לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


It felt like destroying something beautiful

Avatarכינוי: 

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2018


Sometimes, there is some sort of magic at running into yourself after a long time. bumping into each other, ping each other's books in a crossing hall.

We are people, and we learn with motion. It's ok to repeat our steps in order to understand, where we placed our feet in the last time, In what condition we left our sanity, and in which room we locked our logic.

But there is no excuse for abandonment. There is a crazy monster that makes you lose your vision, makes you blind, a controlling kind of freak who feeds out of trampling kind hearts for living. It's equal to a strong kick directly to a fresh-healed wound, it's a self destruct, scaring yourself daily and then hiding the cuts with folding up sleeves. We think that we have the right to disconnect from ourself emotionally whenever we just feel like to. We are busy chasing another person, another job. Me? I can't deal with all that right now, please come back later, feelings. But when it hits you, all that self scoring, you are unable to breath. 

There is a whole pack of wolves who look for you, hungry for flash, starving for answers. And all you can do is run, look over your shoulder, avoid sad songs, direct looks into people's eyes, turning into a walking-dead person who escapes he's own shadow. so you escape to dark alleys, or a very crowded places where you can get lost, but eventually it's Hopeless. like a pre-known lose in a battlefield. Our shadows, our responsibilities, always show up to collect out debts. The question is, will you accept their tortures willingly, or will you fight back and get all bloody. 

נכתב על ידי , 16/12/2018 18:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים יש קסם בלהיתקל בתודעה שלך,

אחרי זמן כלכך ארוך של ניכור מכוון.

אנחנו אנשים ואנחנו לומדים תוך כדי תנועה. וזה בסדר לחזור על אותם צעדים כדי להיות ממש בטוחים איפה הנחנו את מתווה הרגליים בפעם האחרונה, או היכן הנחנו את השפיות בפעם האחרונה, ובאיזה חדר כלאנו את ההיגיון שלנו, בלשון המעטה.

אבל אין שום הצדקה להזנחה. חוסר ההיגיון הוא יצור מטורלל וחולה שליטה שניזון מרמיסת לבבות טובים למחייתו,

זה שווה ערך לבעיטה חזקה בדיוק לאיזור שהרגע החלים לך, זה הרס עצמי, זה לצלק את עצמך ואחרכך להחביא את השריטות בהפשלת השרוול, 

אנחנו חושבים שיש לנו את הזכות להתנתק רגשית מעצמנו. אדם אחר מעסיק אותנו, העבודה מעסיקה אותנו, אני, אני לא יכול להתמודד עם כל זה עכשיו, תחזרו אחרכך. 

ואחרכך, כשזה מכה בך בחזרה כל החשבון נפש הזה, אתה לא יכול לנשום.

יש להקה שלמה של זאבים שמחפשים אותך, וכל מה שאפשר זה רק לברוח. וכל הזמן להתחמק, ולהסתכל מעבר לכתף שלך, לסגור את הספוטיפיי, להתחמק מהישר מבט. להיות אדם מת מהלך שבורח מהצל של עצמו, שכל הזמן מנסה להדביק אותו ״היי, אתה רואה? אני עדיין אחרייך לאן שלא תלך!״ אז אתה בורח לפינות חשוכות, אתה בורח למקומות מוקפים באנשים, אבל בסוף זה בלתי נמנע.

אנחנו צריכים להתמודד עם עצמנו.


נכתב על ידי , 15/12/2018 18:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,497
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , רוחניות ומיסטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל*Beauty From Pain אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על *Beauty From Pain ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ