לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Fresh start




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2017    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2017


אז אני עוברת דירה.

באופן מאוד מוזר ובלתי רצוני, 

זה מין הכרח של המציאות.

ואני מתה מפחד, ובעיקר לא חושבת על זה.

מתעמקת באוכל, 

ובעבר.

ובהווה.

ומנסה בעיקר לשקוע בסקס ובמערכות יחסים לא רלוונטיות בעליל.

 

אבל זה באמת הולך לקרות, וזה ממש ממש ממש לא רחוק.

עוד שבועיים.

אני מפחדת מאוד.

אני לא יודעת איך אסתדר, בעיקר כי אני מרגישה כזאת פיצית.

באמת בת 14.

איך אני אשרוד לגור עם אנשים בני 30 שאני לא מכירה.

אלוהים ישמור.

 

ומה אם יחשבו שאני תינוקת באמת

ומה אם אכנס לחובות

ומה אם לא אקום לצבא

ומה אם ישנאו אותי בדירה

ולא יהיו לי חברים

ואני אשאב לעבודה כי לא תהיה ברירה

ואני לא אראה את המשפחה שלי יותר לעולם כי לא יהיה לי זמן בכלל

ולא יהיה ליזמן לצייר

ולשיר

ואני אבכה כל היופ

אבל לא תהיה לי ברירה אלא לעבוד, כי אני אהיה חתומה על חוזה לשנה,

ולא תהיה פאקינג ברירה.

 

בא לי לבכות.

אני צריכה סקס.

וחיבוק ממש טוב

ושמישהי תעשה לי קיצי במשך שלוש שעות רצוף

ואני אנשק אותה בעדינות

והיא תאהב אותי.

למה את לא פה?

בואי נחזור לים

תחזרי

נכתב על ידי הכל מהכל , 16/6/2017 19:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צעקה


נסענו כלנו באוטו אחד.

אוטו אחד שמכיל 5 בנות, שהקשר בינהן לא כל כך ברור, גם לא להן.

אחת, קצינה.

השנייה הכירה את הקצינה בבהד 1.

השלישית שותפה של השתיים הנל, שהייתה בדירה לפני ששתיהן נכנסו אליה במרץ שעבר.

הרביעית חברת ילדות של הקצינה.

והחמישית.

החמישית היא אני.

החמישית חיפשה טרמפ לחזור איתו הביתה מפסטיבל שהיה מוצלח ולא מוצלח בו זמנית.

היה טוב בפסטיבל, זה לא שלא היה.

אבל המסקנות שיצאו ממנו, היו קצת פחות טובות מהצפוי. מסקנות שלא נעים להגיע אליהן, בעיקר כשהן נוגעות לטיב הקשר בינך לבין החברה הכי טובה שלך.

אז האוטו הזה, שבקושי הכיל את כל הציוד של חמשת הבנות, ובטוח לא הכיל את האישיות המגוונות של כולן, נסע ונסע.

ואז התחלנו לדבר.

הן סיפרו לי קצת על עצמן.

הן חקרו אותי בנחישות לא מתחשבנת.

מי אני.

מאיפה אני.

עם מי הגעתי לפסטיבל.

לאן אני נוסעת בכלל.

מה קרה לי ביד.

איפה אני משרתת.

כל קשת השאלות האפשריות, שניתן לשאול על בת אדם צעירה בפעם הראשונה שפוגשים אותה.

ואז הגיעה המסקנה שעבר עלי יום לא כל כך טוב.

בלשון המעטה.

נגנב לי התיק בבוקר.

הכל היה בו.

עזבתי את החברה.

נסעתי לבד.

מצדי, היה לי דווקא יום די בסדר. לא הרגשתי מועקה כלשהי, אולי אפילו הקלה. להרגיש שאני אישה לעצמי לרגע, לוקחת טרמפים עם נשים זרות בדרך לאן שיקחו אותי.

היה בזה משהו מרגש, שבהחלט אהבתי.

אבל הן החליטו שאני צריכה לפרוק.

וזה היה נכון. באמת הייתי. פשוט לא את העול של אותו יום. את העול של כל החודשים האחרונים.

את הכאב והבושה והקנאה והכעס והבדידות.

אז נסענו כולנו באוטו קטן למטע גדול.

יצאנו.

אני אחרונה. חוששת קצת. מעצמי.

לא בטוחה שאני מסוגלת לתת לעצמי להשתחרר ככה.

לצעוק באמת.

כי זה הרי היה החלום שלי. לצעוק את הריאות שלי לשמיים.

אז הלכנו.

"כל אחת מתרחקת, כמה שהיא תרצה, כמה שיותר. המטרה היא שנשמע אחת השנייה." החברה של הקצינה מבהד 1 אמרה.

המשכתי ישר.

בשביל המרכזי של מטע התפוזים הרחב.

משני צדדי שורות שורות של עצים גדושים בפירות.

אני שומעת את הנעליים הכבדות שלי רומסות את העלים היבשים, את הזרדים, הענפים שנפלו.

אני שומעת את הנשימות שלי, מהירות וקצרות. הלב שלי דופק מהר.

כל הגוף שלי דרוך. לא בטוחה מה לעשות. מתי לצעוק.

אז אני ממשיכה ללכת. השביל עוד ארוך ויש לי לאן להתקדם.

ואז מאחורי, ממש מרחוק אני שומעת צעקה.

צעקה אמיתית. לא לעזרה, או שאולי כן.

וזה הסימן. אני יודעת שעכשיו אני צריכה לשחרר.

באמת באמת לשחרר.

אז אני עוצמת את העיינים שלי, עוצמת חזק, שיכאב לי בעפעפיים.

מרימה את הראש שלי.

וצועקת.

וצועקת.

וצורחת.

והקול שלי נקטע.

ואני ממשיכה לצעוק.

והדמעות חונקות אותי.

אני מפסיקה.

ופוקחת את עייני, מרגישה את הדמעות על הלחיים, על האף, בתוך הפה שלי.

ושוב צועקת. ושוב הקול שלי נשבר ומתחזק.

והצעקה חודרת לי עמוק לגוף, ומגיעה עד הבנות שאני לא מכירה.

והצעקה משחררת בי משהו שהיה שם בר הרבה זמן

והדמעות ממשיכות להתפרץ ממני בלי שליטה, והחיוך עולה על השפתיים, הגוף שלי מתקפל, ואני רוצה לפול על האדמה הבוצית, לשכב שם ולתת לעצמי לנוח, לנשום, אבל אני לא עושה זאת.

במקום זאת, אני צורחת.

צורחת כי קשה לי, ועצוב, ואין לי למי לספר, ורק בנות זרות מבינות, ורואות, שיש בי משהו שמחכה לפרוץ.

והזעקה שלי נשמעת לי כמו חיה פצועה.

אני חייבת לנשום.

אני עוצרת.

ומסתובבת.

וחוזרת.

ואחת רצה אלי, ומחבקת אותי, ואני בוכה בזרועותייה.

והשנייה רצה אלינו ומחבקת את שתינו.

ושלושתינו צוחקות, ואני בוכה.

ואומרת.

"איזה מזל שפגשתי אתכן."

וחמשתינו נכנסות לאוטו.

והאוטו יותר מרווח פתאום, והמוזיקה גולשת לתוך האוזניים, ומערבלת לי את הלב, החיוך נדבק לי לפרצוף, והדמעות כבר התייבשו.

אני אוהבת.

אני שמחה.

אני רוצה לצעוק.


נכתב על ידי הכל מהכל , 3/6/2017 11:31  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  הכל מהכל

מין: נקבה




3,010
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להכל מהכל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הכל מהכל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ