לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לכל אדם יש את הגאונות הטבעית שלו. אני משתדל לחפש ולשחרר אותה. לעזור לממש את הפוטנציאל -אתר: oron.ws [תמונות מחדר האימונים]

Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳¢׳‘׳•׳“׳”. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פיסיו-לוגיקה


- בתקופה האחרונה היא ממש מוציאה אותי מדעתי. כל ערב. כאילו מחפשת מה לעצבן אותי. דברים קטנים, אתה יודע, אבל מטריפים.

- תן לי דוגמא?

- לא משהו שנראה לי הגיוני עכשיו או אפילו למחרת כשאני חושב על זה, זה קצת מבייש לתת דוגמאות כי אני מגיב לא בפרופורציה - אבל היא מצליחה לגרום לי לצעוק ולהשתולל. זה לא אני.

- אז רוב הזמן כשאתם ביחד אתה מתעצבן או שלפעמים נחמד גם?

- אנחנו דווקא חברים די טובים ורוב הזמן נהנים ביחד. לא יודע מה זה.

- אולי אתה פשוט עייף בערב ורגיש בתגובה שלך? אחרי יום עבודה ארוך.

- אולי, אבל ההצקות האלו ממש מייצרות לי כאב בטן מרוב עצבים. לוקח לי יותר משעה לחזור לעצמי ולהרגע. לפעמים אנחנו לא מדברים עד הבוקר ולפעמים אני מרגיש צורך להתנצל על התגובה המוגזמת שלי. כאילו אני לא ממש שולט בזה.

- מעניין... וזה כל ערב אתה אומר? גם בימים שאין לחץ בעבודה, או כשאתה חוזר מוקדם למשל?

- כמעט כל ערב. לא משנה מתי אני חוזר ואפילו אם היה יום מדהים בעבודה.

- תתאר לי את הכאב שאתה מרגיש.

- מין לחץ חזק בבטן העליונה על הסרעפת. מקשה לנשום לפעמים. מין עצבנות כזו.

- וזה לא קורה לך בעבודה, גם כשמישהו מעצבן אותך ממש?

- לא... לא ככה. כנראה משהו באיך שהיא מכניסה לי את זה.

- ואתה תמיד מרגיש צורך לצעוק עליה במצב הזה?

- כן. אני ממש לא מצליח להשתלט על עצמי. בא לי לפעמים לשבור משהו. לא עליה חס ושלום, אבל מין עצבנות ותיסכול בלתי נשלטים.

- וזה קורה אחרי ארוחת הערב או לפני?

- כשאני חושב על זה עכשיו – זה אחרי.

- תגיד: מה הסיכוי שזה הפוך? כלומר קודם מציקה לך הבטן ואז אתה מתעצבן?

- מה ??? אין מצב. אתה מנסה לסנגר עליה?

- לא, אני מנסה לבדוק אולי זה משהו שאתה עושה או אוכל רק בערב שעושה לך רע.  יש ימים שהיא איננה ועדיין אתה עצבני בערב?

- אמממ... האמת שבשלישי היא יצאה עם חברות בערב והתעצבנתי מול הטלוויזיה, כמעט שברתי את השלט. אבל זה היה בגלל החדשות.

- תראה, אני לא אומר שזו לא היא שמעצבנת אותך, פשוט נשמע מוזר שזה חוזר כל ערב – אפילו כשהיא אינה... יש לפעמים תופעות פיסיולוגיות שמשפיעות על הרגשות שלנו ואנחנו מנסים לפרש אותם כאילו היו תוצאה של משהו חיצוני ולא תמיד זה נכון.
למשל ידוע שחוסר שינה גורם לדכאון. תשאל מישהו שמנעו ממנו לישון כמה לילות למה הוא מדוכא והוא ייתן לך הסבר מנומק מה רע לו בחיים. לא בטוח שזה נכון, אבל ה"אני" הלוגי שלו תופס פיקוד ונותן הסבר מנומק לתחושה. ומי יודע מה היה קודם: התחושה הפיסיולוגית גורמת לנפשית או להיפך. ואולי שתיהן שלובות.
- מעניין. יש מצב שזה הלחמניות שאני טוחן בערב?

- בטח. אם אתה רגיש קצת לגלוטן למשל, ובעיקר בערב, יש סיכוי שאתה מפתח לחץ בקיבה כמה זמן אחרי הארוחה, ועצבנות היא תוצאה ידועה - עד שזה מתעכל. תחשוב שלפעמים תפוס לך שריר בכתף מהטניס מלפני כמה ימים והתחושה היא של סטרס בכל איזור הכתפיים. המוח מזהה את הסטרס ואז ה"אני" מסביר שזה הפרויקט המלחיץ בעבודה, או סיפור מצויין אחר, ככל שאתה יצירתי. כל מה שאני מציע זה להיות ער לתחושות גופניות ולברר האם הן משפיעה על ההרגשה.

- אז תכלס: אשתי גורמת לי לעצבנות או הלחמניות עם הביצה הקשה? או כמו שאומרים מה הביצה ומה התרנגולת? חחח.

- צודק. אולי בסוף תעבור לאכול עוף בערב...

 

 


כמה מאמרים מעניינים:

קולות הנפשרפואה הוליסטיתפסיכיאטרכאבי גב ונפש

נכתב על ידי , 2/12/2017 21:50   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, עבודה, פסימי, שחרור קיטור  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חיבוק דוב רוסי


- היית אומר שאתה אבא מחבק? מראה חום?

- אמממ... לא. אצלנו זה לא ממש מקובל.

- אבא שלך היה מחבק אותך בילדות? אמא שלך?

- שניהם לא ממש. אתה צריך להבין - זה היה חינוך קומוניסטי. כולם צריכים להיות חזקים וקשוחים. חום מחליש, ביקורת מחזקת.

- ואתה מסכים עם זה?

- ממש לא! שם כולם התנהגו ככה אז זה נראה טבעי. אבל כשעליתי לארץ ראיתי הורים של חברים חמים ומחזקים והבנתי שזה לא מוצלח. אבל זה הרגל שקשה להתנתק ממנו.

- ומה לגבי הביקורתיות? אתה חושב שאתה מעביר הרבה ביקורת על הילדים? אולי גם על אשתך?

- כן. על כולם. אבל בעיקר על עצמי...

- אתה יודע שזה מאוד אופייני? אנשים שהתרגלו בילדות לקבל ביקורת רבה מההורים – לוקחים את התפקיד הזה בהתבגרותם וממשיכים בביקורת עצמית הרסנית ונוקבת.

- אבל ביקורת היא גם טובה. היא עוזרת לנו ללמוד מהשגיאות ולהשתפר.

- ברור. השאלה איך היא נאמרת ואיך היא מתקבלת. להורים יש כוח עצום לבנות ולהרוס במחי-יד. לפעמים במבט – בלי להכביר במילים. אז אם אתה עושה טעות ואני אגיב במילים, או במבט - "איזה טיפש" או "מה עשית?" - הרי שאין פה שום ביקורת בונה. מה למדת לשפר לפעם הבאה?

- נכון. אבל הורה אחראי להזהיר את הילד מטעויות.

- בהחלט. אבל אין טעם להדגיש כשלון שהילד כבר מודע לו ולהחליש את הבטחון העצמי שלו יותר. ומה לגבי החלק השני של המשוואה – כלומר לתת חיזוקים על הצלחות?

- אני נותן קומפלימנטים רק אם עושים משהו יוצא מהכלל. לא כל דבר קטן. אחרת זה סתם.

- סתם מה? סתם מחזק אותם?

- גורם להם להיות מפונקים.

- ברור שחיזוק צריך להיות בפרופורציה למעשה, אבל גם ביקורת באותה מידה. אתה אומר להם כל פעם כשאתה גאה בהם?

- לא. אני מניח שאני לא מחלק מספיק קומפלימנטים.

- אז אולי נתרגל קצת לתת מחמאות: שאל "איך הלך בלימודים" ותחפש סיבה להגיד "כל הכבוד", "ממש יפה", ואולי גם בטעות יצא לך "אני גאה בך"...

- חחח... בטעות, כן...

- ממש כל יום לפחות משהו אחד. למישהו – לילדים או אולי לאישתך. אני מבטיח לך שהפידבק שתקבל, בצורה של חיוך מאושר או גֵו זקוף יותר – יתנו לך מוטיבציה להמשיך בתבנית החדשה.

- פשש... לא קל. אבל אני מבטיח לנסות.

- ומה לגבי מגע פיסי - היית רוצה לחבק את הילדים שלך לפעמים?

- נראה לי שכן. אבל הילדים כבר רגילים שאני ככה. הם לא יבינו אם פתאום אחבק אותם. זה יהיה מוזר לכולם. תשמע, לפעמים אני מחבק – למשל כשהם חזרו עם סבתא מחו"ל.

- איזה סוג חיבוק זה?

- מה זה איזה? חיבוק.

- זה חיבוק חם, או כזה קצרצ'יק כמו של קולגות?

- השני...

- היית נהנה מחיבוק ארוך וחם? חיבוק אוהב כזה?

- נראה לי שכן, אבל אני לא יודע איך...

- בוא נתחיל מכל פעם שאתה חוזר מהעבודה: חיבוק לבת וחיבוק לבן. אבל תספור בלב לפחות 3 שניות לפני שאתה משחרר. וחיבוק הכי רחב שאתה יכול להקיף. אתה חושב שאתה מסוגל?

- כן. אני אשתדל. כי באמת הייתי רוצה להיות קרוב יותר אליהם.

- אבל חיבוק גדול. כמו דוב.

- אבל אני דוב רוסי...

נכתב על ידי , 5/11/2017 00:00   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, אופטימי, ביקורת, עבודה, פסימי  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בור(ות) פיננסי(ת)


- ומה הציון שהיית נותנת לעצמך בתחום השליטה הפיננסית על חייך, כאשר 1 מציין חוסר שליטה ו-5 מציין שליטה מלאה.

- הייתי נותנת 2 כי אנחנו מרויחים מעט יחסית.

- לא. אני מתכוון עד כמה את מודעת ועוקבת אחרי מצבך הכלכלי. יודעת בדיוק כמה נכנס וכמה יוצא כל חודש מצב בבנק וכדומה.

- אה. אז 4 לפחות. אני, בעצם אנחנו, ממש יודעים טוב מה הולך. חסכונות אין לנו אבל קרן פנסיה נראה לי שכן.

- מעולה. אז לא נדוש בנושא אם את מרגישה חזקה. תני לי רק כמה דוגמאות, למשל כמה יוצא פחות ממה שנכנס כל חודש?

- מה הכוונה פחות? אתה צוחק? יוצא כל חודש בערך 2,000 שקל אקסטרה וזה רק מהתשלומים, בלי הקניות שהיו החודש בגלל החגים. לדעתי היה עוד 2,000.

- אוקייי... אז כמה המינוס בבנק.

- לדעתי רוב החודשים אנחנו בין 30,000 ל-40,000 מסתובבים.

- אני מבין. אז אתם לא מוציאים כל (!) חודש 2,000 יותר מההכנסות אלא רק מתנדנדים בין 30 ל-40 במינוס. אני שואל כי אני מכיר אנשים שחוץ מהמינוס יש להם גם לא מעט הלוואות – אז לפחות מצבכם סביר. כלומר אם איזה דודה היתה מורישה לכם 40,000 הייתם מנדנדים כל חודש באיזור האפס.

- לא... יש לנו גם הלוואות: חלק פרוסות ל-5 שנים וחלק שלקחנו לשיפוץ לחצי שנה.

- רגע... על איזה סכום אנחנו מדברים?

- לדעתי בסביבות 150,000 מהבנק ועוד 30,000 מהעבודה של בעלי.

- וכמה בקרדיט באשראי?

- לא יודעת בדיוק. יש כמה שהמסגרת נותנת.

- ומשכנתא?

- ברור. אבל נשאר לנו רק 5-6 שנים לדעתי.

- אז כמה מכלל ההוצאות החודשיות שלכם הולך להחזר הלוואות ומשכנתא?

- אין לי ממש מושג. פעם היינו עוקבים חודשית, אבל בשנים האחרונות זה היה פשוט מדכא – אז הפסקנו...

- ועוד שאלה: יש לך מושג כמה ריבית אתם משלמים כל חודש?

- מאיפה לי? מה שמקובל אני מניחה.

- וכמה מקובל לדעתך? כמה אחוזים לשנה?

- באמת שאני לא יודעת.

- אני רוצה לעשות איתך רגע חשבון פשוט על הלוח: על מינוס של 40,000 שקל אתם משלמים בערך 10% שנתי - כלומר 300 שקל לחודש. על עסקאות הקרדיט באותו סדר גודל משלמים לפחות 12% שזה עוד 350 בחודש. על ה-150 אלף נניח שריבית של 5% , תלוי כמה הבנק אוהב אותכם, אתם מחזירים בערך 2,500 שקל שמתוכם רק ריבית של 250 שקל.
נראה לי שעייפתי אותך...

- לא, ההיפך. אני פשוט בהלם. תמשיך בבקשה.

- בעצם אם לא תוציאו עכשיו שקל של הוצאות אחרות, יש לכם הוצאה קבועה בחמש שנים הקרובות של 3,000 שקל, ו-6,000 כולל המשכנתא. אבל מה שרציתי להדגיש הוא שאלף שקל זה ריבית! כלומר כל חודש אתם שולחים לבנק ולחברת האשראי מתנה, עטופה בצלופן של 1,000 שקל. יפה מצדכם...

- ואוו... נורא! איך זה קרה? ומה שמצחיק, או עצוב, כשהתחלנו את השיחה - נתתי לעצמי 4 מתוך 5 על התנהלות כלכלית...

- נקרא לזה הדחקה?

- כנראה... אבל אני מבינה עכשיו אחרי החפירה שלך בכל העניין של האחוזים, שלא נעים לי להגיד שבקושי עקבתי, שאנחנו לא מבינים בזה כלום.

- נכון. לצערי רוב האנשים במצב הזה. חוסר השכלה פיננסית.

- האמת היה איזה קורס בחירה במכללה, אבל לא לקחתי כי נחשב קשה...חחח... ממש מבאס לגלות ששנינו עובדים בשביל הבנק. לא היה לי מושג שאנחנו בבוץ כזה עמוק. אז אכלנו אותה?

- לא. אפשר לתכנן ולקחת שליטה חזרה: למשל לקחת הלוואה במקום המינוס והקרדיט באשראי, שעולים פי 2 ריבית, למחזר הלוואות ומשכנתא ועוד המון דברים. הייתי רוצה שתפני ל"פעמונים". שיתנו לכם ידע וכלים פיננסיים.

- מעולה.

- אבל מבחינת האימון, בוא נתחיל במשהו פשוט: אתם באמת חייבים להוציא את כל ההוצאות האלו או שיש במה לחסוך?

- תראה... צריך גם לחיות, לא?

- מה זה לחיות?

- לחיות: לצאת לבלות, לקנות דברים, בגדים. אי אפשר גם לעבוד קשה וגם לא לחיות!

- זה נשמע לי הפוך: אתם עכשיו עובדים קשה בגלל שקניתם בלי חשבון. בכל מקרה זה לופ. אולי נשבור את התבנית?

- אז מה אתה מציע? כשכל החברים יוצאים לבלות שלא נצא?  שלא אקנה את הארנק שהתכוונתי לקנות אחרי האימון?

- אני לא מציע. רק שואל למה לקנות בלי חשבון מוגדר בעיניך "לחיות"??  אם את שומעת מוסיקה טובה זה לא לחיות? לשחק עם הילדים זה לא לחיות? את יודעת, אני עד היום זוכר שביום הולדת של הבת שלנו שיחקנו משחק חבילה ואחרי כל העטיפות בפנים היתה תמונה שעשינו לה, והבן הקטן היה בטוח שהקופסת קרטון הענקית, שהוא הפך לבית, היתה המתנה האמיתית. ילדים לא צריכים הרבה להיות מאושרים. קצת סמרטוטים ודמיון. איך זה הולך לאיבוד?

- אני מניחה שזה הלחץ מסביב.

- והם, אלו שמסביב, חיים טוב יותר לדעתך?

- אני חושבת שאנחנו חיים די בחסכון יחסית לאחרים. לא טסים כמעט לחו"ל ולא קונים יותר מדי דברים. נראה לי שרוב החברים שלנו חיים יותר טוב. כן.

- מאושרים יותר?

- מאיפה אני יודעת. זו שאלה פילוסופית.

- ממש לא. דמייני את עצמכם בלי חובות, בלי מינוס. כל חודש יש לכם עוד 3,000 שקל לחסוך לילדים. או לחילופין לא לוקחים משמרות בעבודה. עוד מעט הגדול ירצה ללכת לעשות תואר ולגור מחוץ לבית. הקטנה תרצה חוגים. יהיה לכם גם כסף וגם יותר זמן להעניק להם. לא היית מרגישה פחות מודאגת ויותר מאושרת יותר במציאות כזו?

- אני מניחה שכן. ברור. אז בינתיים לא להוציא?

- להוציא כמה שאפשרי, לא כמה שבא. לנהל את הכסף ולא ההיפך. ומטלה לאימון הבא: לשבת בבית ולתכנן לפחות 20 פעילויות כייפיות משפחתיות בלי להוציא שקל, ועדיין לעשות חיים.

 

 


 

אחרית דבר וכמה קישורים: 

בעולם האוטופי שלי יהיה עוד מקצוע חובה לבחינות הבגרות בשם "יסודות ההתנהלות הכלכלית". לא כלכלה מסובכת - אלא הכנסות, הוצאות, אשראי, בנקים, הלוואות, ריביות וכדומה. וזה יהיה תנאי אמיתי לבגרות. לבגרות פיננסית לפחות...

 כתבה בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=a7WoAXI6S-c&feature=youtu.be&t=45m6s

 

נכתב על ידי , 25/10/2017 09:42   בקטגוריות אימון, אקטואליה, בית ספר, ביקורת, עבודה, פסימי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השראה מוגזמת


- אז איך היה השבוע?

- בסדר.

- יש לך את זה ביותר מילים? או שאתה מתכוון במילה-אחת "בסדר", בשתי מילים "לא-בסדר"?

- חחח. לא... היה שבוע עמוס מאוד.

- אני מרשה לעצמי לתרגם, לפי הבעת הפנים שלך, "לא התקדמתי ולא דיברתי עם הבוס". צדקתי?

- בול. אבל באמת - פשוט לא הספקתי לנשום.

- אתה רוצה להגיד שלא מצאת בכל השבוע חצי שעה לשבת עם הבוס שלך על נושא התפקיד? אני לא מעביר ביקורת אלא באמת רוצה להבין.

- היתה לנו בעיה בקו הייצור והייתי חייב לפתור אותה. כל יום עבדתי עד 8-9 בערב.

- צהרים אכלת? הפסקות עשית?

- ממש לא. חטפתי פה ושם איזה משהו מהמטבחון תוך כדי ריצה.

- והבוס? נשאר גם הוא עד 9? יצא לכם לדבר?

- הוא נשאר, אבל עסוק בנושאים אחרים. יצא לנו לדבר רק בנושא הבעיות בקו.

- זוכר שהיתה לנו אותה שיחה באימון הקודם? ומה סיכמנו?

- אני זוכר בדיוק. אמרנו שלא שאין זמן, זה עניין של סדרי עדיפויות ואני חייב לשים את עצמי במקום ראשון, לפני העבודה.

- נכון. ומה קרה?

- אני לא יודע. אתה אשם! אני יוצא מפה כל שבוע עם המון אדרנלין. זורח מאופטימיות עד שאני הולך לישון. בבוקר אני קם ליום חדש ופוגש את החיים בדרך למשרד. בעבודה מתנפלים עלי עם כל הבעיות ואני שוכח את כל המוטיבציה שפמפמת לי...

- אז אני מתנצל אם אני דוחף אותך לעשות מה שלא רצית.

- ממש לא. זה בהחלט מה שאני רוצה וחייב לעשות. פשוט חוזר לתבנית שאני רגיל. שוקע בעבודה עד צוואר.

- אני רואה שזה חשוב לך להצטיין שם.

- ברור. אני מפחד על המקום שלי.

- מה יש לך לפחד? הבנתי שאתה מחזיק שם את כל המחלקה למעשה.

- כן, אבל לך תדע...

- חשוב לא לעשות דברים מתוך תחושת פחד. זו תחושה מאבנת.

- נכון. אבל אני אמיץ ונחוש בערך עד למחרת האימון...

- אז אולי אתה לא באמת רוצה...

- אני יודע שזה ה-comfort zone שלי. שנוח לי להשאר במצב סטטי. אבל הנישואין שלי לא יחזיקו עוד הרבה לילות מחוץ לבית. אני חייב לעשות משהו. אין לי ברירה.

- אני יודע. אבל אתה חייב להשתחרר מהפחד ולא לעבוד לפיו.  

- אנחנו גם חברים טובים, אני והבוס. לא נעים לי גם ללחוץ אותו.

- אתה יודע מה הבעיה שלי עם מתאמנים אינטלגנטיים?

- מה?

- שיש להם תירוצים לוגיים נפלאים. שאין לי תשובות לגביהם. הרי אתה המומחה בחייך ותמיד תוכל למצוא סיבה נוספת "למה לא"...

- חחח... נכון.

- אתה צריך לעשות, לא בגלל שאני מלהיב אותך, אלא בגלל שזה חשוב לך!

- צודק. אני אדבר איתו לקראת סוף השבוע.

- מה רע מחר?

- מפחיד... תבוא איתי לתת השראה?

נכתב על ידי , 9/9/2017 21:32   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, ביקורת, עבודה, פסימי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דרוש: חזון


- ...אבל אמרתי לך שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי.

- יש לי תחושה שתכלס את מפחדת אפילו לדמיין "מה יכול להיות". יותר נוח להשאר איפה שאת.

- אבל אני באמת לא מצליחה לדמיין עתיד אחר.

- שאלה פשוטה: היית רוצה להפגש עוד 5 שנים ולהיות באותו מצב? גומרת את חודש בקושי. לבד?

- ברור שלא.
- אז נניח שאין לך מגבלות כספיות, אין אקס או ילדים – אין מגבלות. רואה את התיק שם בפינת החדר? הוא מלא במזומנים בשבילך... בקיצור, את מסודרת. מה היית רוצה לעשות עם עצמך?

- קודם כל תראה לי את התיק... חחח... קשה לי לחשוב ככה. כל רעיון שקופץ לי אני ישר פוסלת: אי אפשר להתפרנס מזה, אני לא טובה בזה, לא יקבלו אותי בלי תואר וכולי.

- אז את ממציאה מסביב "קירות" של מה יפריע או מה יכול להתקלקל...
לכן אמרתי – שחררי את כל המגבלות! הכל אפשרי. ואני מבטיח שאחר כך נחשוב על הבעיות ואיך לפתור אותן. דמייני שאנחנו בעתיד. בעוד 5 שנים נניח. איפה את? מה את עושה?

- אוקי. אני חושבת שהייתי רוצה לעשות משהו שעוזר לאנשים. אולי דומה למה שאתה עושה. אני חושבת שאני טובה עם אנשים, למשל לסייע לאמהות חד הוריות כמוני ולהסביר להם את כל מה שלמדתי בדרך הקשה בעשר השנים האחרונות: אין להעמד על הרגליים, איך לקבל מה שמגיע להן מהרשויות, לתמוך בילדים שלהן תוך כדי עבודה עובדת ועוד הרבה.

- נהדר, ומה בתחומי חיים אחרים, איפה את בזוגיות למשל?

- הייתי שמחה להכיר מישהו. שיקבל אותי כמו שאני. שיראה כמה אני מוכשרת. שיכבד אותי... לשם שינוי.

- צעיר, מבוגר? שרירי, חנון? איך הוא אמור להיות?

- חתיך לא יזיק, אבל מספיק שיראה סביר. יותר חשוב לי שיהיה חבר טוב. חסר לי חבר טוב. לא יודעת אם נגור יחד. נראה.

- מצחיק, לא?

- ...מה מצחיק? ...שהוא לא חתיך?

- לא... שהתחלנו מהאמירה שלך שאין לך מושג מה את רוצה לעשות והצגת לי הרגע חזון סדור. הרבה יותר מדויק מהרבה משפטי חזון שאני מקבל אחרי סדרת אימונים שלמה... מוזר, לא?

- כן... טוב, אבל זה רק בגלל שהנחנו שאין מגבלות. זה לא אמיתי.

- עכשיו בואי נחזיר אותן בשלבים: הראשונה – נחזיר את הכסף.

- אז ברור שאני לא יכולה להרשות לעצמי. צריך ללכת ללמוד, מי יהיה עם הילדים? ואיך...

- רגע. אין ילדים עדיין. רק מגבלת כסף. תמשיכי...

- אז מאיפה אביא כסף ללמוד - נניח תואר בעבודה סוציאלית?

- מלגות לאמהות חד הוריות של נעמ"ת, קרן קציר רש"י, משרד התמ"ת, יוצאי רומניה – יש לא מעט. אני אשלח לך רשימה, ותחפשי עוד בעצמך. אם נתאמץ נמצא מימון לרוב התואר. הלאה. בואי נחזיר את הילדים למשוואה. איך אפשר להסתדר?

- אי אפשר. איפה אמצא מישהו שישאר איתם. זה יעלה עוד כסף.

- אין חברות? משפחה שיכולים לעזור ל-3 ימים בשבוע שאת לומדת?

- אולי סבתא ואיזו חברה לכמה ימים, אבל... אני מפחדת. אני לא צעירה ולא  ישבתי על התחת מאז התיכון. ומה אם אכשל? סתם  זרקתי זמן וכסף.

- זה בעייתי לבנות עתיד לפי הפחדים. יכול ליפול מטאור לתוך החדר אימונים בעוד רגע. זה אומר שנפסיק להתקדם? וגם יש מצב שתכשלי בקורס מסוים. אז תעשי שוב. יש לך מטרה מולך ואת מתקדמת לשם: את רוצה לעזור לנשים. תעשי לך אולי שלט על הקיר בסלון - זה יהיה המגדלור שלך, אם תלכי לאיבוד.

- מפחיד אותי.

- אני רוצה להזכיר לך תקופה אחרת שהיית תקועה ופחדת לשנות, עד שהחלטת לצאת לדרך חדשה. מנחשת?

- כן... כשהעפתי את האקס המנוול מהבית !

- בדיוק. לפני כן לא ידעת שאת כל כך חזקה, נכון?

- נכון. לא הייתי מאמינה שאצליח להסתדר לבד.

- אז מה זה השלב הזה? קטן עליך !

- ברור ! זה כלום לעומת הבלאגן ההוא. אחלה. מתי מתחילים להכין תוכנית פעולה מפורטת?

 

נכתב על ידי , 19/8/2017 13:50   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, אופטימי, עבודה  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אוטומט, בודדת, נצור, חיבוק


שנים אני מחדד את נושא התגובה האוטומטית. מנתח מצבים, מפתח שיטות להתמודדות, מנסה להתאים ליכולות המתאמן שלפני. ובכל זאת אני תמיד (לא) מופתע מחדש עד כמה אנחנו עבדים של התגובתיות שמכתיבה את חיינו החברתיים.
- הוא אמר דברים בסגנון של: "לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו לישון עד 10 כשבא לנו. יש אנשים שעובדים כמו חמורים ולוקחים אחריות על החיים". ועוד כל מיני...

- תתנקתי לרגע מהמילים שנאמרו. נסי להזכר מה היתה ה"מוסיקה"? מה אמר טון הדיבור? מה אמרה שפת הגוף?

- הוא פשוט צרח עלי במין הסטריה נוראית בטון צפצפני. הגוף שלו היה בהסתערות. לא נראה לי שהיה ממש בשליטה.

- ואת? איך את הרגשת?

- אני... כמו תמיד שאחי מתנפל עלי. התכווצתי וחזרתי להיות ילדה קטנה שאחיה הגדול והחכם מראה לה כמה היא טפשה. שוב.

- את חושבת שאת טפשה?

- רוב הזמן לא. אני יודעת שהוא ממש חכם. אבל בסיטאציות כאלו יוצא כל האויר מהבלון ואני נשארת מרוקנת. לגמרי. לוקח לי כמה ימים לאסוף את עצמי מהרצפה.

- בואי נחזור וננסה להסתכל על מה שקרה שם מהצד.

אני מביא כיסא פלסטיק ושם אותו בניצב לזוג הכסאות שלנו. מבקש ממנה לעבור לשבת בו, ומניח את התיק שלי במקום בו ישבה מולי.

- שבי פה ונסי לדמיין אותי בתור אחיך בסיטואציה. התיק שלי ייצג אותך. אני יודע שזה לא פשוט. אבל הרעיון הוא להסתכל מהצד מה קרה שם. להיות כביכול מתבונן אובייקטיבי מהצד. יש? מצליחה לחזור לשם?

- אממ... אני חושבת שכן.

- נפלא. ידעתי שעם מישהי יצירתית כמוך זה יעבוד. מה את רואה?

- אני רואה אותך, כלומר אותו, צועק ומתעצבן ואותי מתכווצת בכסא. ממש לגודל של התיק.

- יופי. היות ואת מתבוננת מהצד ולא בסערת הרגשות כמו התיק הזה – מה נראה לך מציק לו באמת?

- מציק לו??

- כן. מה עובר עליו? למה הוא מגיב בכזו התקפה אגרסיבית. הרי להתקיף ולברוח הם אחים קרובים. למה הוא במצב Flight or Flight?

- אתה חושב? חשבתי שהוא סתם כועס שאני מתנהגת בטפשות אופיינית.

- אם היה חושב שאת משתטה, היה משיב אולי בביטול. אולי היה מנסה להסביר. אבל הוא משתולל. משהו כואב לו. מה לדעתך? תסתכלי בחמלה מהצד. כאילו היה ילד בכיתה שלימדת.
היא נרגעת וכמו נפל האסימון – היא חוזרת למקומה הטבעית, מהדקת את המשקפים אל אפה ואומרת ברכות:

- ואוו... אני מצליחה לראות את מה שאתה מתאר. הוא באמת כמו ילד שאיבד שליטה. אבל לא אחרי שלקחו לו את הקלמר, אלא אחרי  אחרי שאמרו לו שאבא שלו בבית חולים. הוא מבוהל !

- וממה הוא מבוהל לדעתך?

- אני מניחה שדרך החיים שבחרתי מפחידה אותו. בעיקר מפחיד אותו שאני מאושרת. הוא עובד במקום שממש שונא ואני מציבה, בלי לשים לב, מראה על הבחירות שלו בחיים.

- ממש !  את מאיימת על קיומו כמעט... על הגדרתו מה נכון ומה שגוי. ובעיקר שהוא רואה אותך קורנת ומסופקת והוא מרגיש מתוסכל כנראה. אז אני חוזר לסיטואציה ההיא: מה היתה התגובה שלך?

- ניסיתי להתגונן ולהסביר לו למה אני צודקת ועובדה ש...

- סליחה שאני קוטע, ומה התגובה של "את מהצד" כלפיו?

- אני מרגישה את הכאב שבו, כשהוא צורח עלי.

- שימי לב להבעה שיש לך עכשיו על הפנים. החצי חיוך המכיל הזה. מה דעתך עליו בתור תגובה? זה מבט שאומר הכל.

- אני מניחה שזו תגובה הולמת. אבל הייתי רוצה לחבק אותו ברגע הזה, למרות שאני לא בטוחה שיסכים...

- כמו שדיברנו: את התבנית הזו שניכם עושים כבר כמה? 30 שנה. איך מצליח לכם? לא עובד ! שווה לנסות אחת אחרת. לא?

- יהיה לי קשה לצאת מהתגובה הרגילה שלי. איך אני לא מגיבה באוטומט?

- את מעבירה לנצור. אפילו לא לבודדת. לא מגיבה. עוצרת לרגע. לשתי שניות. מדמיינת את עצמך עוברת לכיסא פלסטיק לידכם. כמו עכשיו. ואולי מחבקת.

- שנים שלא התחבקנו. יכול להיות כיף. להעביר לנצור ולחבק. רשמתי.

נכתב על ידי , 9/6/2017 20:20   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, אופטימי, עבודה, שחרור קיטור  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בלונד


- לא הצלחתי לבצע את המטלה שסיכמנו. לא מצליחה להגיע לזה... וקבעתי עם עצמי ברביעי אחרי העבודה ואז אמא שלי התקשרה לגבי הבעיות שלה בסלקום ו...
היא ממשיכה בהסבר מפורט ומדוקדק איך חלפו השעות והפכו לימים והיקום כולו נעמד על רגליו האחוריות ואיים לבלוע אותה. בשלב כלשהו אני נאלץ לעצור את השטף ולפקס את האימון:

- אבל העניין עצמו הוא דחיינות. סיכמנו שזה חסם מהותי אצלך. הרבה מסתובב סביב הבור הקטן הזה.

- בור קטן? יותר כמו - המכתש הגדול! חחח... אבל מה שלא מסתדר לי שבהרבה נושאים, בעיקר בעבודה, אני כמו בולדוזר. מתנפלת ופותרת. אין דחיינות. ובבית נכנסים מלא בלת"מים. איך זה יכול להיות?

- באילו נושאים נראה לך שאת דוחה דברים? תני לי דוגמא.

- למשל טיפול בכספים כמו שאתה יודע, החיכוכים עם אחותי, קידום בעבודה, לימודים. אפילו להחליף תסרוקת אני מפחדת.

- אז אולי הבעיה היא לא דחיינות בכלל. אלא קבלת החלטות. תגידי לי אם התסריט הבא נשמע לך סביר:
אם יש משימה לא נעימה לביצוע - משהו מורכב אישית או משפחתית, או מטלה שדורשת לקבל החלטה לא פשוטה – את תדחי אותה. ובהרבה כשרון תמצאי מלא דברים קטנים וחסרי חשיבות, באופן יחסי, שצריך לעשות - על מנת שתוכלי להסביר לעצמך למה את לא מספיקה לעשות את מה שבאמת נחוץ. יש מצב?
- חחח... האמת כשאני חושבת על זה – זה ממש ככה. הנה, אתמול אמרתי לעצמי שעכשיו אני יושבת לברר את מצב החשבון בבנק ולברר מה אפשר לצמצם, כמו שסיכמנו. ואז חשבתי שאולי אין מספיק חלב וקפצתי לקנות, ושמזמן לא התקשרתי להורים ועשיתי שיחה של שעה, וכשסגרתי היה בחדשות משהו ממש מרתק ופתאום נגמר הלילה.

- אז את שוקעת ב-Comfort Zone של המשימות הפעוטות ונמנעת מההחלטות הקשות. מה מפחיד אותך בעצם לקבל החלטות? לדוגמא במטלה של ההוצאות.

- אמ... אני לא חושבת זה מתוך פחד לטעות. לא. זה לא זה. אני לא מאמינה שאני  יודעת מספיק בכדי לקבל החלטה טובה. שיש בטח אנשים יותר חכמים שיודעים יותר טוב מה לעשות. ואני נעצרת לפני ההחלטה ולא עושה כלום תכלס.

- אני רוצה לגלות לך סוד לגבי החלטות: אם לא תקבלי אותן – מישהו אחר יקבל אותן בשבילך! הבוס, בן הזוג, החברה, ההורים, ועד הבית. כולם.
ונכון. תמיד יש מישהו יותר חכם ויותר מומחה. אבל לא לחיים שלך!
תניחי מראש שמצד אחד בכל החלטה שתיקחי יש סיכוי לטעות, ומצד שני עדיף להיות בשליטה מאשר לתת לזרם לשאת אותך לאן שבא לו.

אני עוצר ומתבונן בפניה. היא מהנהנת.

- אבל איך אני מרשה לעצמי להחליט? איך מתרגלים לחתוך? איך אתה עושה את זה למשל?

- אלף: אני יודע שבכל החלטה שלי יש טעות. אני רק מקווה שקטנה...
בית: אני מקבל את העובדה שבמסגרת הזמן שהיה לי, ואף פעם אין אינסוף זמן להחליט, החלטתי מה שנראה לי לנכון לאותו רגע. ואז ככל שמחליטים יותר - מקבלים יותר בטחון. וזה מה שהייתי רוצה שתנסי לתרגל: לקבל החלטות. הכי פשוטות. אפילו במצבים שזה נראה לא רלוונטי וטפשי. למשל: באיזה יום לעשות קניות, מתי לסגור את הטלויזיה, לאיזה מייל בעבודה לענות קודם. לקבל הרבה החלטות בכוונה. לא במקרה. אפשרי?

- אני מבטיחה לנסות.

- לנסות זה רגיל אצלך, אבל לקבל החלטות זה לקחת אחריות על החיים שלך.

- אוקי. הערב אני עוברת על התיק של הבנק. עד 9. ומחר אני קובעת תור לספרית ועושה בלונד!

- או. סוף סוף החלטה ראויה!

 

נכתב על ידי , 28/5/2017 13:00   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, אופטימי, ביקורת, פסימי, עבודה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מרצדס יד שניה. חודש על הכביש


ריח העור החדש במרצדס 850S  מקבל את פני כשאני עולה לרכב שלו בסיום טקס האשכבה בכנסיה. מתגלגלים בפקקים צפונה.
- חיים רק פעם אחת! בגלל זה לכסף אין משמעות בעיני.
אני מתבונן בלוחות המחוונים הממוחשבים ובפאר שסביבי והוא קולט את מבטי.
- לא... האוטו? לא מעניין אותי! אבל הלקוחות מצפים ממני להגיע ברכב כזה. גם בוא נגיד שבמעמדי בכפר אני לא יכול להרשות לעצמי להגיע עם יאריס.
- אני מפרגן. לא צריך תירוץ לקחת כזה רכב אם אתה יכול להרשות לעצמך.
- הכי חשוב זה להיות אדם טוב. מה החיים? קונפוציוס אמר "אנשים חיים כאילו לא ימותו והם מתים כאילו לא חיו מעולם".
- מה הכוונה?
- שהכי חשוב בחיים זה המשפחה והחברים. אנשים שחושבים רק על עצמם כאילו יחיו לנצח - לא משאירים חותם.
- מעניין איך הגעת מהאימרה הזו לפירוש הזה? קצת רחוק, לא?
- לא, למה? בלי משפחה וחברים אתה לבד בעולם. תראה, הבן שלי התלבט אם ללמוד בבתל אביב או בכרמיאל והעדפתי שילמד פה, קרוב אלי. ברור שחשוב שילמד מה שהוא אוהב אבל יותר חשוב שיהיה עם המשפחה.
- זה חשוב לו או חשוב לך?
- זה צריך להיות חשוב לכולם. אצלכם אולי יש פחות ערך לנושא המשפחה. כמו שאתם דוחפים את ההורים הזקנים לבית אבות. אצלנו יש הרבה יותר כבוד להורים. אבא שלי גר מתחתינו ותמיד מישהו מהאחים או מהכלות אצלו, מבשלות לו ומארחים לו חברה.
- זו קצת הכללה. לא? אולי יותר חינוך מאשר תרבות
- גם אחוז הגירושים שלכם. כמה זה עכשיו? 80 אחוז? אצלנו גירושים זה בעצם אסור. רק במקרים קיצוניים ממש הכנסיה מתירה. לכן הזוג מתאמץ יותר לבנות מערכת יחסים טובה. לא מוותרים בקלות כמו אצלכם.
- נדמה לי שהתרבות המערבית מרגילה אותנו לנישואין סטייל "דיסני" מהאגדות, חומרנות "שופוני" ואדישות לזולת. זה מחלחל לכולנו.
- אתה מספר לי? הבן שלי הצעיר קונה רק מותגים!
- אתה רואה, אז גם אתה מסכים שזה יותר חינוך מאשר "אנחנו ואתם".
- כן. אני מסביר לו שזה שיש לכל החברים שלו זה לא הופך לחובה לקנות. לא צריך לעשות רושם על אחרים. אתה צריך להיות קודם כל בן-אדם.
- אתה יודע שילדים לומדים יותר מדוגמא אישית מאשר ממילים.
אני מגלגל את עיני ללוגו המפורסם במרכז ההגה.
- כן... חחח... אני יורד לסוף דעתך... אבל אצלי זה לפרנסה.
- אני בטוח. ואצלו זה למעמד החברתי. מה שונה?
- אתה יודע, קונפוציוס אמר: "רק האדם החכם ביותר והטיפש ביותר לא משתנים". אז לדעתך אני צריך למכור את המרצדס?
- אני לא אומר מה כדאי. אני רק משקף את הדיסוננס בין הפה לעשיה.
- נראה לי שאני חייב לתת דוגמא אישית. רוצה לקנות מרצדס יד שניה?
- למה לא... רוצה את המפתחות של הדירה שלי בתמורה?

נכתב על ידי , 20/5/2017 00:53   בקטגוריות אימון, אופטימי, עבודה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רופא אליל


- אבל איך אתה מסביר את הדיסוננס הזה? כשאתה עם הצוות והמטופלים בבית החולים אתה "חצי אלוהים", אבל כשאתה עם המשפחה שלך אתה נפגע בקלות ולא מאמין בעצמך... מוזר לא?

- קצת... כשאתה מציג את זה ככה... אני חושב שזו תולדה של הביקורת שקיבלתי מהורי כל חיי. מאז שהייתי קטן אני הכבשה השחורה של המשפחה. כולם עובדים במפעל שסבא בנה בשתי ידיו ורק אני רציתי לתקן את העולם. אמרו שיש לי ידיים שמאליות, שאני מרחף, שלא יצא ממני כלום. אבל השלמתי בגרויות באקסטרני ולמדתי רפואה בצ'כיה – ואני רופא, בדיוק כמו שחלמתי.

- והיום כל הרופאים במחלקה שלך מעריצים את הקרקע שאתה דורך עליה. ואני מניח שגם רוב המטופלים.

- כן... זה מוזר כמה זה מביך אותי, כשאתה מציין את זה, ובעבודה זה נראה לי טבעי.

- אני מבין: כשאתה יוצא מדלת המחלקה אתה כמו דג מחוץ למים...

- בדיוק! אני האיש הזה שכל ביקורת מקטינה אותו למימדים של נמלה ובעבודה אני יודע בדיוק מה נכון ומה לא, וגם אם מישהו יעיר לי – אני אתייחס לנושא במקצועיות. שם זה לא אישי. איכשהו ב"חיים האמיתיים" זה כן.

- בחיים האמיתיים?? העבודה שלך היא לא חלק מ"החיים האמיתיים"?

- אתה מבין למה אני מתכוון. כשאני עם האחים שלי ובמיוחד עם הוריי – אני הילד הקטן הזה. הדפוק. ועדיין כל מה שאני עושה לא טוב להם: "למה אתה רווק בגילך? לא חכמה להיות רופא בבית חולים הקטן הזה. אתה יודע שהאחים שלך מרוויחים פי שלוש ממך" ותמיד אני מתפתל כשאני מנסה לענות.

- אבל אתה מציל חיים כל יום! אתה עושה עבודה שמספקת אותך! לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה.

- בהחלט! לא הייתי מתחלף עם אף אחד מהם. אבל אני לא ממש מצליח לענות, וזה עוד יותר הורס אותי.

- אני רוצה לשאול: למה אתה חושב שמישהו יהיה מעוניין להעביר ביקורת מקטינה כזו? באופן כללי, לא המשפחה שלך ספציפית.

- אין לי מושג. אני מאוד נזהר בביקורת, אפילו עם קולגות.

- ובכל זאת: מה היה גורם לך לתת ביקורת "מכווצת" כזו, שאומרת למישהו שהוא לא מספיק טוב? באיזו סיטואציה זה יכול היה לקרות לך?

- אמממ... קשה לי ממש לדמיין. אולי אם הייתי כועס על מישהו במיוחד. אתה יודע מה – זה קרה לי לפני כמה חודשים עם מתמחה צעיר אחרי משמרת מתסכלת במיוחד כששברתי בטעות מבחנה עם דם של פציינט. הוצאתי הכל עליו. אכלתי את הלב  יומיים. בסוף הזמנתי אותו לבירה והתנצלתי.

- זאת אומרת ש"יצאת עליו" כי היית מתוסכל ועייף?

- כן. בדיוק... אני מבין לאן אתה חותר. אתה אומר שזה היה יותר תסכול שלי שהשלכתי עליו. איזו תבנית, כמו שאתה קורא לזה, שקפצה "מהבית" ברגע חלש במיוחד שלי.

- יפה. כלומר אחרי שנכשלת, מצאת את מי להאשים. החולשה שלך גרמה לך לנסות להקטין אותו. בנסיון להרגיש יותר טוב עם עצמך.

- נכון. אבל האמת שלא הרגשתי יותר טוב אחרי... ההיפך.

- באופן כללי אני מאמין שאין מה להעלב מהערה קוטלת או ביקורת מרושעת. הם לא שלך, הם של הצד השני. ואולי הרגש הנכון הוא חמלה. הצד הפוגע זועק לעזרה בעצם. משהו מתסכל אותו. מציק לו. וצריך לברר מה.

- ואוו... לא חשבתי על זה ככה. לחמול! מדהים... אבל א...אני לא בטוח שזה יהיה לי קל לבצע. האינסטינקט שלי זה להתכווץ ולהתגונן...

- אני יודע. ברור שזה לא יקרה בבת אחת. אבל תנסה בפעם הבאה שתקבל ביקורת לא לענות מיד, כמו שאתה רגיל. תעצור ותנסה להסתכל על הסיטואציה מהצד. זה ממש קשה, אני יודע. אבל תנסה לראות מה כואב למי שפוגע בך. מה מציק לו? ותגיב מהמקום הזה - בחמלה.

- אני מבטיח לנסות. לא בטוח שאצליח.

- זו תהיה המטלה השבועית היחידה שלך. וזה יקרה הרי בשבת אצל ההורים. לא?

- בטוח.

- אז יהיה לך יותר מהזדמנות אחת לתרגל...חחח... ועוד דבר. תנסה באותו רגע לראות אותם דרך המשקפיים של הרופא, לא של האח הקטן. דמיין שאתם במחלקה אצלך והם מטופלים. הרי שם אתה חזק.

- כן. עצוב שאני בבית רק מחוץ לבית...

נכתב על ידי , 5/5/2017 21:12   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, ביקורת, עבודה  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיכוי שמן


- הייתי מתה לקחת את ההצעה ולבנות משרד בווארשה, אבל פשוט אין לי אומץ. מצד שני להמשיך בחברה הנוכחית כבורג קטן לא מתאים לי בכלל!

- שניה. תנסי לענות לשאלה הבאה באופן ספונטני: תנסי להזכר בהחלטה שקיבלת בעבר, ושאת גאה בה. מה הדבר הראשון שקופץ לך לראש?

- תצחק, אבל בגיל 14 החלטתי להפוך להיות מלכת הכיתה.

- מגניב. למה זו היתה החלטה כזו משמעותית?

- אתה צריך להבין, עד אז הייתי בערך הסמרטוט רצפה של הכיתה... הילדה השמנה, לא שמנמנה, שכולם נגבו איתה את הרגליים. בכל הזדמנות הייתי נקודת הפוקוס של כל המתוסכלים למיניהם להתעלל בי, להשפיל אותי, לצחוק ביחד וללכת הלאה. האתנחתא הקומית.

- נורא. ומה עשית? מה הכוונה 'החלטתי'?

- החלטתי שאני משנה את זה. תבין, זו היתה תבנית של שנים. בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל להיות שמנה יש גם יתרונות. ושני הבולטים שבהם צצו בערך בתקופה הזו באופן שהתחלתי לשים לב למבטים. פתאום הבנתי את גודל ההזדמנות והחלטתי שאני רוצה להיות זו שהיא מסמר המסיבה. זו שכולם מכרכרים סביבה בהערצה.

- נשמעת החלטה מאתגרת. לא פשוטה לביצוע.

- תתפלא. גם אני התפלאתי. הלכתי לדודה שלי, שבמשפחה שלנו נחשבה לכבשה השחורה, והיא עזרה לי בשינוי. זה התחיל מבגדים צמודים באיזור הנכון, מחשוף קבוע, קצת איפור שקשה למורה להעיר עליו. ועם המחמאות ותשומת הלב הגיע הבטחון העצמי. היא לימדה אותי מה מגניב להגיד, איפה להזמין את החבר'ה לבלות. אתה מבין, פתאום נהיו לי חבר'ה? כולם רצו להיות איתי.

- בהחלט נשמע לי החלטה משנת חיים. וככה את עד היום?

- ברור! תכניס אותי לחדר מלא אנשים ותוך 5 דקות תראה קבוצה צוחקת סביבי. אני כבר לא יודעת איך, זה פשוט טבעי לי ככה כיום.

- תכונה מקסימה ומועילה. במיוחד שלא תמיד היית כזו.

- שלא תבין לא נכון: תמיד אהבתי להיות עם אנשים! בילדות הם לא רצו אותי בגלל איך שנראתי, וכיום אפילו מושך אותם איך שאני נראית. וכמו שאתה רואה אני לא בדיוק דוגמנית שער. זה הכל בראש... בעיקר שלי...

- מדהים! מה שיפה בעיני, הוא שבנית משהו כמעט מושלם מ-כלום!

- לא מכלום, מ-מינוס!

- צודקת! פחדת שתיכשלי?
- אממ... לא חשבתי על זה בכלל. נראה לי. אבל הייתי נחושה וכשאני מחליטה אז אין עלי. גם בעבודה.

- מעולה. ואני מניח שמי שמכיר אותך מקצועית יודע את זה! אז מה עוצר אותך כיום לקבל החלטה?

- אני לא יודעת... זה לא שיש לי ילדים, בעל או אפילו כלב על הראש... חחח... אני מניחה שנוח לי. לא טוב לי בכלל - אבל נוח לי.

- אולי הפחד להכשל?

- אולי... מפחיד אותי לבוא לשם לבד ולהתחיל מאפס.

- אבל כבר הוכחת לעצמך שיש לך את הכוח לקחת כלום, או אפילו מינוס, ולעשות ממנו אינסוף. אם את מחליטה.

- כן... כנראה...

- אז מה הסיכוי שתצליחי להקים משרד בחו"ל מאפס, ולהפוך אותו למוצלח?

- סיכוי שמן למדי...


אורון'ס - תמונות מחדר האימונים 

 

נכתב על ידי , 9/4/2017 12:26   בקטגוריות אימון, אופטימי, עבודה  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לoron's אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על oron's ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ