לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לכל אדם יש את הגאונות הטבעית שלו. אני משתדל לחפש ולשחרר אותה. לעזור לממש את הפוטנציאל -אתר: oron.ws [תמונות מחדר האימונים]

Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2015

קורבן


"הוא כמעט לא מתקשר אלי. את כל החיים נתתי בשבילו. עזבתי את העבודה בראית-חשבון כדי שאוכל לגדל אותו. אותם. כולם אמרו שיש לי עתיד מזהיר. יכולתי להיות היום ראש מחלקה או מנהלת הסניף אפילו" – היא פולטת ברצף שלא מאפשר לה לקחת אויר. מתנשפת קלות וחוזרת להמשך המונולוג – "והיום? הוא לא סופר אותי. ולא רק הוא, שניהם! למה זה מגיע לי?"

 

אני מקרב אליה את כוס המים ברמיזה.

הכוס שליד המתאמן צריכה להיות מלאה בתחילת האימון. היא מאפשרת הפסקות קצרות, אמצעי הרגעה ברגעים מרגשים וכמובן דיון בחצי הכוס...
- "במה הוא עובד, הבן?"
"הוא אחראי על כמה עובדים בחברת הנדסה " – היא מותחת צוואר בגאווה – "עובד מהבוקר עד הערב. בגלל זה הוא גם לא מוצא אף אחת. זאת אומרת – מישהי נורמלית שמתאימה לו"
אני מתעלם מההערה והנסיון לדוג אותי לדיון בנושא – "סיפרת לי שחזרת לעבוד. נכון?"
- "כן. ברור שלא חיכו לי עשרים שנה במקום הישן. הצלחתי בקושי למצוא עבודה בהנהלת חשבונות במפעל רהיטים. תראה, בגילי אני צריכה להגיד תודה שבכלל הסכימו לקבל אותי"
- "ואיך שם? נהנית?"
- "עבודה לא אמורה להיות הנאה. זו פרנסה. הנאה זה לצעירים. אני חוזרת בארבע לבית ריק ומחכה שהוא יתקשר. ממנה אני כבר לא מחכה לכלום. היא כל הזמן עסוקה עם הדברים שלה."
- "אני מתכוון אם מעניין לך, איך האנשים שם, נעים לעבוד איתם?"
- "תראה הבוס שם סופר-קמצן. משכורת הוא לא העלה לי מאז שהתחלתי. והעובדים שם כולם צעירים וגסי רוח. תרבות של מזרח תיכון, מה אפשר לצפות. אין התחשבות. בכלום."
- "תני לי דוגמא"
- "למשל הבנות במשרד יודעות שאני בדיאטה בגלל הלחץ דם ועדיין מביאות עוגות כל חמישי. אין לי ברירה ואני לא רוצה לפגוע בהם אז אני אוכלת – אבל אפשר להתחשב. לא? תראה בגדול זה לא מקום לרמה שלי. לא נעים להגיד אבל העובדים במפעל סתומים. כמה פעמים אפשר להסביר למישהו איך מחשבים שעות נוספות. אחר כך הם הולכים ומתלוננים לבוס שאני מגעילה אליהם. אני!?"

 

- "תראי, המטרה של הפגישה הראשונית היא להכיר ולתאם ציפיות: להבין מה את מצפה מהאימון ומה את מוכנה לעשות. גם לראות שיש כימיה בין המאמן למתאמן."
- "אני פה כי ברכה, שעבדה אצלנו, היתה אצלך באימון וסיפרה כל הזמן כמה טוב לה. אני אישית לא ממש מאמינה בדברים האלו. אבל חשבתי שאין מה להפסיד. אז באתי לשמוע."
- "אין פה עניין של אמונה. הרעיון של האימון הוא למצוא מה באמת חשוב לך בחיים, מה עושה אותך שלמה ומאושרת ומנסים לבנות תוכנית פעולה להשיג את החזון הזה."
- "מה זה מאושרת. זה שטויות של הדור הזה!"
- "האמת שנראה לי שאנחנו בערך בני אותו גיל. לא?"

 

היא בוחנת אותי בפעם הראשונה מאז שנכנסה. במרבית הזמן היא דיברה לאיזו נקודה דמיונית מעל ראשי. בתחילה חשבתי שהיא בוהה בתעודה או בתמונות, אבל עכשיו הבנתי שהיא נמנעה פשוט ליצור קשר עין.
חוששת שמא החיבור האישי יאלץ אותה להתחייב.

"תרשי לי לחזור על מה ששמעתי ממך ותגידי לי אם אני לא מדייק:" – אני מנסה לחזור על דבריה, משתדל לנטרל את הדרמטיות לנקודות פשוטות. סערה ללא דרמה היא עובדות שאפשר להתמודד איתם – "לפני שנתיים נפרדת מבעלך והלכת לעבוד במקום ש'קטן עליך'. העובדים שם צעירים ולא מתחשבים בך. הילדים שלך לא שומרים ממש על קשר. את מרגישה בודדה ו..."
- "לא אמרתי בודדה! אמרתי שלאף אחד לא אכפת ממני. אבל לא ממש רע לי לבד"
- "סליחה. צודקת. אז מה את היית רוצה לשנות?"
- "אין לי מושג. אין סיכוי שאני אפתח קונדיטוריה כמו ברכה. לא מתאים לי. אז אין סיכוי שאני אעזוב. באתי לשמוע מה אתה מציע לי לעשות"
- "אנחנו יכולים לחפש יחד מה יעשה אותך יותר שמחה. לא חייבים לקום ולעזוב את העבודה אם לא מתאים. אפשר למשל ליצוק יותר משמעות למה שאת עושה שם"
- "איזו משמעות? אני מנהלת חשבונות. אתה מכוון להתקדם? אין שם לאן!"
- "התפקיד בעבודה לא מגדיר אותך. כשאת שם - את גם עצמך. לא? כל נסיון החיים שצברת באמהות ומסירות אפשר לתרגם לאפשרות לעזור לאנשים שם. מה דעתך?"
- "אה... אין לי... אולי... לא חשבתי על זה ככה. אבל למה לי בעצם? להם לא אכפת ממני."

 

- "את יודעת. עזבי שניה את הדיון הזה. יש לי שאלה אחרת: את אוהבת את עצמך?"
- "אני לא מבינה את השאלה. מי לא אוהב את עצמו?"
- "יש אנשים שלא מאמינים שמגיע להם להיות מאושרים. לא יודע לגביך. אבל קל להחליט שאנחנו קורבן של החיים מאשר לקחת אחריות שאנחנו לא עושים משהו טוב. למשל: לשמור קשר עם הילדים ביוזמתך, לחייך לכולם במשרד ולנסות לעזור, וגם להעז לחשוב איך היינו רוצים שהחיים שלנו יהיו."

 

"אל תיעלב" – היא אומרת תוך שהיא שמה את התיק על הכתף ונעמדת – "אני בטוחה שאתה בן אדם רציני. אבל כמו שאמרתי בהתחלה – אני לא מאמינה בדברים האלו. לא ככה חינכו אותי. בכל אופן תודה על הזמן שלך"

 

 


הקטעים בבלוג מבוססים על מתאמנים עם שינויים מהותיים שלא מאפשרים ולו לרמז על המתאמן

נכתב על ידי , 5/12/2015 11:17   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, אופטימי, שחרור קיטור  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לoron's אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על oron's ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ