לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Why does the sun go on shining? Why does the sea rush to the shore?

Avatarכינוי:  ריי.

גיל: 8





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2019

אין לי מושג


הרשיתי לעצמי לחשוב עלייך הלילה.... שוב. ואני מרגישה כשלון. 

אני מרגישה כשלון כי אני כבר לא במחלקה שלך שנה ואני אמורה לשכוח ממך. 

אני אמורה לשכוח את הצבע של העיניים שלך. את הקול שלך ואת עוצמתו. את הכנות והאסרטיביות שלך. את החום והאמפתיה ששייכים. רק. לך.

אני אמורה לשכוח את איך שהתייחסת אליי. את היום שהתקשרת כשיצאתי מהמחלקה בסערה. אני אמורה לשכוח את היום ששמענו ביחד את גבריאל בלחסן מהטלפון שלך. אני גם אמורה לשכוח את היום שבו פגשתי בך לראשונה. 

אבל אני לא שוכחת. אני לא שוכחת ולא אשכח ואזכור אותך לנצח. אני אזכור את כל הפנטזיות שלי עד שלא תשאר לי סיבה לזכור אותן.

אני אזכור את כל מה שנתת לי ואזכור גם את מה שרציתי שתתן. אני אזכור את העובדה שהיית הגבר הראשון שישבתי איתו בחדר ולא נכנסתי להתקף חרדה. אני אזכור את הדרך בא אתה נותן לכל מטופל שלך להרגיש כאילן הזמן הוא אין סופי ושאפשר להפתח בפנייך.

אני זוכרת את הימים שהרגשתי שאתה הבן אדם היחיד שאני מסוגלת לדבר איתו במקום הזה. אתה. 

רק אתה.

הרשיתי לעצמי לחפש אותך בפייסבוק. יש לך עדיין אישה שהיא לא אני. וילדים שהם לא ממני. יש לך חיים ועבודה וקריירה ואהבה. שום דבר לא קשור אליי. 

הייתי בשבילך סתם מטופלת. אמרת לחברה שנכנסה כמה חודשים אחרי שעזבתי שהיה בנינו קשר מיוחד. מיוחד. זה קצת יותר ממיוחד בשבילי אם לא הצלחתי לישון הלילה בגלל מחשבות עליך. בגלל כל מה שהיית בשבילי. בגלל שאתה אתה.

הרשיתי לעצמי לחשוב עלייך הלילה וזה לא במקרה. 

אני לא מטופלת בשום מסגרת חוץ מפסיכיאטר שאני רואה פעם חודש ואני מרגישה כשלון של המערכת. 

כמעט כל מי שראיתי שיצא מהמחלקה שלך הצליח להשתקם, אני בכמה חודשים האחרונים לא מתפקדת. אני לא ישנה. ואם אני נרדמת זה בפאקינג שמונה בבוקר. כבר רגילה לקום בשש בערב. 

כואבת לי הנפש. כואב לי ממחשבות ומתסכולים ומאהבות לא ממומשות. כואב לי יותר משדחפתי אצבעות לגרון כדי להקיא את הקייטרינג של בית החולים בשירותים בכניסה למחלקה. 

כואב לי יותר מהכאבים הפסיכוסומטים שחוויתי שדיברתי על האלימות שהייתה לי בילדות.

כואב לי יותר מהפעם שהמטפלת אמרה לי שיש לי פוסט טראומה מורכבת ושאבא שלי מתעלל.

כואב לי יותר מהפעמים שחתכתי לעצמי את הזרועות ומה שנשאר זה רק סימנים לבנים ובולטים שמעטרים זרועות מקועקעות וחיוורות.

כואב לי כי אתה גר במרחק של כמה רחובות ממני ויש כללי אתיקה בין מטפל למטופל. 

כואב לי כי אני מתגעגעת לנוכחות שלך ולמילים שלך.

כואב לי כי אני לא מצליחה לשכוח אותך. 

העיניים שלך עד עכשיו רצות לי במחשבות. 

הלוואי והייתי יכולה לשכוח אותך ולתת לעצמי לחיות ולא לחשוב עלייך כל יום במשך יותר משנה.

אבל שני הדברים לא ריאלים.

כי רק אדם כושל כמוני יכול לחשוב על אדם שעבר הלאה. 

על אדם שאת כבר מזמן לא חלק מחיי היום יום שלו. את כבר לא במחשבות שלו וכנראה גם לא היית. 

הלוואי והייתי מסוגלת לאהוב מישהו כמו שאהבתי אותך.

והלוואי שהבן אדם שאוהב יחשוב עליי לפחות כמו שחשבתי עלייך.

הכל יקרה בטח מתי שאשכח אותך.

כרגע זה רק בגדר דמיון.

התמונה שציירתי לך אולי תלויה לך עדיין במשרד. תסתכל עליה.

תקרע את הקנבס ותדרוך על הציור הקרוע.

אולי תעשה ממני בדיחה אבל לפחות תזכור שמי שעשתה את הציור הזה אהבה אותך.

קצת יותר ממה שאהבה את עצמה או כל דבר אחר בחיים שלה.

אולי יותר ממה שאהבת את עצמך.

נכתב על ידי ריי. , 5/9/2019 03:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לריי. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ריי. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ