לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לכל אדם יש את הגאונות הטבעית שלו. אני משתדל לחפש ולשחרר אותה. לעזור לממש את הפוטנציאל -אתר: oron.ws [תמונות מחדר האימונים]

Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2016

דו"ח רווח והפסד


- מה את מרויחה מזה?
- מזה שאני משאירה מטבח מלוכלך? כלום, כאב ראש למחרת!
היא מגחכת.
- אז למה את ממשיכה לדחות דברים? זה משתלם לך בצורה כלשהי...
- איך זה בכלל הגיוני שזה משתלם? כל הדברים שלא עשיתי נשארים לי על הראש ואני רק יותר מוטרדת.
- באותה מידה אפשר לשאול איך זה הגיוני להמשיך בדחיינות כשאת רואה את הנזק בכל תחום בחייך:
כשאת לא עומדת במועד המסירה של העבודות ללקוחות, כשלא הספקת להגיש את הטפסים להרשמה לקורס שרצית בקיץ, הקנסות של מס הכנסה על איחורים, הבלאגן בבית...  אני מתנצל שזה נשמע כמו תוכחה. אם היה מתאים לך הדחיינות, הייתי זורם. אבל את מתוסכלת מזה.

 

מראה היא דבר מעצבן. אם תתבונן בקפידה תמיד תמצא משהו שלא נראה טוב: קמטים חדשים, שערות שצומחות ממקומות לא רצויים, פגעי עור. אבל בעיקר המבט שמשתקף מהעיניים האלו.

היא מביטה בי בשקט שלפני ההצטדקות, ומפתיעה:
- הייתי מתה לשנות את זה אבל תמיד אני מוצאת סיבה למה זה לא בוער. באותו רגע פשוט לא בא לי. אבל  לא הסברת לי מה אני מרוויחה מזה.
- תסבירי לי את! תחשבי לרגע: מה יוצא לך טוב/כיף כשאת דוחה דברים?
- ברור שזה לא כיף לסדר את הבית או לסיים את העבודה ללקוח. יותר כיף לי לגלוש באינטרנט. תקרא לזה עצלנות, או ילדותיות. אולי ככה אני יכולה להרגיש שוב ילדה? לא יודעת...
- מה שבטוח שדפוס הדחיינות התפתח כי מצאת שהיתרונות גוברים על החסרונות. אבל זה היה נכון כשהיית צעירה והיום את אומרת שזה מפריע לך.
- כן... אבל קשה לשנות הרגלים של 30 ומשהו שנה
- בטח. אבל אם היתה לך מטרה משמעותית, היתה לך סיבה להתאמץ לשנות. פשוט להתחיל ממשהו יותר קטן. קחי למשל נושא איחורים. לפי הנסיון של הפגישות שלנו אני מנחש שאת נוטה לאחר. נכון?
- בטח! כבר לגן הייתי מאחרת. עד שהייתי מתארגנת ואז השמלה לא התאימה לי ואז רציתי עוד שוקו... ועד היום! הארוחות המשפחתיות אצל אמא שלי זה סיפור סיפור. כי אני מגיעה לפעמים חצי-שעה עד שעה אחרי הזמן שהיא הזמינה. והיא מתחרפנת!
- ומה יוצא לך מזה שאת מאחרת? מה את מרוויחה?
- חפירות במוח וכאב ראש. סתתתתם. אין לי שמץ.
- אולי תשומת לב בתור בת אמצעית?
- אה. יכול להיות. לא חשבתי על זה. יש מצב...

- כשאת יוצאת עם חברות, את מאחרת?
- כן... תמיד... לא בכוונה, אבל יוצא ככה. זה תמיד מעצבן אותן, אבל הן התרגלו
- ואז את נכנסת וגונבת את תשומת הלב, ולא משנה מה דיברו, כל המבטים מופנים אליך. כיף, לא?
- כן.
היא משפילה מבט ומסתירה חיוך שובב וממשיכה:
- ומיד שואלים מה שלומך ומה חדש ואני תופסת את מקומי הראוי כמסמר המסיבה!
- אז בעצם אין לך סיבה לשנות את ההרגל הזה. לפחות לא עם החברות.
- יש לי! לפעמים אנחנו קובעות לנסוע ואז האיחור מסבך את כולנו. וממש לא נעים לי.

 

- אז אולי אם נמצא סיבה ממש ראויה נוכל להתאמן עליה. יש לך רעיון?
- הכי הייתי רוצה להפסיק לאחר לקחת את הבת שלי מהצהרון. היא תמיד עצובה כשהיא נשארת אחרונה ורק אמא שלה לא הגיעה. פעם, כשבאתי ממש מאוחר, היא שאלה אותי אם אני אוהבת אותה... כמעט נקרעתי.
- אז מה דעתך שנתחיל את השינוי בדחיינות והאיחורים במשהו צנוע: לקחת את הבת בזמן כל השבוע.
- הלוואי. איך עושים את זה?
- זוכרת את האימון שעשינו 'איך מתכוננים לפגישה חשובה' ? באותו אופן, מהסוף להתחלה: מכינים צעדים, משאירים מרווחים לבעיות כמו פקקים, השהיות בעבודה. ומוסיפים "רמזורים" לבקרה. וטיפה אולי להגזים לצד השני. אולי להיות האמא שמגיעה ראשונה! כשהמוטיבציה שלך היא החיוך של הבת שלך כשאת מגיעה כשהיא מוקפת עדיין בכל החברים. את יכולה לדמיין את המבט שלה?
- בטח!
היא מתמוגגת:
- אני כבר לא יכולה לחכות ליום ראשון!

נכתב על ידי , 3/1/2016 11:21   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, אופטימי  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לoron's אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על oron's ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ