לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

You can do it


מישהי אמרה לי פעם שאין דבר כזה חלום גדול מדי. בארבע השנים האחרונות עברתי מהפך מטורף, למדתי כמה דברים על החיים ובעיקר על חינוך ואנשים.אחד מהדברים שאני מאמינה בהם זה להעביר את זה הלאה,לכן הפסקתי להחביא את האמת הפנימית ואת הרגשות שלי והתחלתי לפרסם אותם...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2016    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829     




הוסף מסר

2/2016

פרויקט הזמן


אני ממלאת את חיי,

בפרויקטים מלאי תוכן

כשבעצם בתוכי,

אני ריקה בכל אופן.

 

אני עובדת שעה אחר

דקה, לא נחה לשנייה,

סביב השעון מתרוצצת,

כל היום רק קופצת.

 

אני מנצלת כל שנייה,

לעוד פרויקט או עבודה,

לא נותנת לראש לחשוב,

ללב להרגיש את הכבודה.

 

לא נותנת לעצמי לחוש

את הקול בראש, קול ההיגיון,

האומר לי ללחום בקול הטירוף.

נותנת לעוד חלום לעוף,

מגשימה עוד משימה, עוד

עבודה שעליי לקחתי בכוח,

כדי לא לעצור לנשום, לא

לתת דרור למחשבות במוח.

 

 

והשעון לא עוצר, ולא מתקדם

לאחור. ואין כבר זמן ושוב מגיע

ערב, ושוב אני צריכה להירדם,

והמחשבות מציפות ברגע בו

אני עוצרת לנשום רק לשנייה.

והידיעה על השעון מנדנדת

כמו ילד המושך בסינר רעייה.

 

וכדי לא לחשוב, לא להרגיש,

אני לוקחת על עצמי עוד פרויקט מתיש.

ועוד אחד כדי לשכוח 

את מטרתו של הראשון.

ועוד אחד, סתם ליתר ביטחון.

והזמן מתקדם ואני צריכה 

כבר לגדול, כבר לבחור,

ובמקום נשמה יש בי חור.

והחברות כבר שואלות 

למה אני נראית כה עצובה,

למה השמחה בי אינה טובה?

ואני רוצה לענות, רוצה רק לספר,

ופוחדת לומר, פוחדת מהמשבר.

פוחדת להפחיד, פוחדת להדאיג,

פוחדת לעצור, פוחדת לחשוב,

פוחדת שיבינו שהמצב לא טוב.

והשעון רק דופק ואין כבר זמן,

ו... אוי, הנה עוד פרויקט שלא הוכן.

אז אני קמה מהר מאד מהשולחן,

ורצה לי קדימה, מתעלמת מהזמן.

בתקווה שיום אחד, כשהפרויקט ייגמר,

אוכל להתמווד בי עם החלק האחר;

העצוב, המדוכא, המתוסכל והחרד,

זה שבגינו מפלס חיי הולך ויורד.

ועד אז? אני רצה לי מכאן,

שומעים אותו? הוא קורא לי,

עוד פרויקט לא מתוקן...

 

 

נכתב על ידי tali100 , 8/2/2016 22:11  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התחמקות רודפת התחמקות פרויקט רודף פרויקט


לוקחת על עצמי פרויקט אחר פרויקט. רודפת משימה אחר משימה. בתקווה שאם יהיו לי מספיק דברים על הראש, לא אצטרך לזכור, לא אצטרך להרגיש ולחשוב. בתקווה שאז אוכל לשקר לעצמי ולהבין שהכל בסדר ושאני לא בקשר עם אנשים סתם כי אין לי זמן, לא כי אני מרחיקה אותם ממני כדי שלא ייפגעו.

לצבוע את השיער בתקווה שכל החרדות ייעלמו, כל הרצון להשחית את עצמי בדרך כלשהי כדי להפסיק להיות אני, ייעלם.

יודעת שזה נורא אירוני, כמו בל הסרטים- דווקא הבחורה החייכנית שצועקים לה "נבחר בך לרבנית פורים!" במסדרונות, הבחורה שנכנסת לחדר מורים ואיש לא אומר מילה, הבחורה שיושבת בישיבות ההנהלה ומסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה, דווקא היא לא באמת שמחה. ז"א- כן ולא.

אני שמחה, מאד שמחה שזכיתי בייחוד כי באתי מהנידוי החברתי, מהפסימיות, מהשנאה... מהמחוזות הכי שליליים שיש. אני מעריכה את הדברם הכי קטנים, אבל...

כמו בכל הסיפורים, לצד השמחה הזו, באים המון המון מאבקים פנימיים. כי אני לא בסדר. אני לא שפויה, לא שום דבר. יום טוב הוא יום בו אני לא מתפתה להרים ידיים וזהו. יום רע הוא יום בו.... לא חשוב.

אפילו כאן, בבלוג האנונימי, אני לא מעזה לספר. לא פותחת את הפה. זאת חלק מהבעיה.

ביום שישי חגגתי יום הולדת עברי. עם כל השמחה, כל האושר המטורף... בא גם פחד מטורף. כי הנה, אני בת שמונה עשרה ועדיין לא בסדר. אני בת שמונה עשרה  ולא מסוגלת להיות ברשות עצמי. ומגיל שמונה עשרה אי אפשר לאשפז בכפייה, לטפל בכפייה... אי אפשר כלום.

כדי לא לזכור את הכל, את הפער שבין הרצוי למצוי, בין החלק שבי שכולם רואים- השמיניסטית המתוקה והחייכנית, לבין החלק של המטורפת, זו שמלאה בחרדות ובזעם... וגם כדי לא לחטוף עוד התקף חרדה כשמישהי מזכירה את שנה הבאה... אני לוקחת על עצמי עוד פרויקט. ואז, כדי שלא אזכור למה לקחתי על עצמי פרויקט, אני לוקחת על עצמי עוד אחד. ואז אני גם מתרחקת מכולם, גם מקבלת סיבה ללהמשיך הלאה ולהיאבק ולהישאר כאן, בעולם הזה, וגם... גם לא זוכרת. לא צריכה להרגיש. ומה שהכי אירוני? אז אני עוד יותר הופכת לבחורה התותחית הזאת, והפער רק הולך וגדל...

עד שרכזת החינוך החברתי אצלנו, עולה על זה שאני מתמוטטת ורק מעמידה פנים שלא, וושוב גוררת אותי בכוח לשיחה וצועקת עליי שאקח את עצמי בידיים. בפעם האחרונה שהיא עשתה את זה היא גרמה לחברות שלי לדאוג ולהבין שמשהו לא בסדר. ועכשיו, כשאני רק מעלה את הרעיון שארים עוד איזה פרויקט, הן מסתכלות עליי בדאגה.

מה שהן לא יודעות זה שהיא לא מוכנה  שאקח חלק בפרויקטים בבי"ס, אם אמשיך לברוח ולהזיק לעצמי במסווה של לעזור לכולם (זה לא באמת במסווה. אני תמיד שמה את כולם לפניי ברשימת הדחיפות... והיא יודעת את זה)  ושהיא כבר איימה עליי.

אז אני מתעלמת ממנה כרגע ומכיוון שאני רק בתהליכי פרויקטים חדשים, המצב שוב מתדרדר.

אני יודעת שזה לא בוגר להתעלם ממנה ולא לספר לחברות את האמת. אני יודעת שזה לא בריא ולא בסדר... אבל... למי יש זמן לחשוב על זה? יש לי עוד פרויקט באופק! פורים מתקרב בצעדי ענק ומישהי חייבת לארגן את השכבה הזאת, את האולפנית הזאת, לא?

כמו בכל האגדות- אני נסיכה חייכנית שתבריז משיעור כדי להקשיב לזיינוקית בוכה, רק עם קאץ' קטן- בסיפור שלי? אני הרעה. החצי הלא בריא שלי הוא הרע. ומי שנלחם כדי להציל אותי? הוא אני. כי אני לא נותנת לאף אחד להילחם עליי. לא נותנת לאנשים להתקרב.

וזה לא טוב, לא בריא ולא חכם.

אבל לכי תסבירי לחברות שלך שעד כמה שהן מהממות ושיש לך הכל, לפעמים זה לא מספיק? איך אני מסבירה על הפער הזה שרודף אותי?

 

נכתב על ידי tali100 , 2/2/2016 15:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  tali100

בת: 21




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , חינוך , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtali100 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tali100 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ