לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לכל אדם יש את הגאונות הטבעית שלו. אני משתדל לחפש ולשחרר אותה. לעזור לממש את הפוטנציאל -אתר: oron.ws [תמונות מחדר האימונים]

Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2015

חיה בסרט


- "אני מרגישה כמו בסרט. מלהטטת בכדורים, מנסה להעיף חזרה את הכדור התחתון ביותר חזרה לאויר , אבל למרות שאני ממש מתאמצת – זה פשוט לא הולך" -  היא משפילה מבט - "אני מנסה לשלב את הקריירה עם הבית ואני נכשלת בשניהם. אני בטח נשמעת כמו כל אשה ממוצעת שמגיעה אליך..."

- "אין כזה דבר ‘כל אשה'. את לא אף אחת אחרת, לא דומה במראה וכנראה גם לא במה שאת רוצה להגשים. יש לנו נטיה טבעית להשוות לאחרים, אבל באמת שאין צורך... אז מה את מנסה לעשות?"

היא יושבת כפופה. מכונסת בתוך עצמה. ראשה שקוע בין כתפיה כאילו מנסה להעלים את צווארה.

- "מאז שפתחתי את חברת כוח האדם שלי - הולך לי ממש לא רע. יש לי נישה מיוחדת.
הבעיה שבכל פעם שאני שמה קצת  דגש בעסק - הכל בבית מתפרק. הילדים יוצאים משליטה,  אין אוכל מסודר, הבית בלאגן קבוע ותכלס אני מתחילה לאכול ת'לב שאני אמא רעה.
כשאני מקפידה לעשות הכל נכון בבית – הלקוחות מתחילים להתלונן שהם לא מקבלים תשומת לב וזו לא רמת השירות שהם מצפים לה. אין לי מושג איך לאזן.
חשבתי שאולי עשיתי טעות כשעזבתי את העבודה המסודרת שלי. זה היה מאוד מרגיע לדעת שיכנס תמיד אותו סכום בסוף החודש, בניגוד לאי וודאות כיום. אני רואה את כל החברות שלי - לא מתרוצצות כמוני, לא לחוצות אם הלקוח יהיה מרוצה או יכעס. חשבתי לעשות רוורס... מה דעתך?"

- "דעתי שלא ממש מעניין מה החברות עושות או חושבות. או מה טוב להן. את צריכה לעשות רק מה שטוב לך. וגם לכם כמשפחה. מה בעלך חושב?"

- "בעלי דווקא תומך בי מאוד. בצעד שעשיתי, גם אם התקופה הזו לא קלה לנו. זה ממש מחזק אותי, אבל אני מרגישה לא שלמה בגלל הפגיעה של העסק בחיי המשפחה, הילדים בעיקר. אני לא מספיק זמינה להם כשהם באים בצהריים מהגן ומבית הספר. הלקוחות ממשיכים להתקשר עד הערב ואני חייבת להיות זמינה. בטלפון ובמחשב."

- "ואיך היה קודם? כששניכם עבדתם? מי היה עם הילדים כשחזרו?"

- "טוב קודם היתה מטפלת. חזרנו הביתה בערך ב-6 שנינו והיא דאגה להם לאוכל, למשחקים ולשיעורים עד שהגענו."

- "אני זוכר שאחת הסיבות שעזבת היה שחשוב לך להיות איתם יותר"

- "בטח. חשבתי שלא עשיתי ילדים כדי להפגש איתם שעתיים/שלוש לפני שהם הולכים לישון! התוכנית היתה להיות זמינה להם כשהם חוזרים. מצד אחד להיות בשבילם כמו שאמא שלי היתה בשבילנו ומצד שני לעבוד מהבית או לנסוע בבוקר ללקוחות כשצריך. תכלס לא לוותר על משהו שאני אוהבת: לעבוד עם אנשים!"

- "אז אולי זה רק נושא של התאמת ציפיות. ציפית להיות זמינה מהצהריים ואת לא, הלקוחות מצפים ממך להיות זמינה 24 שעות, ולך יש ציפיה מבעלך שיגיע הביתה וייקח את המושכות ממך והוא עייף מהעבודה...
תדמייני לי רגע עתיד יותר רגוע. אבל ריאלי, לא סרט דיסני עם גמדים ופיות שמנקים את הבית. איך אפשר לארגן הכל אחרת, כשכולם נרתמים למשימה."

היא מיישרת את שמלתה כמי שמורידה ממנה את שארית אבק הפיות ומגחכת: "חבל באמת שאין גמדים. זה היה מפשט הכל. אני מניחה שלרתום את כולם זה זה אומר עזרה מבעלי ואמא שלי לפעמים"

- "כולם זה זה יכול להיות גם חברות, שכנות או הבן הגדול. כל מי שיכול לעזור. במה שיכול לעזור. העיקר לחשוב על סדר יום או שבוע מסודר. בשליטה. ולא להמשיך להתנהל מבלת"ם לבלת"ם כמו שאת קוראת לזה."

"פתאום חשבתי..." – היא אומרת, שוברת לי את קו המחשבה באימון – " זוכר את האימון שדיברנו על חסמים? נתת לי רשימה של חסמים נפוצים ואמרת לסמן איזה חסמים מאפיינים אותי. היה שם חסם אחד שחשבתי שהוא דבילי ופתאום ירד לי אסימון - אני פשוט מפחדת להצליח!"

אני מתקשה להבין מאיפה זה בא אבל כבר למדתי ש"אסימונים" נופלים ברגעים של יצירתיות מחשבתית.

- "מפחדת להצליח כי?..."

- "ברור! כי אם אצליח בעסק זה ישאב אותי לשם. אני אגדל, אקח עוד עובדים ויישאר לי פחות זמן עם הילדים ותכלס הם הדבר שהכי חשוב לי"

שקט. אחד הדברים שלמדתי בתור מאמן זה לשתוק. אני חייב להודות שזה נגד האופי שלי. אבל השקט הוא כוח אדיר: זמן שהמחשבות של המתאמן הופכות לתובנות, זמן של אי נוחות שמכריחה אותו להמשיך ולדבר, זמן של העצמה.
אחרי בערך עשרים שניות (שמרגישות כמו נצח) בהן אני מתבונן לעברה בציפיה היא נאלצת להמשיך:
"הסיבה שאני תקועה היא כי לא החלטתי מה הלאה. אבל עכשיו ברור לי. אני רוצה עסק קטן, רק להשיג בממוצע עוד השמה אחת נוספת בחודש ואני מסודרת.
ואז אם בעלי יוכל לצאת (נניח בימי ראשון) טיפה מוקדם יותר וביתר הימים נחלוק באחריות של הבית, ואני איידע את הלקוחות בשעות של המשרד (נניח עד אחד בצהרים ואחרי שלוש) וביתר הזמן פשוט לא לענות. ואז..."

אני חוטא ומתנתק, כשהיא ממשיכה לתאר את היומן העתידי שלה לפרטי פרטים.
בין תחושה של כשלון בכל החזיתות, לבין סיפוק והגשמה – עובר קו דקיק של ההחלטה איך אנחנו רוצים שייראה הסרט של החיים שלנו. והיא כבר יודעת בדיוק איך נראית ההפקה שלה.

 


קולהקטעים בבלוג מבוססים על מתאמנים אמיתיים אך בשינוי הגיל, המין, המקצוע, המגורים וכל פרט אשר עשוי ולו לרמז על המתאמןקול

נכתב על ידי , 23/11/2015 17:28  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לoron's אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על oron's ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ