לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הקיר הרביעי


"בתמימותנו אנו יראים את המוות, מבלי דעת כי החיים הם תהלוכת רגעים מתים ונולדים. שנה היא רק ניסיון של הבנת הנצח לשימוש יום-יומי. אורך הרגע כאורך חיוך או אנחה."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

1/2016

ניכוס המוות (ודברים נוספים)


 

 

והפעם: מוות של הקולקטיב 

 

 

אבל לפני הכל, שיר. 

 

 


והפעם, שיר ישן יחסית של אחד האמנים האהובים עליי ביותר: Marylin Manson עם Astonishing Panorama of the Endtimes, שבגלל השם הארוך שלו קוצר לשם Kill Your God.  


השיר, אגב, מתוך סרטון מצוין שמסכם את כל ההפגנות האנרכיסטיות של 2015, בשם when protesters strike back. אתם מוזמנים לחפש ביוטיוב. 

 

*** 


לפני שאני מתחיל, רגע חשוב: אחרי שאיכזבו לפני שנתיים, להקת Megadeth, אחת מלהקות הת'ראש הטובות ביותר, אמורה להגיע לארץ בקרוב. הלהקה, שנחשבת אחת המקימות של ז'אנר הת'ראש מטאל ואחת מ4 הענקיות (לצד סלייר, אנתרקס וכמובן- מטאליקה), אמורה להגיע לכאן ב-2 ליולי השנה - תמורת מחיר התחלתי וסמלי של 299 שקלים. התחלתי. 

מוגזם? מצד אחד, כן. מצד שני, אלו מגהדת'. אז אני לא יודע. 

 

 

 

 


*** 


 

אני קורא כרגע ספר מצוין. 
לספר קוראים פוליטיתדיה של שכול בחברה הפלסטינית, של מראם מסארוי, שעוסק בתהליך הניכוס הקולקטיבי של השכול בחברה הפלסטינית - וכיצד הוא מתקיים מול תהליך השכול הפרטי של האב והאם ושל בני המשפחה. הספר עוסק גם בדרך שכל אחד מהם מעכל בצורה שונה, בהתאם לדתו ולמגדרו השונה, את תהליך האבל. אך יותר מהכל, הספר עוסק בהשפעת מותם של ה"שהידים" על בני המשפחה, ועל הדרך שבניגוד למה שאנחנו רואים ושומעים בתקשורת בישראל, המשפחה הפלסטינית מעכלת את מותו של הבן. 

 

 

הספר לא ארוך במיוחד אך הוא כן דקדקני מאוד. הוא בודק את השפעת המגדר, הדת והגיל על המשפחה השכולה, ומתוך פרטים אלו מנסה להבין את תהליך הפוליטיתדיה (מה זה פוליטיתדיה? על זה נדבר אח"כ). או כפי שכתוב בתקציר הספר: 

 

"ספר זה בוחן את תופעת השכול האישי והקולקטיבי בחברה הפלסטינית ומבקש לבחון את גבולות השיח על שכול והנצחה בחברה הפלסטינית, את יחסי הגומלין בין דת, לאום ומגדר ואת אופן השפעתם על עיצובו של תהליך האבל בקרב הורים פלסטינים ששכלו את ילדיהם באינתיפאדת אל-אקסא. הספר מנסה לבחון כיצד מרכיבים אלה מעצבים את ההבדלים בין אבות לאימהות, מה מאפיין את ההבדלים הללו וכיצד הם באים לידי ביטוי ומשפיעים על חוויית השכול הפלסטינית."

 


הנה חלק מצוין מהספר, שמסכם אותו פחות או יותר.אתם יכולים להוריד אותו בגודל מלא כאן.

 

 

*** 

 

 

הספר טוען כמה טענות. 

הראשונה היא שבתא המשפחתי, צורת האבל של האם ושל האב שונה לחלוטין. החברה הפלסטינית היא חברה פטריארכית ושוביניסטית, ומאפיינים מגדריים מחלחלים גם הם אל תוך תהליך השכול. אבות שכולים פלסטיניים נוטים יותר אל האבל השקול, הרציונלי, ואל גאווה במות בנם מתוך אהבת הדת והמולדת. נשים ואימהות, לעומת זאת, נוטות יותר אל השכול המוקצן, האמוציונלי, שהוא פרדוקס כשלעצמו: מבחוץ, האם הפלסטינית שמחה וצוהלת על מות בנה כשהיד וכמטריר, ואיננה מעזה להפגין כאב וצער. בעיניה, מותו של הבן עבור הלאום הוא מוות קדוש, מכובד וטוב, והיא גאה בבנה. זהו הפן הלאומי - הקולקטיבי הפלסטיני שמחלחל אל תוך התא המשפחתי, ואל תוך תפקידה המגדרי של האם. 

אך מנגד, כאבן של האימהות, אשר מודחק מכל עין ואסור לדבר עליו, עצום. אובדן בן הוא אחד האובדנים הקשים ביותר, ואובדן בן בגיל צעיר ומסיבות לאומיות - פוליטיות הוא אחד האובדנים הגדולים ביותר. נשים ששכלו את בנן דיווחו על חוסר מעש ורצון לחיות, עצבות ודיכאון, הרגשת ריקנות, עייפות, וגילו סימנים של פוסט - טראומה. מנגד, נמצא כי יש קשר הדוק בין כאב נפשי עקב נפילת הבן, למחלות גופניות ופיזיות: בין השאר אלצהיימר, קרישי דם והתקפי לב, לחץ דם גבוה ועוד. 

 

 

 

 

מסיבה זו, נשים פלסטיניות רבות פונות אל המיסטיקה ואל ההסברים הפרה-נורמליים בכדי להתמודד עם העצב והכאב של השכול: הדבר מקרב אותן יותר אל הבן המת ומעמעם את הכאב. אם אחת סיפרה כי היא מסוגלת להריח את בנה בימי שישי, כשריח של קטורת נידף ממיטתו; אם אחרת סיפרה כי היא רואה את הבן הולך לצידה, והיא משוחחת עימו, מספרת לו איך היה יומה וצוחקת איתו, כאילו הוא עדיין בין החיים. 

הנשים הפלסטיניות לכודות בין הפטיש לסדן: מצד אחד, החברה הפטריארכית שמקבעת אותן כאימהות, כקשורות ביותר אל הבן, כאלו שמטפלות בילדים ואמורות להיות לצידן בכל שלב נתון; וכנגד, המאבק הלאומי הפלסטיני, שחלק גדול ממנו הוא מאבק אלים - שדורש ממנה להדחיק כאב כה גדול, ובמקומו, להראות שמחה וצהלה על נפילת הבן. 

 

*** 

 

מתוך מסקנות מגדריות אלו על הדיכוי הנשי בחברה הפלסטינית - מגיעה מסרוואה לכלל ההבנה הגדולה. השעבוד הרגשי של הנשים הפלסטיניות - ושל תא המשפחה הפלסטיני - למאבק הלאומי הוא תוצר של תהליך הפוליטידתיה: היא מגדירה אותו כ"תהליך מניפולטיבי שבו סוכני הלאומיות עושים שימוש בחלקים מסוימים של הדת על מנת לקדם ולשרת את סדר היום הפוליטי בחברה בזמן נתון כלשהו." 

אני מאמין שתהליך זה מקביל להליך אחר, הפוליטיזציה. בעוד שהפוליטידתיה היא מניפולציה של הדת, המהווה מרכיב קולקטיבי של חברה, הפוטליטיזציה מתייחסת למאפיינים פרטיים ואינטימיים של קבוצה קטנה, לרוב משפחה או קהילה קטנה. הפוליטיזציה היא תהליך של הפיכת אקט או מאפיין פרטי לפוליטי - מעניינו של הפרט או של המשפחה, אל עניינו של הקולקטיב ושל העם כולו. הפוליטיזציה לרוב מגוייסת בידי מאבקים פוליטיים או בידי אידיאולוגיות פוליטיות, בין היתר פשיזם וטוטליטריות, שרואה את עתיד הלאום והעם בהגמוניה המשפחתית הקלאסית (וכך, אגב, סולדת מפמיניזם ומנטיות מיניות לא סטרייטיות, מכיוון שהן מערערות על מבנה המשפחה הקלאסי). 

הדוגמא הטובה ביותר של פוליטיזציה היא השכול והאבל כתוצאה ממלחמה או מפעולת איבה, שלאחר תהליך זה הופך מכאב אינטימי, פרטי ואישי, אל כאבו של קולקטיב. במקרים רבים, תהליך הפוליטיזציה מגביר את הכאב ומעצים את תחושת האובדן, תורם להופעת סממנים של פוסט טראומה ולדיכאון, וזאת ע"י הרגשה של כאב שסובב אותך מכל עבר: כשהאובדן שלך הוא האובדן של כולם, ממד האישיות שהיה לך עם הנופל נאבד והופך להיות נחלת הכלל, ובנוסף, אתה מתוודע לאבלם של כולם, שמציף אותך ולא מאפשר לך להתאקלם ולהשתקם מהעצב. 

עוד דוגמאות לפוליטיזציה: 


  • אהבה, יחסי מין ומערכות יחסים: תשוקה ומיניות הם נושאים אינטימיים ופרטיים, אך תהליך הפוליטיזציה הפך אותם לאקט פוליטי מובהק. בישראל, הדבר מתבטא בעיקר במאבק הימני כנגד התבוללות, בין היתר בארגונים כמו להב"ה, הנלחמים נגד מערכות יחסים בין יהודים לערבים. כך המעשה האינטימי של מערכת יחסים עובר תהליך של שיתוף, וברגע אחד, הוא נחלת הקולקטיב. מערכת יחסים בין יהודיה לערבי היא לא נחלתם של השניים יותר, אלא נחלת העם כולו. 
  • בחירה מגדרית ונטייה מינית: מגדרו של האינדיבידואל וזהותו המינית היא נקודה אינטימית ביותר. אך גם היא, כתוצאה מהליך של פוליטיזציה, הפכה לאקט פוליטי. מגדרים ונטיות מיניות שונות משויכות למחנות פוליטיים שונים: בישראל, המגדר וההעצמה הנשית, כמו גם עם ההומוסקסואליות, מזוהה עם מפלגות השמאל הציוני. כך נטייתו של אחד ומושא אהבתו הפכה להיות אקט פוליטי. 
  • קיום סידורי היום יום: הנקודה האישית של קיום סידורי היום - יום, הופכת להיות אקט פוליטי כשהיא מתבצעת בתגובה או בתוצאה לאקט שקרה זמן קצר לפני. כך, לדוגמא, זמן קצר לאחר הפיגוע בפריז, יצאו אלפי פריזאים מביתם לבלות כרגיל בפאבים ובמועדונים המקומיים. כך בילויים ליליים הופכים לאקטים פוליטיים והתנגדותיים.
  • היגיינה אישית: הבחירה האינטימית עד מאוד בנוגע להיגיינה אישית ולטיפוח הגוף הופכת להיות אקט פוליטי. לדוגמא, פמיניסטיות רבות נמנעות מגילוח שיער בית השחי שלהן, מתוך מאבק בהגמוניה גברית ובסקסיזם. 
  • פרטי לבוש שונים: הימנעות מלבישת פריט לבוש, או לבישתו, הוא הליך אישי והחלטה של האינדיבידואל שהופך לאקט פוליטי. נשים פמיניסטיות רבות נמנעות מלבישת חזיות, לדוגמא - וכדוגמא נוספת ניתן לציין את הפיכתה של הכאפייה הפלסטינית מפריט לבוש נפוץ להצהרה פלסטינית לאומית. 
  • מכונית וכלי רכב: בחירת המכונית והנהיגה בה, אקט אישי, נהפכה גם היא לפוליטית עם המצאתן של המכוניות החשמליות והמכוניות הממונעות בגז. רבים מהנוהגים במכוניות מהסוג הזה עושים זאת מתוך הצהרה אקולוגית וירוקה. 

 

***


 

הפוליטיזציה יכולה להיות כלי התנגדות ומאבק יעילים, אך גם כלי שעבוד מסוכן מאין כמוהו. סוגים שונים של תהליך זה נפוצים במקומות שונים, ולעיתים השפעתם חיובית - ולעיתים שלילית. 
כשהליך הפוליטיזציה נעשה במסגרת של מחאה, התנגדות עממית ומרי אזרחי - לדוגמא, כמו חרם צרכנים (הבחירה מה לקנות ומאיפה הופכת להיות פוליטית), אזי מדובר בפוליטיזציה עממית. התהליך הזה הוא תהליך של מאבק, וככזה, הוא פעולה ישירה המונית נגד כוחות מדכאים. הפוליטיזציה העממית לא מגיעה במסגרות אחרות (גזענות, סקסיזם, פגיעה בחפים מפשע), אלא מכוונת ישירות כלפי המדכאים ללא שום סייגים. כלי זה שימושי ביותר עבור מאבקים לא אלימים, כאשר היא יכולה להתווסף לשביתות, עצרות, וועידות והפגנות. דוגמא נוספת לפוליטיזציה עממית יכולה להיות תנועת "באים לבנקאים", שהפכה את השיטה הבנקאית ואת יחסה לאינדיבידואל לאקט פוליטי. 

 

 

 

מנגד, ניצבת הפוליטיזציה המניפולטיבית - הליך מחשבתי מתוך תשוקה לכוח שמגיע מכיוון כוחות מדכאים. פוליטיזציה זו מסתמכת על שני דברים: ראשית, על מסגרות גזעניות, סקסיסטיות, פטריאכליות ושונאות, וכך, האקט האינטימי הניטרלי הופך לאקט בעל סממן פוליטי גזעני ומפלה (המאבק כנגד התבוללות, חרם כנגד ערבים, השמצת שמנים ועוד), ושנית, היא פורצת את גבולות האינטימי ומשייכת כל דבר הנראה לה לרוחה, וכך גורמת כאב לאינדיבידואל, במיוחד כאשר אותו אקט אינטימי הוא אישי, כואב ורגיש (כמו במקרי השכול והאובדן, מיניות האינדיבידואל או בחירתו ההיגיינית). אלו נושאים אישיים, אשר העיסוק הקולקטיבי בהם גורם לפגיעה ולדיכוי, לניוונה של החברה, והכל למטרות המניפולציה התרבותית של המדכאים. 

 

 

 

 

 

 

***

התחלתי לכתוב שירים. זה שחצני ועילאי מאוד, כי אין לי שום מושג איך ולמה. אבל נוח לי עם זה. 
אני מקווה מאוד שתהנו.



הפקיד

 

בראותני, היסס הפקיד.

היה זה יום חג.

שמט מבטו, הסתיר הוא העין.

 

גם גובים מסים ממתים!

כאשר יוציאם מקברם

מתוך מעי רקובים יוציא השטרות,

יספרם ברינה.

 

ואני עוד הוספתי להביט בעיניו.

אני, שיצאתי מקברי והייתי מהלך

אני, שנטמנתי כשאר הבשר

אל הארץ הלכתי ואל הארץ חזרתי

ובעיני הפקיד רק חושך ושחור.

 

***

 

האיש עם המזוודה החומה

 

לעתים בימים, לעתים בלילות

בדלתיים סגורות

עובר האיש במזוודה החומה ומוכר חלומות.

 

ולילד המבקש תלאות ומלחמה שערה

ייתן בחדווה את דמה של ילדה.

 

לא מוכר הוא שירים, ממתקים, טעמים

חלומות של שטיפה למבוגרים זעירים

 

וכשיצא מהדלת בפעם הבאה

יזכרו אז כולם באיש במזוודה החומה

בשמחה וברינה ובצהלה גדולה

בעודו מחלק את דמה של ילדה

 


נכתב על ידי , 29/1/2016 21:42  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



וואקום תרבותי



והיום: פוליטיקלי קורקט וטראמפ יוגנד


שיר: 



Slipknot עם The Devil In I.  



*** 



דונלד טראמפ הוא גאון עסקי. 
הוא אדם של מידות. ארצות הברית של אמריקה, לדוגמא, נתפרה במיוחד למידותיו. גורדי השחקים, המזללות והמזון המהיר, רכבות האקספרס והמכוניות המפוארות, ערוצי מוזיקה מתועשים וכוכבי פופ עמוסים בבוטוקס - הם תמצית החברה של דונלד. הוא בנאדם של יחידות מידה, בתים בדונמים, מכוניות בכוח סוס ובקילומטראז', חשבונות בדולרים. הוא בנאדם ישיר. הוא בנאדם מנופח. הוא מונוליט ענק של צעצועים, ארוחות במקדונלדס, קפה בסטארבאקס, סדנאות יזע בסין, ידיים מדממות של פועלים בני 12. 
מי שקרא את הפוסטים האחרונים שלי יודע שאני ודונלד לא חברים טובים. אני חושב שהוא הייצוג העליון של אימפריאליזם אמריקאי. אני חושב שהוא כל מה שארצות הברית מייצגת. הוא חושב שהוא המשיח של האומה, המציל של האימפריה האמריקאית. השמש זורחת לו מהתחת והשמש מתגאה שהיא זכתה בכבוד לעמוד לצידו של הסופרמן הלאומי. אבל גם אני הייתי מופתע למראה הצעד הטקטי הבא שלו בבחירות לנשיאות. אחרי קמפיין קצר וקולע שזכה לפארודיות בכל האינטרנט, בין השאר גם של ג'ימי קימל, טראמפ הבין שיש דבר אחד שכל אחד נמס למראהו: ילדים. 







זה, ללא ספק, הרגע הכי מפחיד ומצחיק במירוץ לקראת התפקיד הכי חשוב בתרבות האנושית. ואם טראמפ אכן יבחר לנשיאות, מה שיכול מאוד לקרות, (המספרים נכון לאתמול, יום שבת, 17 לינואר), הרגע שבו עולות שלוש הילדות החמודות האלו לשיר למען דונלד - הוא הרגע שיזכר בתור הרגע שבו הוואקום התמלא לחלוטין. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. 
בינתיים, תגובת האינטרנט לא איחרה:  

 



 

 

 








אומת האינטרנט אף פעם לא מאכזבת. 

מחר, התשובה הסופית שלי על דונלד - ועל הטראמפ יוגנד החדשים שלו. שיהיה במזל. 

נכתב על ידי , 18/1/2016 20:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דמגוגיה לרצח קיסר


"רחוב דיזנגוף בפוסט טראומה אינו זר לבנימין נתניהו. ב-19 באוקטובר 1994, בשעת בוקר, התפוצץ אוטובוס קו 5 ברחוב האופנתי והאהוב, כמאה מטרים מהיכן שמצוי היום פאב "סימטא". עשרים ושניים אנשים נהרגו ולמעלה משלושים נפצעו באחד הפיגועים הקשים שאירעו אי פעם בתל אביב. עוד טרם שהושלם פינויי כל הגופות מהאוטובוס המרוסק והמעשן הגיע למקום ראש האופוזיציה נתניהו מלווה במאבטחיו ונשא הצהרה מתלהמת בה האשים במפורש את ראש הממשלה, יצחק רבין, באחריות לפיגועים, לצד יאסר ערפאת, ראש הרשות דאז."

 
כל כלי התקשורת זימרו ביחד המנון של הקלה ושמחה. המשחק נגמר, המצוד הסתיים והשועלים מצאו את הטרף. נשאת מלחם, שבוע לאחר שביצע את הפיגוע בפאב "הסימטא" בת"א נמצא בישוב ערערה וחוסל במהלך מרדף עם כוחות הימ"מ המשטרתיים. ראשו פוצץ, וחיילי המקום מיהרו לצלם את גופתו המרוטשת. התמונה לא איחרה מלהתפרסם ברשתות החברתיות - נשאת שוכב על הרצפה, עיניו מזוגגות, ראשו שטוף בדם ומוחו הוורדרד משתרבב מבחוץ - כמו הצהרה קולקטיבית שהנה, הוא נמצא, אפשר לחזור למציאות. 
לפני שישה ימים, עלה ראש הממשלה נתניהו לנאום לצד פאב הסימטא ברחוב דיזינגוף. הנאום שלו, עמוס בשנאה ובגזענות כמיטב נאומיו (למעשה, הוא קצת התעלה על עצמו), נחטף בשקיקה להמונים ששיוועו לשמוע מה קורה, לדעת מה המצב, איך יכול להיות שהמחבל עודנו חופשי יומיים אחרי. הציבור לא מטומטם ורוצה לדעת מה פשר היריות והפטרולים ברחובות ת"א. והנה עולה ראש הממשלה ומוכר דמגוגיה זולה, כשלים לוגיים למתחילים.


***
למחזה יוליוס קיסר של שייקספיר יש כמה גרסאות. הטובה ביותר, בעיניי, היא הראשונה, בשנת 1953. מרלון ברנדו בתפקיד מצוין כמרקוס אנטוניוס, ג'יימס מייסון כברוטוס, ג'ון גיליוד כקסיוס ולואיס קלהרן כקיסר. הסרט נאמן למחזה המקורי, ובנקודות מסוימות מצליח להעביר את העוצמות של הרצח הפוליטי במילים ובנאומים של שתיים מגיבוריו המרתקים: ברוטוס הבוגד אך חורש השוויון, ואנטוניוס השמרן, הנאמן לקיסר, מלא זעם וכעס על שרצחו את גיבורו. הרגעים הטובים ביותר בסרט קורים דקות ספורות לאחר ש12 הסנאטורים של רומא עוטים על יוליוס קיסר בפגיונות ורוצחים אותו, באשמה שהיה שתלטן ושניסה לבטל את הדמוקרטיה ולכונן בתוכה עריצות. הם מתכננים את צעדיהם בינם לבין עצמם כשלחדר נכנס אחד מחבריו הטובים של קיסר, מרקוס אנטוניוס, ומביט בגופה המדממת של קיסר. הסנאטורים מאפשרים לו לנאום ולהספיד את קיסר בהלוויה המונית מחוץ לסנאט, בתנאי שלא ישמיץ ויגנה אותם, ובתנאי שברוטוס, שבגד בקיסר, יצא לפניו ויסביר להמון מדוע התנקש בחייו של קיסר. ברוטוס יוצא אל הקהל הזועם ומגן על שמו, וחשוב מכך, על שם הדמוקרטיה הרומאית: 

 



הדמגוגיה של ברוטוס משתלטת על הנאום במהירות. הוא פונה אל הרגש של ההמון בהצהרת חברות לאדם שזה אתה רצח בדם קר: 

"If They'll be any in this assembly, a dear friend of Caesar's.. to him i say that Brutus's love to Caesar was no less than his!"

"אם ישנים בקהל, אלו מכרים טובים של קיסר.. להם אומר כי אהבת ברוטוס לקיסר לא הייתה פחותה משלהם!"

 

 ברוטוס מתחיל את נאומו ביצירת אמפתיה: הוא, הוא החבר הטוב ביותר של קיסר! הוא אחיו ומרעו, הוא אוהב אותו אהבת נפש, ואלו בקהל אשר מתיימרים לומר כי היו חברים טובים של קיסר, אולי אף יותר מברוטוס - שידעו כי הם טועים. גם אם הרגע תקע בקיסר פגיון בלב, וגם אם השאיר את גופתו המדממת על הרצפה הקרה - אין מכרים וחברים טובים יותר לקיסר הנרצח מאשר ברוטוס (מעניין לדעת כי שייקספיר רומז בעדינות לאורך המחזה כי ברוטוס הוא אף ילדו הממזר של קיסר). 

וברוטוס ממשיך בשלו ביצירת קשר רגשי: הפעם- לאומנות. 

"...Why brutus rolled against Caesar.. This is my Answer: not that i loved Caesar less - BUT THAT I LOVED ROME MORE!"

"אם כך נשאלת השאלה מדוע פעל ברוטוס כנגד קיסר.. ולכך תשובתי: לא שאהבתי את קיסר פחות- אלא שאהבתי את רומא יותר!"

 וכך נמשכת הדמגוגיה של ברוטוס עוד ועוד, אל מול הקהל השבוי שהמתין שעות מחוץ לאולם הסנאט בציפייה לחדשות על מנהיגו האהוב. הוא נקטע רק כאשר מהסנאט יוצא, בגלימתו האדומה, מרקוס אנטוניוס האוחז בידיו את גופת קיסר המדממת. באקט שיוביל למותו, מכריז ברוטוס כי יאפשר לחברו הקרוב של קיסר, מרקוס אנטוניוס, להספידו. ההמון, שהיה בהתחלה שטוף זעם ודרש לכלות ולעשות שפטים בברוטוס הרוצח, צועק ומריע לשמו ומציע שברוטוס יתמנה למלך החדש על רומא. או אז הולך ברוטוס בחזרה אל הסנאט, ומפנה את הבמה למרקוס אנטוניוס, שמתחיל בהספד הנאום לקיסר. 

 

 

"Friends, Romans, countrymen, lend me your ears

I come to bury Caesar, not to praise him...

Here, under the leave of Brutus and the rest,

For Brutus is an honorable man,

and so are they all, all honorable men -

Come I to speak at Caesars funeral

He was my friend, faithful and just to me

But Brutus says he was ambitious

And Brutus is an honorable man"

 

"רעים, בני רומא, בני ארצי, הקשיבו

את קיסר באתי לקבור, לא לשבח...

כאן ברשותם של ברוטוס והשאר,

כי ברוטוס איש כבוד, והם כולם,

כולם אנשי כבוד – אני עומד

לומר דברים בהלוויית קיסר.

היה חבר, ישר ונאמן לי,

אבל שאף שלטון, כך אומר ברוטוס,

וברוטוס איש כבוד הוא, כמובן." 

 

כך מתבצע נאומו של אנטוניוס - הסתה פרועה וצינית על היותו של ברוטוס הרוצח "איש כבוד", ואיזכור חוזר ונשנה לטוב ליבו של קיסר, אשר סייע לעניים והעניק מתנות ושלל רב לרומא. למשך כל הנאום המרתק על מזבח גופתו של קיסר, אנטוניוס משנה את דעת הקהל, שעד לפני דקות ספורות צעק את שמו של ברוטוס באהדה ובהערצה, לזעם ולנקמה על הרצח המתועב. הנה ברוטוס משקר בדמגוגיה ובכשלים לוגיים לקהל, ומתרץ רצח פוליטי - והנה אנטוניוס עולה ובדמגוגיה פוליטית משכנע את הקהל לצדד בו. מכאן שקרים ומכאן שקרים, מערבולת של הסתה ושל רצח מעל הגופה של קיסר. פוליטיקה למתחילים. 

 

*** 

 

נאום נתניהו, ויחס ממשלת הימין לטבח בפאב הסימטא, שקול לנאום של מרקוס אנטוניוס, מלא ההסתה והשנאה. הם עומדים מעל גופותיהם של הנרצחים בפיגוע, וכעת, מעל גופתו של נסאת מלחם, וצועקים סיסמאות כואבות אל קהל שבולע בתאווה את כל מה שיאמרו לו. הרצח, בפאב הסימטא ובערערה, הוא רצח פוליטי, ועל כן - יהיו הפוליטיקאים המושחתים שמצדיקים ומגנים אותו קולות של הסתה ושל מכירת שקרים להמון. בעזרת גופות של ישראלים ופלסטינים, הפוליטיקאים זוכים בכם. 

 

 

 

 

 
נכתב על ידי , 8/1/2016 22:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

גיל: 19

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

1,966
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , אהבה למוזיקה , זכויות אדם
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDuHast אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על DuHast ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ