטוריה?" היססתי לא זכרתי איזה שיעור יש לנו בבוקר מרוב שאני כל כך מבולבלת. כרגיל לא ישנתי טוב הלילה.

"כן , הכנתי לך את הסיכום לשיעורי בית , האמנתי שלא הכנת. ועשיתי שונה משלי. לקח לי מלא זמן".

"מה הייתי עושה בלעדייך , אני מבטיחה לפצות אותך המון על כל מה שאתה עושה בשבילי."

"היום אצלי תכיני לי מילקשייק? , קבענו."

"אהה.. אתה יודע שאני לא יכולה. מצטערת. סליחה." פשוט בא לי לבכות , נימאס לי. אין לי כבר תירוצים להמציא לו פשוט אין לי. כל פעם משהו אחר. ואני כל כך רוצה לבוא אליו , להיות איתו לבד שהוא יחבק אותי המון ויאהב אותי המון. אבל אני פשוט לא יכולה הוא לא ייתן לי , העורך דין המדופלם הזה. הוא שונא אותו. הוא לא אוהב שטוב לי.

בשבעה של אמא לא הייתה לו ברירה , אלה להיות צבועה. ועומר שרץ אצלי כל השבעה וזה הרגע היחידי שאבא לא יכל לסלק אותו משם. להגיד לו ללכת. זה שיגע אותו, כי הוא לא היה יכול לעשות לי כלום. אבל אחרי השבעה , סבלתי המון. שוב לבד ללא אנשים ללא מקרים רק אני והוא לבד. עומר תמך בי המון בשבעה הייתי כל כך זקוקה לו ולא רציתי שזה יגמר. אמא מאוד אהבה אותו , מנומס , מכבד, יודע לאהוב יודע להעריך ולהיות שם לצידך. זה הבנאדם שאני אוהבת זה העומר שלי. שלי.

"טוב אני לא ילחץ עלייך שתרצי תבואי טוב?" הוא אמר בפרצוף עדין וחמוד כזה שניתן לראות שעצוב לו.

חיבקתי אותו חזק חזק. "אני מבטיחה שזה ישתנה בסוף" עניתי וחייכתי.

שיקרתי שוב שיקרתי. זה לא ישתנה זה תמיד יהיה ככה , חיי האומללים. הוא חושב שבכל יום אני הולכת לקבר של אמא שלי עם אבא להניח זר ולבכות המון כי לאבא קשה. כי אבא עצוב. ואני לא יכולה לעזוב אותו , עד שזה יעבור לו קצת.

רק מה שהוא לא יודע שלאבא לא קשה ולאבא לא עצוב. ושכן אני לא יכולה לא לעזוב את אבא כי הוא לא נותן לי.

נכנסנו לשיעור היסטוריה , התיישבתי ליד נטשה ילדה חמודה , שאני יושבת לידה כבר מתחילת השנה. המורה החליטה את המקומות ועומדת על זה שהיא לא רוצה לשנות אותם. עומר יושב ליד נטע , לא שונאת אותה אבל היא קצת מעצבנת שחושבת שכל העולם סביבה. בכל מבחן היא חושבת להעתיק מעומר , כי הוא חכם. והיא? לא.

אבל כרגיל אף פעם לא הולך לה , זה תמיד מצחיק אותי כל פעם מחדש.

לאחר שעתיים משעממות של שיעור היסטוריה יצאנו להפסקת בוקר אוכל , המון אוכל אני אוהבת אוכל. ולא אכפת לי לאכול בציבור או כל הזמן. לעומת בנות שמרעיבות את עצמן. יש לי מיבנה גוף סבבה אין לי נטייה להשמנה.

"סוף סוף הביתה" צעק שגיא ילד מהכיתה.

פניי החווירו. ליבי פעם בחוזקה.

"אז מה גם היום אני לא יראה אותך אחר הצהריים ?, אפילו לטיפה." אמר בזמן שהוא משחק בשערי החלק. ישבנו בספסל בודד ליד תחנת האוטובוס שלוקחת הביתה.

"נראה לי שלא" עיניתי

"דיי נימאס לי אני לא יכול עם זה. הרבה זמן לא הייתי איתך מחוץ לבית ספר, זה נראה שאת מתחמקת ממשהו די עם זה." פניו הפכו לאדומות בשנייה.

"אני מצטערת תבין אותי."

"כמה אני יכול להבין אותך אני כל הזמן מבין אותך כל הזמן. ואת מבינה אותי? את הצרכים שלי. את הבת זוג שלי כבר המון זמן ואני בקושי רואה אותך זה לא פייר. היא מתה זה לא ישנה את זה ואת יודעת את זה היא לא תחזור אז זה לא אומר שהחיים שלך נעצרים בגלל זה את יודעת?"

"אני לא מאמינה שאמרת את זה עכשיו זה לא פייר" ירדה לי דמעה קטנה. לעזאזל זה לא בגללה לעזאזל אני יודעת שהיא לא תחזור ותשוב לפה. למה להזכיר לי למה. אבל אני יודעת שהוא צודק אני פשוט יודעת שזה גם לא מגיע לו.

"טוב הגיע האוטובוס שלי אני זזה" שמתי את התיק עליי וקמתי מהספסל.

"מה ככה?" ענה בכעס

"נו קום כבר לנשק אותי לפני שיתפסו לי את המקום ואני יצטרך לעמוד כל הנסיעה" אמרתי עם קריצה.

הוא אוהב את זה. זה מצחיק אותו הדיבור הזה החוצפנות הזאת שיש בפי למרות הכל.

הוא נתק לי נשיקה ענקית מלאה בחום ואהבה שנשמרת עם השנים.

עליתי לאוטובוס והתיישבתי ליד אישה זקנה פנייה היו מקומטות זה גרם לי לחשוב כמה בא לי להגיע לגיל הזה לחוות הכל בחיים ואז לשבת בנחת ולחכות שייקחו אותך למקום טוב יותר שם למעלה.

תוך כדי נסיעה נזכרתי בו נזכרתי איך הוא אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי.

ישבנו במסיבת היום הולדת של שליו איתיאל מהכיתה , הוא היה בן 13 בדיוק עלינו לחטיבה ביחד. כולם השתוללו לשליו יש בית ענקי וגם מרתף מגניב כמו בסרטים. אז כולם ירדו למטה. ואז שירז אמרה "ראיתי סרט של גדולים שאחותי ראתה , והם שיחקו שם משחק מגניב. זה נקרא אמת או חובה." היא התחילה להסביר מה מהות המשחק ומה עושים וכולם התלהבו במיוחד שנאמר שזה משחק אסור של גדולים.

התחילו במשימות מפגרות כמו "תגיד שאתה מטומטם 3 פעמים" ואז שירז הוסיפה "אחותי סיפרה לי שגם יש נשיקות ודברים אסורים במשחק".

שליו התלהב "נטשה תנשקי בלחי את איתמר" ואז שירז התפרצה "לא הבנתם נכון , לא בלחי בפה."

ואז זה התחיל להיות יותר מעניין וכולם התלהבו , "שליו קום ותצביעה על הבת שהייתה רוצה לצאת איתה מהכיתה" צחקקה נטע ברשעות. זה היה אכזרי.

הוא קם במבוכה הצביעה על אפרת. ילדה שקטה , חכמה , ילדה טובה. לא מגיבה הרבה ולא נוהגת להשתלב הרבה עם כולם. זה שהיא פה כבר מוזר.

"אפרת? אתה רציני ?" צחקה נטע צחוק מרושע ומגעיל. "מה חסר בנות נורמאליות בכיתה" הוסיפה.

אפרת פרצה בבכי ורצה במדרגות לכיוון יצאה מהמרתף.

"יופי תראי מה עשית , למה את מגעילה" צעק עלייה שליו. ויצא משם במהרה אחרי אפרת.

אנחנו המשכנו בשלנו כאילו לא קרה כלום.

ואז נפל על אביתר הבקבוק , "אמת או חובה?" שאלה אותו שירז.

"חובה" ענה בביטחון כאילו לא מזיז לו כלום.

"חובה עלייך לנשק את לוטם בפה" פניי חוורו ממש לא רציתי שאביתר ינשק אותי בפה ובטח שלא את הנשיקה הראשונה שלי. אבל הייתי הוגנת משחק זה משחק.

ישבתי בצפייה לאביתר שיקום לנשק אותי. ואז עומר קם בפראות ומשך בידי והכניס אותי אל תוך החדר הקטן שהיה בתוך המרתף. "היי זה לא פייר" צעקה שירז " אנחנו עשינו הכל" המשיכה לילל אבל לאחר מספר שניות המשיכו במשחק עם שאר הילדים שהיו שם.

"מה קרה?" שאלתי את עומר.

"אני לא רוצה שהוא יהיה הנשיקה הראשונה שלך" אמר במבוכה.

"גם אני לא , אבל משחק זה משחק" עניתי.

"אני רוצה להיות הנשיקה הראשונה שלך, אבל האמיתית זאת של הגן לא נחשבת." אמר בביטחון.

ליבי פעם בחוזקה הרגשתי אליו משהו עוצמתי ואמיתי. חבר נפש שלי.

הוא היה כל כך מנומס שהוא לא עשה שום דבר בכוח תמיד שאל בדק עם הצד השני מוכן לזה.

"אפשר?" אמר בחשש.

עצמתי את עיניי בחוזקה והוא התקרב אליי ונישק אותי עם השפתיים הרכות והחמות שלו שהיו כל כך נעימות על שלי.

פקחתי את עיניי והוא הביט בי "אני אוהב אותך" אמר וברח מהחדר

"גם אני" צעקתי. קלטתי אותו מחייך חיוך שמח ונבוך.

"יאלה אתכם מבאסים כל אחד בורח מהמשחק נמאסתם" אמרה שירז ברגזנות.

ומאז מאז אנחנו ביחד.

 


 

 * . * . * . * . * . *.* . * . * . * . * . *



* . * . * . * . * . *.* . * . * . * . * . *


פרק שני:

הגעתי הביתה , כרגיל הוא היה מסודר פלס. כי העוזרת הייתה. היום יום שני. היא תמיד באה ביום שני.

שלאבא העורך דין הידוע לא תהיה עוזרת?

אבל אני קצת מרחמת עלייה כי גם בה הוא מתעלל ומשגע אותה. הוא כל הזמן צועק עלייה. אבל היא כמובן צריכה כסף ואבא משלם טוב. היא אם חד הורית, אני בטוחה כשהיא רוצה להחזיר לו היא גונבת לו דברים מהבית. גם ככה לא אכפת לו והוא לא שם לב לכלום מרוב שיש לו מלא דברים על הראש. את כל הדברים של אמא הוא תרם לצדקה תקשורתית כרגיל 'הצגות'. אבל הצלחתי לגנוב כמה דברים שלה שמלה ארוכה אדומה שהיא אהבה ללבוש לאירועים  משפחתיים , היא קצת גדולה עליי אבל יום אחד אני ילבש אותה. ולקחתי לה את היומן שלה מעולם לא פתחתי אותו. שאני יהיה מוכנה אני יציץ שם.

כוותי שהוא לא יהיה בבית שלו ושהוא יהיה במשרד שלו שאני ירגע קצת עם עצמי. קצת שקט.

אכלתי לעצמי משהו שהיה במקרר כבר כמה ימים אבל עדיין היה אכיל. מסכן עומר כבר הפעם המיליון שאני מבריזה לו ולא מגיעה. והוא כל הזמן מחכה לי.

אני חייבת לברוח מהבית אבל הוא כל הזמן בודק איפה אני ומה אני עושה שאין מצב שהוא יניח לי ללכת לבית של עומר.

השעה 14:00 הוא התקשר מיד "הגעת לבית ביתי היקרה" אמר. בטוח הוא ליד אנשים לפי הטון דיבור הלקקני הזה. שמאחוריו מסתתר חכי שאני יגיע לבית.

"כן אבא אני בבית ואני הולכת" אמרתי בחוצפנות לא יודעת איך העזתי להגיד את זה בכלל. אבל כיוותי שאם הוא ליד אנשים הוא לא יכל לסרב לי ולצעוק עליי כמו תמיד.

"בסדר חמודה אבל תחזרי מוקדם" אמר בנימוס.

אני כל כך הולכת לשלם על זה. הוא שונא את זה שאני מנצלת את המצב שהוא ליד אנשים והוא לא יכול לצאת עליי. וכרגיל הוא משחק אותה ולא רוצה שיחשדו בכלום.

שמתי בשקית קצת פרות התלבשתי יפה אחרי מקלחת חמה וכיפית וברחתי מהבית לפני שהוא יחליט לחזור.

הלכתי לעבר הבית של עומר, הוא גר רחוק מימני אבל ההליכה שווה את זה.

תקתקתי בדלת ואחיו הקטן פתח לי , "הוא בחדר תעלי" אמר בחיוך.

נכנסתי למטבח והכנתי לו את המילקשייק שהוא כל כך אוהב עם הפרות העסיסיים שהעוזרת שלנו קונה.

ועליתי למעלה לחדרו. "היי" אמרתי.

הוא הופתע לראות אותי , הוא כל כך שמח זה היה נראה על פניו. הוא רץ לחבק אותי חזק "מה את עושה פה אמרת שלא תבואי"

"ברחתי לאבא שלי ובאתי , התגעגעתי" אמרתי וחבקתי בחזרה.

התיישבנו על המיטה שלו והוא כל כך התענג על המילקשייק שלא הפסקתי לבהות בו ולראות עד כמה הוא מאושר שאני שם.

הוא התחיל ללטף אותי לדגדג אותי ולנשק אותי עם הלשון , אני ידעתי לאן זה יוביל. כרגיל לאותו המצב אני יודעת שהוא מחכה לזה. להתעלס איתי , הוא תמיד חיכה לי אבל יותר מידי. וזה לא שאני לא רוצה , אני רוצה תמיד רציתי.

אבל איך לעזאזל אני יסביר לו שאני לא בתולה. ושהוא לא הראשון שלי כמו שהוא חושב.

וזה לא שלא הייתי נאמנה לו תמיד הייתי. אבל אני פשוט לא יכולה לספר לו לא יכולה. שמתי שאבא שלי עצבנתי ולא מסופק בחוץ הוא מוציא את זה עליי. ואני סופגת הכל. ואני צריכה לצרוח כל לילה מהכאבים ולבכות המון. עד ששק הדמעות שלי מתרוקן.

"אני מצטערת" אמרתי וזזתי הצידה.

"מה את לא אוהבת אותי?" שאל

"אתה יודע שכן. אבל אני מצטערת אני עדיין לא מוכנה לזה"

"אני לא יכאיב לך ואת יודעת את זה" אמר והתקרב אליי

"אני יודעת , אני כל כך רוצה שזה יקרה כבר אבל לא עכשיו מבטיחה לך שבקרוב"

"את תמיד אומרת זה אני לא מבין מה מונע מימך עם את טוענת שאת אוהבת אותי. מה נימאס לך מימני יש לך מישהו אחר בגלל זה את לא באה יותר?" שאל ופניו החליפו את החיוך לרוגז.

"אתה יודע שלא תפסיק לדבר שטויות זה רק אתה ותמיד זה היה רק אתה. פשוט... אני לא מוכנה לזה עדיין"

"טוב אני לא רוצה לריב איתך , בואי נראה סרט בא לך?"

"כן. תבחר" חייכתי אליו , ידעתי שהוא מוריד המון למעני והערכתי את זה המון.

"יצא סרט טוב ומצחיק הורדתי אותו למחשב, טיפשים ללא הפסקה"

"טוב אני ירד להכין פופקורן וכבר באה"

ממש רציתי שהוא יהיה הראשון שלי תמיד רציתי את זה. למרות שאני עדיין קטנה ותמיד הבטחתי לאמא שאני ישמור על עצמי לא משנה מה. אבל כמו שאת רואה אמא מלמעלה זה שהכי אמור לשמור עליי הוא זה שפוגע בי.

הכנתי את הפופקורן ופתאום אבא מתקשר. "תחזרי מיד הביתה ,מיד" הוא צועק מהקו השני.

"אני בבית" עניתי "שקרנית מיד הביתה רוברט בחנייה של עומר תכנסי מיד לאוטו לפני שאני ישלח אותו לגרור אותך."

רוברט היה השפוט של אבא הוא עשה למענו הכל תמורת פרוטות קטנות ומכונית יוקרתית , הוא ימכור את אמא שלו אם הוא יצטרך. הוא היחידי שהיה רואה ונוכח לצעקות של אבא שלי עליי. הוא בחיים לא הגיב או ניסה לעזור לי כאשר אבא היה מחטיף לי מכות.

הנחתי את הפופקורן בקופסה וישר יצאתי מהבית מבלי להגיד לעומר שלום. פשוט ידעתי שעדיף לי לברוח ולחזור הביתה. למה אבא מסוגל להזיק לעומר ואני יודעת שעדיף שאני יספוג את הצעקות מאשר שעומר ידע מה אני עוברת בבית ששלי ויכיר את האבא האמיתי שלי.

כל כך כאב לי על זה אני יודעת שעומר לא יסלח לי בחיים על זה ויפגע המון.

נכנסתי לאוטו , "היי שפוט" אמרתי בעצבים.

"תסתמי את הפה שלך מטומטמת" ענה וסובב אליי את הפנים.

"הרבה זמן לא ראיתי אותך, נראה לי שאבא מצא מישהו יותר טוב לא נראה לך?" עקצתי , הייתי חייבת אחד שנאתי אותו המון. שתיים אני תמיד אוהבת להראות לו שאני לא מפחדת מימנו בכלל. אני עד היום בטוחה שהוא עזר לאבא ברצח של אמא. ובטח בעוד מלא אנשים שהפריעו לאבא בדרך. לי הוא מזכיר יותר מאפיונר ולא עורך דין מוצלח.

הוא הביט בי במבט קודר וסתם , הוא גם שנא אותי מאוד. הייתי יותר מידי חוצפנית. ואני גם יודעת עליו הרבה מאוד יותר ממה שהוא חושב שאני יודעת. הוא לא נשוי, ללא ילדים. זה בטח אוכל אותו. אבל כבר שנים שהוא השפוט של אבא שלי שנים. הוא כמעט יודע עליו הכל, אני בטוחה שלאבא ימאס הוא יפטר מימנו ולא ישאיר אותו עד להמון דברים שהוא יודע עליו. שרק הוא יודע.

בזמן הנסיעה עומר התקשר, לא עניתי פחדתי שהוא יכעס עליי העדפתי שהוא ירגע קצת. ואז צפו ההודעות.

'לאן נעלמת?' , 'איפה את למה הלכת ככה. למה לא אמרת שלום לפחות'.

גם להודעות האלה לא עניתי.

לאחר מספר דקות רשמתי לו 'אני אוהבת אותך המון'

'זה פשוט לא פייר זה לא פייר כל פעם את עושה את זה מחדש וחושבת שהמילה אני אוהבת אותך תעבוד. אז כן היא עבדה אולי ברוב המקרים אבל לא בכולם זה יהיה ככה. והפעם נשבר לי.'

ואז הוא התקשר עוד לפני שהספקתי לעקל את ההודעה ולהגיב עלייה. "אני מצטערת"

"למה הלכת לעזאזל?"

"אתה לא תבין פשוט.. הלכתי כי הייתי צריכה ללכת אני מבטיחה שיום אחד אתה תדע הכל." רוברט בוחן אותי עם המבט הדוחה שלו ומביט עליי מהמראה של האוטו. לא יכולתי לדבר יותר מידי.

"נימאס לי עם היום אחד הזה ממתי את מסתירה מימני דברים זה אני העומרי שלך שתמיד איתך ובזמן האחרון מאז שאמא שלך נפטרה את נהיית ממש מגעילה ולא מתייחסת אליי בכלל. עם אני לא יתקשר את לא תתקשרי. זה כבר מלא זמן ככה אז חשבתי שאולי יש לך מישהו אחר ועם יש לך אז תגידי את זה כבר. לפחות אל תפגעי בי כי זה לא מגיע לי."

ואז שמעתי את הסוללה שלי נחלשת ונכבת באמצע השיחה. לא הספקתי להגיב לו מה הוא יחשוב עכשיו שזה סימן לנכון שכן יש לי מישהו. ושאני לא נאמנה לו. הרי אני אוהבת רק אותו רק אותו.

נכנסתי לבית בזמן שרוברט מחנה את הרכב בחנייה הגדולה של אבא והולך למטבח לקחת לו בירה לשתות. אני עליתי לחדר בצפייה לא להיתקל באבא שלי ולקוות שאולי רק מישהו הלשין לו שראה אותי באזור ולא כי הוא בבית.

שמתי את הפלאפון במטען , חיכיתי בצפייה שהוא יטען כדי שאוכל להסביר לעומר חלקית למה הלכתי.

נרדמתי קלות על המיטה הנוחה שהייתה לי.

לאחר שינה קלה התעוררתי מריחו של הבושם המסריח של אבא שלי. הוא היה בחדרי זה היה כול כך מפחיד כל פעם מחדש. למרות שקצת התרגלתי לזה זה לא חדש לי יותר. אבל עדיין זה מבהיל כמו בפעם הראשונה שידו הייתה על גופי.

"קומי קומי מטונפת" צעק עליי "אמרתי לך לא ללכת לאף אחד אחרי הלימודים נכון?" הוסיף.

"סליחה" אמרתי בפחד

"שום סליחה תתפשטי מיד" צעק

כל גופי הצטמרר רעדתי מפחד. נגעלתי סבלתי , התפללתי לאמא.

הורדתי את הבגדים בבושה כמו תמיד, "דיי בבקשה אבא דיי" בכיתי

"תסתמי את הפה שלך נמאסת עליי כמו אמא שלך רק מיללת"

הוא התחיל ללטף את גופי בפראות לנשק לשפתיי ללטף את השדיים שלי והשליך אותי הישר למיטה, פסק את רגליי בחוזקה והכניס את איבר מינו. זה כל כך הגעיל אותי כל כך דחה אותי. זה כאב לי המון למרות מספר הפעמים שזה קרה. עדיין זה כאב לי כמו בפעם הראשונה. דיי לא יכולתי יותר נימאס לי. מי יעזור לי.

    

 


 

 * . * . * . * . * . *.* . * . * . * . * . *


נכתב על ידי , 10/3/2016 16:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סיפורים , הדרכה ועיצוב לבלוגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למשחק הזמן - סיפור בהמשכים~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על משחק הזמן - סיפור בהמשכים~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ