לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Why does the sun go on shining? Why does the sea rush to the shore?

Avatarכינוי:  ריי.

גיל: 8





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2019

אני חוזרת אחורה


אני חוזרת לפנימיה אפילו שאני כבר לא בגיל של תיכון, אני שותה קפה עם טעם של מרכז קשר ומעשנת סיגריה בספסל מול חדר המדריכים. 

שאנל מסתכלת עליי עם החברה הסתומה שלה מפינת העישון שמולנו. אני מעשנת נקסט של אמא שלי והן מגלגלות בשושו. 

אלי הרכז עולה במדרגות, הוא מסתכל עליי, בוהה בסיגריה שבפי ושואל את עצמו אם זו מגולגלת. הוא מחליט להמשיך לכיוון חדר המדריכים ולא לעצור אותי בעודי מתענגת על כל שאכטה שלקחתי. שאנל עדיין מסתכלת עליי. הן עושות סלפי. אני מדליקה עוד אחת. מסתכלת על הנוף היפהפה של הפנימייה בה הייתי במשך שלוש וחצי שנים ונדהמת. נדהמת מהרגעים שהיו ואינם. על הילדה המקסימה שתלתה את עצמה במקלחת בזמן שהמדריכים יצאו להפסקת סיגריה. היא לא עישנה בחיים ובכל זאת מתה בגלל סיגריה. אף אחד לא חשב שזה מה שיקרה. היא הייתה שקטה יותר מהארנבים הגוססים בפינת החי. יותר ממני בשיחות מול הפסיכיאטרית. יותר מהשותפה הבולמית שהייתה לי בשנה השניה שלי בפנימיה. יותר מאילמים. יותר מהכל. 

היא התאבדה בכזאת קלות ואני לא הצלחתי. 

אני נזכרת בכל הרגעים שקרו לי ושאנל לא מפסיקה להסתכל עליי עם החברה הסתומה שלה. את שאנל דווקא אהבתי. 

שקד עולה במדרגות ומסתכלת עליי במבט המבוהל שלה, היא מבינה שקרה לי משהו. היא מציעה חיבוק ומתיישבת ליידי. פתאום הש״ש הדפוק שהיה לי רואה אותי יושבת עם שקד ונזכר שהוא צריך להגיד לה משהו והיא נוטשת אותי. זו רק אני, שחנוקה מדמעות, ושתי קופסאות סיגריות שלקחתי מאמא שלי. אנחנו נגד המבטים הבוחנים של כולם. 

אלי יוצא מחדר המדריכים ומסתכל עליי. בודק שוב שזו לא מגולגלת ומרשה לעצמו לדבר ואיתי. 

הוא שואל אותי אם הכל בסדר ואני אומרת ששום דבר לא בסדר. שהכל הבל הבלים, שהכל מרוסק, שהכל מת. שכל דבר רע קורה לי. 

והוא נותן לי חיבוק וממשיך לדרכו. לא באמת אכפת לו. אכפת לו יותר כרגע מזה ששאנל מעשנת טבק ולא סיגריות רגילות.

משאיר אותי לבד נגד כל העולם שממשיך להסתובב בזמן שאני יושבת ובוכה. 

המדריכות החדשות קוראות לשיחת שלום. ולי ממש אין כח לקום ולשבת במעגל עם בני האדם השנואים עליי בתבל. הן שואלות אותי אם לקרוא לשקד ואני אומרת שעדיף שלא. הן הולכות ומניחות לי לנפשי.

אני ממשיכה לעשן עד שהש״ש השנוא עליי אומר לי שאם אני לא אבוא לשיחת השלום יוסיפו לי איקס לטבלה. ואני באמת איבדתי את העניין. לא אכפת לי משום איקס ומשום טבלה. רק בא לי לשבת ולעשן את הסיגריה שלי. 

הוא מתווכח איתי רבע שעה עד שאני צועקת עליו שאין לי כח אליו והוא עוזב כמו כל מי שניסה עד כה לעזור לי. 

אני מקבלת שיחת טלפון מחברה וכשאני מתחילה לשעמם אותה היא מנתקת. שאנל והחברה שלה אוכלות מנה חמה ומתסכלות עליי גוועת ברעב.

האוכל של הפנימיה טעים רק בתקופות מסויימות. רוב הזמן הוא טעים כשיש לך כח להזמין דומינוס או ללכת לסונול דוריטוס חמוץ מתוק ובקבוק זירו גדול. מנת השף היא כמובן הבורקסים והלחמניות במאפיה שצמודה לתחנת הדלק ששכנה בדיוק מול הסונול. 

אני רעבה. כל כך רעבה שמסוגלת לאכול את כל המקרר במטבח הראשי של הפנימייה. אני כל כך רעבה שאני יכולה לרוקן את כל שימורי התירס במחסן. שאני יכולה לאכול כל גרגר אורז יבש שקיים. אני כל כך צמאה לשלווה שאני יכולה לשתות את כל הסירופ שינה שנתנו לי באשפוזים. אני כל כך רוצה אהבה שאני יושבת על ספסל לבדי ומחכה שמישהו ישב איתי ויגרום לי להרגיש פחות רע. שאנל מסתכלת עליי ובוחנת אותי עם חברתה. אני באמת שמנתי. הגעתי לפנימיה במשקל מסויים ועכשיו אני במשקל אחר, וזה עדיין אותו כאב. אני עדיין שונאת את עצמי ואת הגוף שלי ואת מה שמשתקף אליי במראה.

כבר לילה. אני מדליקה עוד אחת ומפספסת שיחת סיכום. כל האיזור בריח של שמפו וממרח שוקולד וכדורים. ״לילה טוב יפה שלי אני עוד מעט מגיע״ מזמרת לי רוני דלומי באוזניות הזולות שקיבלתי עם הטלפון.

פתאום זה אורי שמגיע להחליף משמרת, הוא עוצר כשהוא רואה אותי על הספסל, מתיישב ליידי ומנגב לי את הדמעות. 

הוא שואל אותי אם אני רוצה מים ואני לא מסוגלת להגיב. 

״את רוצה לפגוע בעצמך?״ הוא שואל. ״לא״ אני משיבה באפס אנרגיה ומסתכלת על הנוף השחור והחד גוני שהתחלף. מסתכלת על אורי. מסתכלת על הספסל הריק בפינת העישון שמולי. שאנל הלכה לישון. כך גם החברה. הכל עובר לי מהר מידי. כולם הולכים במהירות ואני נשארת תקועה במקום. 

ואורי כמו כל אחד בחיים שלי בחר ללכת. הוא הסתכל עליי בוכה את כל הדם שזרם לי בגוף ובחר לעזוב. 

הוא משאיר אותי עם דמעות וספקות מיותרות. הוא גורם לי לבכות פי אלף מכולם וכאשר אני רואה את דמותו ההולכת והמתרחקת אני מתפללת שהוא ישנה כיוון ויחזור בחזרה אליי. אבל זה לא קורה וזו רק אני, שוחה בדמעות של עצמי, ושתי קופסאות ריקות של נקסט שלקחתי לאמא שלי.

נכתב על ידי ריי. , 8/9/2019 02:07   בקטגוריות כתיבה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לריי. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ריי. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ