לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


חצי דבר


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2017

סוגים


תמיד כשאני יוצא לאיזה בר או בית קפה אני סוקר מיד את המרחב בחיפוש אחר אלה שמגיעים לבד, הכי מסקרנים ושוברים את לבי, כמה אני רוצה לעיתים לקום ולהתישב לידם באותם רגעים, לראות אותם ולשמוע את הסיפור שלהם, ולהגיד להם אני בדיוק כמוכם ואני מבין אתכם כמו שרק אתם היחידים שבאמת רואים ומבינים אותי, זה לרוב רק עניין של כמה נסיבות חיים וגיל הסיבה שאני נמצא כאן עם מישהי ולא לבד, באופן עגמומי ומעציב כמוכם. תמיד עיניהם שטות סביב, עם הכוסית הבודדה והעיניים הצמאות לאהבה. הרבה פעמים כשאני מדבר עם מישהי ולא משנה כמה היא עמוקה ומעניינת כל עוד היא לא יפה בעיניי אני רק חושב על זה שכמה הייתי רוצה להפסיק אותה בשטף דיבורה ולהגיד לה בואי וכבר נתפשט, ניגע ונתחבר, עד הסוף מעבר לכל המילים, השיח, המבטים שנפגשים, הברכיים שנוגעות קלות זו בזו, לאן הכל צריך להוביל ולמשוך אם לא לסקס, לא באופן השטחי או המשתמש אלא לעשות דברים עד הסוף, עד הקצה, ועם זה חיבור אז שיהיה גם מבעד לבגדים, עם כפות הידיים, הלשון, כשאני רוכן מעליה וכשהיא עולה ויורדת מעליי. כשמדובר בבחורה יפה משום מה לעיתים רק היופי שלה לבדו מספיק לי כדי למלא את לבי בהשראה ובסקרנות ובאותם רגעים אני רוצה בעיקר לנכס אותה אליי, שהיא תיהיה שלי, חלק משגרת יומי, שנצחק, שנדבר עד אינסוף, שנטייל, נחווה ונראה את העולם הזה יחד, בכלל כבר לא דחוף שנשכב, אני רוצה לספוג מנוכחותה ומיופיה לתוך חיי בכל המישורים האפשריים, דרך הסיפורים, המראות, המילים, עיניה, צחוקה, עדינותה, כעסה, בגדיה והאופן שבו היא מסדרת את השיער, מתהלכת ומביטה פעם עליי ופעם על העולם סביבנו.
נכתב על ידי תובל , 28/3/2017 01:37  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בשתיים בלילה מתגלגל לברקפסט מהכולי, לא שזה בכלל משנה, עומד צופה מהצד, עוד צ׳ייסר ועוד אחד עד שכבר אין כמעט שניים והכל הופך למעורבב, ועדיין משקפיף על הכל מהצד, על הזוגות המדדים בעקמומיות יחד לתורות הצפופים לשירותים, אלה שמזיזים את הגוף אבל בתוך הנפש פנימה הכל אצלם תקוע ודומם עד מוות, כל השחקנים שלא מזוהים באמת עם הדמות שאותה הם עוטים, עם הכובע, בלי הכובע, השרשראות, הקעקועים. אני מרגיש הכי נואש שרק קיים, רק מחפש עם מי לדבר, עם התמהונים, הבודדים, השיכורים, הבחורות שקודם אליי עוד עשרות פנו וניסו והעלו רק חרס בידם, מישהי חדשה שבה אוכל לגעת, שלתוך עיניה אוכל להביט וגם שהיא תוכל לתוכי לצלול דרך עיניה הפשוטות והמעמיקות. כל הבריחה הזו זה רק אולי בגלל שחסר משהו בפנים, אולי ברוח, אולי בנפש, כי הבחוץ הזה כלל לא ממלא או אפילו מצליח להשתחל ולהכנס לתוכי פנימה, אבל גם הרוח מרגישה לי כחסרת טעם בתוך הלבד. סטודנטית לקולנוע עם עגיל באף ומשקפיים גדולים, עגולים, בלי מסגרת ועם קעקועים שנראים כאילו ציורו עליה בעט כדורימציעה לי להסתובב יחד כי היא מחפשת דרכי או לצידי חומר לכתיבה להשבוע ואני מרגיש מרומה וכאמצעי ולא כהדבר עצמו אבל מה ההבדל כבר ביני לבינה ביחס שלי לאחרות מסוימות ומה כבר יש לי להפסיד אם אין לי בעצם כלום, כלפיי חוץ אני בטח נראה כאדם הכי משעמם או שגרתי שנמצא הסביבה המוחצנת יתר על המידה הזו, היא לא באמת
מיוחדת אני מזכיר לעצמי תוך כדי שהיא מדברת במהירות, כולם כאן נראות, מדברות, מתנהגות ואפילו חושבות 
כך מסביב. שבע 
בבוקר אני יוצא חזרה לשדרה, כלבים יפים רצים, ילדים קטנים עם קסדות על הראשים ואופניים קטנים, מבטים בסקרנות, ממוקדים ונלהבים מכל הגודל של העולם הזה בחוץ, השמש מחייכת אליי, ההולכים בבוקר הזה יפים כולם.
נכתב על ידי תובל , 24/3/2017 10:12  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כאילו כל הזמן קורים חיים מסביב ואני אף פעם לא שם. מבלים, יוצאים, שותים, מתחברים, מטיילים מסביב לעולם, חיים, יוצאים, מזדיינים, עושים סמים, יוצרים, נפגשים, נפרדים, מגדלים שורשים, מתפתחים ולומדים וכשאני מנסה מיד נכבה ונסוג בייאוש גמור לאחור, כאילו הכל מרוקן, מייבש, חסר משמעות ועניין, וכל הזמן מחפש רק לאן לברוח ולהסיט עצמי אליו ובכל תמיד נשאר לבד, לא רק קיומית. עשיתי כמעט הכל מהכל ולפעמים הכי עמוק ורחוק שיש אבל הכל נשאר בי כמו סתם עוד זיכרון ישן ומרוחק ספק קיים או לא קיים, דמיון דהוי שמה משמעותו מלבד סיפור מעט מחוק. והצורך להיות בחוץ לראות ולספוג הכל פנימה כדי מעט להתמלא תמידי, אינסופי, כל הזמן להיות מעורב, לחוות, לנסות ולחיות, לא לתת לזמן סתם לחלוף, לא לסיים את היום סתם ככה אפילו עם איזה ספר בלי שחייתי עד הקצוות הכי שורטות שיש, עד שהכל הורגש לי עמוק בבשר, לפעמים אפילו באופן מכאיב, שאדע בביטחון שחייתי, שנגעתי בקיר, שטיפסתי ולא סתם התנוונתי ונשארתי בבית עם המסך, עם בקבוק ליד, עם שארית של חומר מגולגל מאתמול. לחיות את החיים האלה לבד רחוק ועמוק חוויתי מספיק, איך אוכל לחוות ולהכניס הכל פנימה בשניים שהם יחד, כי לבד הכל מרגיש לי כבר כחסר טעם, חן ומשמעות. לא יכול על הלבד ולהביט על החיים כאילו מהקצה השני של הגדה או מבעד לחלון ראווה מבלי שום יכולת מצידי לחוש ולחוות את הדבר מלבד רק להביו בו כנזקק וכאביון כל כך בלעדיו. 
נכתב על ידי תובל , 23/3/2017 23:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בהתאהבויות שאני פגשתי לא פגשתי אמצע רק את האפשרות לאהוב בלי תנאים על אף הכל, לפעמים עד כדי עצימת עיניים מוחלטת מכל הדקירות והפגמים או להיות קשור וסבוך בחיבורים של אינטרסים עם סכינים לתוך הלב כשלא שמים לב וכשמתחילים לפתוח את הלב, לבטוח, להאמין ולהתרגש. אם היא היתה יודעת כמה עשיתי למענה בלי ידיעתה וכמה מסרתי מנפשי בעבורה אולי היא היתה פוצעת קצת פחות. היית אומרת שאת אוהבת אבל מלבד מילים יפות ונשיקות דביקות, קלושות הפעמים בהם הראת והוכחת לי אהבה גם במעשים.
נכתב על ידי תובל , 21/3/2017 10:52  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עץ שקד


כמה קשה להכיל את המעברים החדים והמכאיבים האלה שבין מרכז העיר הגדולה שבה הכל קורה ומתרחש, זו עם הבחורות הכי יפות צעירות שרעבות לחיים ושמתלבשות הכי יפה שרק אפשר גם אפילו אלה עם העגלות כשילדים נצחיים עם חיוכים אמיתיים וממיסים ועיניים גדולות וטובות, מקפצים, מבטים סביב ומושיטים את יד לכל עבר לבין שולי החברה, הקצוות המלוכלכים של הרחוב איפה שכל החולים, הזקנים, הפועלים, המהגרים, הזונות והמכורים עם השיער הנושר, הגב הכפוף, הלב המרוסק, הגוף החולה, הנפש המיוסרת הבגדים המיושנים והלא קשורים, השיניים המרקיבות והעיניים החלושות, בוכים כולם, לראות את הכל בלי פילטרים ובלי הבטחה, אין מקום כאן שאוכל להסיט את המבט או להסיח אליו את הדעת ושהוא יבטיח לי שיש פה רגע אחד בטוח, יציב, נצחי, מנחם, מעודד. ברוך הבא לגיהנום, בתים נטושים, מזרקים מפוזרים, בלשים שאורבים.
בימים שבהם מסיים יחסית מוקדם נופלת עליי עצבות גדולה ברגע ההכרה שאין לי עם מי לצאת כדי לחוות ולחלוק את כל החיים והיופי הזה יחד וכמה כבר אפשר לבד לאסוף ולכנוס הכל פנימה בלי שאין למי לגלות ולהעניק את זה החוצה, אפילו רק אחת, שמביטה, עורגת ואוהבת.


נכתב על ידי תובל , 20/3/2017 20:13  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הייתי רוצה לגעת ביופי שלה, להעביר את אצבעותיי על פניה, לפרקים ללטף אותה בעדינות ולפרקים לאחוז בה בחוזקה וברוכשנות ושהיא תיהיה שלי, אבל זה בלתי אפשרי. כדי להקל מעט מגעגוע והמיית הלב אביט כל כמה רגעים בעיניה המחפשות והמביטות אולי גם בי דרך תמונה קטנה.
נכתב על ידי תובל , 19/3/2017 11:46  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא יודע אם מתוך חוויה של לבד ובדידות אפשר לחוש בעצם החיים ואם אפשר באמת להמשיך לרצות לחיות, לראות ולספוג את כל היופי באשר הוא שהעולם יכול להזמין אל תוך חיינו. כשהאדם לבד אין משמעות ומזור בדבר, להיפך הכל רק משקף ומעצים לו את השברים הפצועים שבתוכו אף יותר. הפער שבין התחייה שבחוץ לבין הגוויעה שבתוכו. אני לא יודע כבר מה זה אומר לבד או ביחד באמת.

נכתב על ידי תובל , 9/3/2017 12:56  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בסוף כל מקצה של ההתרחקות, נדודים, טיולים, אותם הסיבובים המעגליים, החיפושים, ההתנסויות והחוויות אני חוזר לשורש, למקום שבו התחלתי מבראשית, לבית,
אולי הבית הזה שבור, מפורק, פשוט מגינונים והידורים, לא יפה בכלל, לא סקסי, מושך או מגניב, 
אבל זה הבית, וכל הבחוץ הזה, קר, מנוכר, בוגדני, מאכזב, משקר, מסנוור, יפה, מושך
אבל מכאיב, הכי מכאיב שרק אפשר, שכל מה שרוצים בגללו זה או לחיות בהתפרצות ובשיגעון או למות בהתרסקות הכי מוחצת שישנה.
נכתב על ידי תובל , 8/3/2017 15:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני חושב על כל האפשרויות העומדות לפניי בתוך בדידות שכזו ולהיכן אנוס בבהלה מפניה 
ועצם המחשבה על כל האפשרויות או על הכביכול פתרונות העולים מתוכן מייאש אותי עוד יותר בכך שאין שום תרופה,
נחמה והשלמה בהן שלה כה זקוקה נפשי,
לבסוף שוב, עוד יום כמו הרבה מאוד ימים הקודמים לו גם בו אני בוחר בסופו של דבר לסבול בשקט. 
נכתב על ידי תובל , 8/3/2017 10:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אם לאדם אין את עצמו אין לו באמת אף אחד, אולי יש אבל הוא לא באמת רואה, מרגיש וחווה את נוכחותם האוהבת והרואה, גם אם זה קצר, זמני או אפילו כשהיא בצד השני של המיטה ואותו אדם המסוגר וכלוא עמוק בתוך בדידותו מתעורר לצידה בבוקר ואוכל איתה ארוחת ערב, לפעמים הם גם שוכבים ונרדמים יחד והכל נתפש בעיניו כמובן מאליו וכחיצוני בעוד שהצד השני מנסה לעשות כל מה שביכולתו ומתוך לבו כדי שהראשון לא יטבע באותו היגון והכאב הכה מייסר. אותו לבד שמבעבע ושורף גם עמוק בתוך הביחד. וכשהאדם לא מציל את עצמו מעצמו גם אלוקים כבר לא יכול, בטח שלא כדורים או מטפלים כאלה ואחרים. השאלה איך משיגים עצמי שלמענו כדאי וראוי את כל הסבל היום יומי ואיך מצילים את עצמנו גם באותם רגעים שההצלה נצרכת אפילו או בעיקר מעצמנו.
נכתב על ידי תובל , 7/3/2017 14:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תעצמי עיניים


לעיתים האושר הכי גדול והחיפוש שאחריו הכל צריך לקרות זה רק כדי להרגיש חי.
אבל מי יודע אם יש לדבר בכלל נוסחה קבועה ובטוחה, היום זה מחייה ומחר ממית. אבל גם זה לא עניין של מה לעשות, איזה תחביב לפתח, במה לשקוע ובמה למלא בתקווה את חלל הזמן, זה החיבור לחיים שלא קשור למה עושים או לא מה עושים, זה בתוך הלב, התשוקה והסקרנות לעצם ונקודת החיים עצמם כשהם לוח חלק ופשוט עוד בבוקר, אבל אולי אני חש את זה רק בגלל אותם רגעים שאני מנוער ממסגרות ואני חוזר שוב להיות חופשי, תייר ונווד של העולם האינסופי הזה ואני מסתובב לי בתוך העיר לא כי אני ממהר מאיפשהו לאנשהו ולא כי אני צריך או חייב משהו או למישהו, אני פשוט חלק מהעולם והחיים האלו וככה אני עומד ומתהלך ברחובות מלאים יופי, סיפורים, אנשים ויצירה, אינספור של בני אדם עוברים לי ברגעים האלה בין חדרי הלב דרך המחווות והנגיעות הכי דקות שלתוכם הם נולדים כל רגע מחדש. הייתי רוצה לכתוב על כל כך הרבה דברים שאני רואה, חווה, פוגש, עושה ונוגע אבל זה גדול מדי ואני לא מצליח או יודע איך לצמצמם את זה לכדי אותיות, מילים שפה או דיבור, אפילו את זה קשה לי לכתוב כשאני רק חושב על הפער שבין המראות לבין המילים המצמצמות והסגורות ותמיד בתוכי נחווה הפער הקורע והמעציב שבין מושא הגעגוע וביני ובין מה שאני פוגש וחווה ברחוב לבין עצמותי המרוחקת, הצופה והעדה לכל המתרחש ובלי שום יכולת שעמה אוכל להתערבב ולהתאחד. הכל ממלא את קירות לבי בתחושת חיים ומלאות שלא מוסברת וברגע שנכנס הרצון האנוכי לגעת, לנכס, לפגוש, לנשק, לחבק מיד מגיע הצער המייסר והבדידות שלא יודעת נחמה.

נכתב על ידי תובל , 6/3/2017 22:31  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





בדרכים שבהן אני צועד מהיכן אני אמור לדעת שהן הדרכים הנכונות, כל צומת של דרכים מתפצלת לעוד דרכים נוספות ואיך אפשר שלא לטעות ומי יודע אם יש דרך נכונה, ומי טווה לנו את התבונה הצלולה. הלב מבקש לו הרבה דברים, לפעמים בין רגע הוא מתהפך בין כל המצבים האפשריים. אולי כשאני מצוי באי ידיעה וחיפוש תמידי
עיקרון אחד חשוב לי בכל המסע הזה שלכל הפחות אהיה שלם עם עצמי וארגיש שמכל צעד נוסף שבו אני צועד אני גדל ולמד. לעיתים רק כאשר אני יוצא מעט החוצה מכל הסיטואציות החונקות אותי ביום יום אני מגלה את האהבה, הכרת התודה וההבטה העמוקה לנפשות הסובבות אותי, הייתי רוצה להצליח לחוות את כל זה גם כשאנחנו קרובים, עוינים, מפורדים, מנוכרים, אדישים זה לזה וחנוקים זה מזה. להיות כמו עד משקיף מהצד גם בתוך הרגע הזה ולחפש משהו נשמתי בתוך כל זה. איך אפשר להמשיך לחיות רגיל כשהידיעה אודות הזקנה מיום ליום הופכת למוחשית יותר ויותר, זה הרבה יותר גרוע מהמוות, לראות גופי, יופי, רעננות, חיות, כח, טירוף וקיצוניות שמתבלים וכמלים ואולי בעבור אחרים זה מחזה של יופי והתפעמות להבחין בכל הבשלות הזו והשיבה שוב חזרה לאין הלא נודע.
אולי אם כל רגע באמת הייתי מבחין בכמה אני חסר מבפנים לא הייתי מניח לאלוקים ולא מכסה את כל הכאבים והפתחים החלולים שממני דולפים בכמה שיותר סדינים קרועים ומתנופפים. אם הייתי אוהב אותה לא היתה לי מתכווצת הבטן בכעס ומיאוס כל פעם שהייתי בנוכחותה ואם ההיא היתה אוהבת אותי זה לא היה נגמר כשאולי הפסקתי להיות מעניין או יפה כבר בעבורה, מכח ההרגל, משגרת החיים הקרובה והמשותפת ומזה שלא היה לנו או לפחות לה שום כיוון רוחני וציפייה בעבור מה. עם אחרת שכבתי במצטבר אולי איזה שבוע וכל פעם לפני שעמדתי לגמור יצאתי במהירות מתוכה וגמרתי לה על הגב בחיבור הזה שבינו לבין הישבן בזמן שאני מחבק את החזה שלה מאחור ורוכן על גבה, לא מתוך קירבה אלא כי זה היה נוח באותו הרגע והרגשתי כמו אותו זרע שנפלט מתוכי ואחרי זה נשטף מתוכה במקלחת ברגע שאחרי ולפניכן קצת נמרח לה על הסדינים כשהיא רצתה עוד כמה רגעים במיטה עם מישהו שהוא כמו מת אבל העיניים שלו עוד חיות ועצובות. אחרי כמה חודשים היא שלחה לי הודעה וכתבה אני לבד ואני השבתי לה גם אני, וככה זה נגמר ואלי זה היה הרגע הכי אמיתי ויפה שהיה לי מזה כמה ימים, כי יש משיכה ליופי ולגוף שחולפים באותה הסערה והמהירות שבהם הם נכנסים לחיינו ויש קירבה לשורש ולעצם של האדם גם כשהוא מרוחק, מנוכר, בדיכאון ואנחנו הופכים לכמה רגעים, ימים או חודשים במעגלים כשקופים בעבורו, 
וגם כשהוא מתבלה ומתכער וזו אהבה שהיא איננה תלויה בדבר.
נכתב על ידי תובל , 6/3/2017 11:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רקיעים נבדלים


איך זה שבחיים נפגשים אנשים שכל כך קרובים ואחר כך מתרחקים כאילו תמיד שני הרקיעים היו נפרדים ומעולם לא היו אי פעם בעבר ממוזגים, איך זה שהכל חוזר לקדמותו והשמיים לא בוכים על כאלה קרעים ושברים שעל פניו בעבור שני הצדדים כאילו לא מורגשים, והם אדישים. לכל הפחות צד אחד, אותו צד שלא כותב, מוחק, צועק, מחפש, בוכה או מנגן את זה. הייתי אורז תיק ומתאבד בשבילה אם רק היתה אומרת לי אני צריכה אותך או מתגעגעת אבל במקום זה היא כמו קיר אטום וקשיח. אולי זה הסמים שהקהו לה את כל החושים אולי זה העולם והאמנות שגונבים אותה כל כך עמוק לתוכם וחובטים בה, פעם היא הכי למעלה ופעם היא הכי למטה עד שהמלאכים בוכים איתה והרקיעים כולם משחירים בגלל העצב והכאב שלה, אולי אני זה שגם מרוחק ולא מספיק שם בשבילה. מפחיד אותי שאני לוקח אנשים כל כך קרובים ומשמעותיים בחיי כמובנים מאליהם כאילו הם ניצבים לעד ברקע של חיי ויום אחד יגיע שלא הם ולא אני ניהיה פה עוד.
נכתב על ידי תובל , 5/3/2017 23:25  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים חסר לי מעט ביום יום דווקא המסיבות אסיד בשעות הקטנות של הלילה, שהתאורה כמעט ואיננה, המוזיקה חזקה ובועטת והגוף אני לא יודע איפה הוא. רק מעט מהשכל שעוד נותר מצטמצם לנקודה קטנה, מעורפלת, מחוייכת, אבודה, משוטטת אבל עדיין יציבה, ממוקדת ומודעת לכל דבר ולפעמים גם לפרט הכי קטן שקורה בתחומה גם אם היא מעט חסרת אכפתיות ואחיזה בו מתוך השחרור, כאילו המוח שט לו בספירה אחרת לחלוטין ומה כבר אכפת לו מכל הקטנות האלה שם למטה וגם לפעמים להכיר או להתמזמז עם כל מיני בנות שמציגות תדמית של מישהי מגניבה, בוגרת, מיוחדת, שונה ובסוף מתברר שגם הן נורא שבירות, מחפשות, אבודות, מבולבלות, לא ראו עדיין כמעט כלום, חסרות ביטחון שמכוסה בכל כך הרבה זיוף וקוליות מלאכותית כזו אבל הקול השביר, התנועות החצויות והעיניים שלהן מסגירות הכל, זה מפכח נורא, להתעורר חזרה מכל הבדיה הזו, מכל העטיפות היפות והנועזות מבחוץ ואז לגלות שבאמת מאחורי הכל החיים נוגעים בכולם בנקודות הכי שבירות, מאמתות וחשופות כדי לקרב, לנקות ולקלף טיפה יותר לאלה הרוצים והאמיצים מספיק שמשהו ייגע בהם, לפעמים עד כי ייאוש, בדידות וכאב שנע בין אופוריה לייסורים, והכל כדי להוציא מתוכנו עוד יותר אמת ממה שהננו, להוריד ולו דמעה, לתת לחיים ולבני אדם אמיתיים עם עיניים טובות או מחפשות לגעת בנו ולא רק למוזיקה ורעש פנימי או חיצוני שדורסים ומקהים את הנפש.
דווקא במקום עם הרבה כיסויים ושהאור קלוש ואפלולי מטאפורית וגם באופן אמיתי. אפשרי אז דווקא להבחין בטפח דק של אמת, נקיה, מבקשת וזקוקה. טפח שפותח שער לשמיים קרועים ומבקשים את לב התחתונים, הצמאים והמשוועים. היכן שישנם האלימות, האגו, הדחיה והעוינות הלבבות לא יכולים להכיר, להתקרב ולהיפגש ואין שם שום סיכוי למשהו שמרפא או חי.


נכתב על ידי תובל , 5/3/2017 01:20  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




האם להכין תיק, להסתובב בערים הגדולות כמו לונדון, פריז או ברלין ולעבוד בעבודות הכי שחורות ופשוטות בעיקר כדי להתקיים ממשהו בשביל לחיות את הרגע הזה של היופי, ההשראה והחוויות מסביב זו חירות או שמא בכלל עבדות. האם מה שנכון זה להתמסר לתוך בניית עתיד, בחסכונות, בלימודים, בקידומי עבודה, בבניית קן משפחה ובית או לחיות את הרגע הזה וללכת איתו עד הסוף עד שכבר אי אפשר יהיה יותר. או לכל הפחות להתעורר ולחדול מהכל בסביבות גיל ארבעים שכבר יהיה צורך גם ביסודות ושורשים עמוקים או שאולי זה כבר יהיה מאוחר מדי. ייתכן וזה חופש גדול להיות הומלס, לא מהאלה שתמיד קר להם ואין להם קורת גג ורוב כספי הנדבות הולכים על סמי רחוב והפה שלהם מריח מאלכוהול, אלא פשוט לא להרגיש מחוייב לאף אחד ובטח שלא לאף מסגרת מלבד להיות מחוייב ללב, ואולי זו התמכרות מסוג אחר הצורך למלא את הלב במראות, בחוויות, בהשראה, בשינויי מקום ואנשים ואולי אין ברירה כשמדובר בלב שרוצה לחיות, לפעום ולנשום בחופשיות או שישנו איזה איזון כלשהו. לא רחוק ממני עובדת בחורה דנית כפקידת קבלה באיזה הוסטל כאן. אחרי שהיא סיימה ללמוד פילוסופיה ואמנות באוניברסיטה בתחילת גיל העשרים שלה היא השאירה מאחוריה כל זכר לעבר, המשפחה, החברים, הציפיות והתוכניות ומאז כל כמה שנים היא בארץ או אפילו יבשת אחרת, אין לה כלום מלבד הרגע הזה וכמה חסכונות קטנים בשביל הרגע הבא, לא קלה ההסתגלות שמצריכה כל סביבה וארץ חדשה, לא מעט לבד, חוויות קצרות וזמניות עם גברים מעניינים מכל סוגי הגוונים, עבודות שלרוב משעממות ומתסכלות אותה אבל היא זקוקה לתחושה הזו שבה היא מרגישה את הלב שלה נושם בחופשיות כזו גדולה ופתוח כמו השמיים כל פעם שהיא יוצאת בערב בסוף יום עבודה והכל נראה חי  סביבה, כל רגע משהו קורה, משתנה ומתחדש במרכזי העיר של הערים הגדולות, אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה אם הייתי עיוורת או נכה היא אומרת לי מהורהרת, תסתכל מסביב איך אפשר שלא לאהוב ולהתמכר לכל זה, מה יהיה עוד עשר שנים אין לי מושג, יכול להיות שטוב כמו עכשיו ויכול להיות שרע מאוד אבל כרגע מה שמשנה לי זה העכשיו אם כמה שהוא כל כך זמני תראה כמו הוא עמוק ונצחי.
נכתב על ידי תובל , 2/3/2017 12:22  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  תובל

מין: זכר

Google: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתובל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תובל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ