לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 34

Google:  iggyjacrei





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2017

יומן מסע - יפן, 2014. פרק ארבע עשרה: סאגת הכרטיסים מגיעה לסיומה.


10.11.14 – יום ב'


הפרק הקודם הסתיים בכך שחזרנו לדירה באוסקה אחרי יום מעייף במיוחד, נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שהכרטיסים ששלחנו לעצמינו אומנם הגיעו כבר ליפן, אבל תאריך המשלוח הצפוי היה יום רביעי. וזה כאמור חירבש לנו לגמרי את התוכניות.


(ולמי שלא זוכר: הנסיעה ב-Shinkansen, רכבת-הקליע, יקרה מאוד. תיירים יכולים להזמין מראש כרטיסים לנסיעות לא-מוגבלות לתקופה קצובה (שבוע, שבועיים או שלושה שבועות) שבהינתן מסלול מוטרף מספיק, עשויים לחסוך כמה אלפי שקלים. המסלול שלנו היה מוטרף במיוחד. את הכרטיסים ניתן להזמין אך ורק מחוץ ליפן, ושולחים לך בדואר אישור על ההזמנה. את האישור הזה חובה להביא איתך ליפן, ואתה מחליף אותו בכרטיסים עצמם ביום שאתה רוצה להתחיל להשתמש בהם. בלי אישור – אין כרטיס, ולא יעזור בית דין גבוה לצדק.


עד כמה מוטרף היה המסלול שתכננתי? וובכן, העלות שלו בלי הכרטיסים היתה יוצאת לנו משהו באיזור ה-6,000 שקל (יותר ממה שעלו לנו הטיסות ליפן וחזרה).עם הכרטיסים, שעולים בערך 300 דולר האחד, סגרנו את זה על 2,000 ש"ח בטוטאל)

 

ראשית חוכמה התקשרתי ל-FedEx ישראל. ביקשתי לברר מדוע, בניגוד להבטחות מפורשות שקיבלנו, הכרטיסים לא יגיעו אלינו באותו יום.

 

"היית צריך לעשות משלוח אקספרס," השיבה לי המוקדנית בלי להתבלבל. "עשית משלוח רגיל. זה לוקח קצת יותר."

 

הרגשתי ווריד מתפוצץ לי במצח ועורק נקרע לי בלב. "אתם אמרתם לאמא שלי לא לשלם יותר בשביל משלוח אקספרס, כי משלוחים שיוצאים ביום שישי גם ככה מגיעים באותו זמן!"

 

"רק רגע בבקשה, אני בודקת.... כן, מה שקרה הוא שהיתה תקלה במטוס שהמריא מנתב"ג."

 

"תקלה במטוס..?"

 

"כן, המנוע שלו התחיל לבעור והיה צריך לקרקע אותו. אז הטיסה יצאה רק בלילה שבין שישי לשבת."

 

"אני לא מבין איך עיכוב של כמה שעות מביא לדחייה של יומיים במשלוח!"

 

"טוב, מה שקורה זה שחבילות שנשלחות במהלך יום שישי מטופלות בעדיפות מסוימת. אבל בגלל התאונה, החבילות נשלחו בפועל רק ביום שבת, ולכן זה נחשב לשבוע חדש והעדיפות מתאפסת."

 

"מה זאת אומרת?"

 

"זאת אומרת שאם היית עושה משלוח אקספרס, המשלוח היה מגיע אליך היום. אבל בגלל שזה משלוח רגיל ונשלח בפועל בתחילת השבוע ולא בסוף השבוע, הוא יגיע ביום רביעי."

 

"אבל זאת טעות שלכם! זאת פאשלה שלכם! קחו בבקשה אחריות וטפלו בזה!"

 

"תראה, אדוני, זה מחוץ לידיים שלנו עכשיו. החבילה שלך כבר ביפן. תנסה להתקשר אליהם, אולי הם יוכלו לעזור."

 

את המשך השיחה אחסוך מכם. נאמרו מילים קשות ולא נעימות, וזה רק מהצד שלהם. כשסיימתי איתם הבנתי שני דברים: הראשון ש-FedEx ישראל הם חבורה של אידיוטים סתומים בשכל, והשני שאצטרך להתקשר ל-FedEx יפן על הבוקר.

 

למותר לציין שלא הצלחתי לישון הרבה באותו לילה. עם כל העייפות שסחבתי, הלחץ, החרדה והזעם אין-אונים החזיקו אותי ער ומתהפך מצד לצד.

בשמונה בבוקר בדיוק הרמתי טלפון ל-FedEx יפן. עשרת דולרים שהכנסתי לחשבון בסקייפ וחשבתי בזמנו שזו הגזמה מטורפת – אזלו, ונאלצתי להוסיף עוד עשרה. בחרתי במענה הקולי אנגלית והמתנתי שיענו לי.

 

ענו לי כמעט מיד.

 

ניסיתי להסביר כמיטב יכולתי את המצב: FedEx ישראל הבטיחו לי משהו, ואני בטיפשותי האמנתי להם. אני זקוק לכרטיסים כמה שיותר מהר. יום רביעי דופק לי את החיים. בבקשה בבקשה תעזרו לי. הגברת מהצד השני של הקו ענתה לי בצורה מאוד לא-מתחייבת שהם "יעשו מאמצים". לא הייתי בטוח בכלל שהיא הבינה משהו ממה שאמרתי – האנגלית שלה לא היתה משהו.

 

עייף, עצבני ואכול סרטים הסברתי לפרפל שעשיתי מה שיכולתי, ושזה בידיים של אלוהים עכשיו. לא אמרתי שזה בידיים של אלוהים – אני לא באמת מדבר ככה – אבל זה ביטוי טוב מכדי לוותר עליו. מבלי לשים לב נרדמתי לשינה עמוקה.

 

....שנקטעה לפתע כשהטלפון שלי צלצל.

 

הפוך משינה, בקושי זוכר איפה אני, עניתי לשיחה.

 

"הלו..?"

 

"Fedex desu! Fedex desu!" (כלומר, "זה פדקס, זה פדקס!")

 

"זה פדקס!!!" קראתי בהתרגשות לפרפל, עם יד על הפומית.

 

"moshi moshi, fedex desu!" (כלומר, "הלו?? זה פדקס!!")

 

"כן, כן," עניתי, "תודה לך, פדקס-סאן!" (ביפנית אפשר להגיד את זה)

 

"מה הכתובת שלכם?"

 

בום. מה באמת הכתובת שלנו? כמובן שזה היה כתוב לנו בקלסר המסודר שפרפל סחבה איתה, אבל באותו רגע הוא לא היה לידי. התחלתי לחפש בטירוף אחרי משהו שהכתובת יכולה להופיע עליו.

 

"הלו? Fedex desu!!!!"

 

"כן, רגע בבקשה, אני מחפש את הכתובת."

 

"הלו? שלום ואחווה?" דה פאק? כנראה שלא הבנתי אותו נכון.

 

"רגע בבקשה." פרפל, מלאך שמיימי שכמותה, דחפה לי ליד פיסת נייר עם הכתובת שלנו.

 

לא הצלחתי לקרוא אותה.

 

לא הצלחתי אפילו להבין איזה חלק בדיוק זה הכתובת.

 

"הלו? הלו? Fedex desu!!!"

 

אולי תסתום כבר!? רציתי לצעוק עליו, אני לא מצליח להתרכז עם הפדקס דס שלך!


(מילה על איך כתובות עובדות ביפן: הן לא. לרחובות אין שמות, והבניינים ממוספרים לפי סדר הבנייה שלהם, לא לפי מיקום. אז איך בכל זאת מצליחים לקבל דואר? תעלומה. הרעיון הוא שהעיר מחולקת לכמה איזורי דואר גדולים, ואז כל איזור מחולק לכמה קטנים יותר, וכך הלאה עד שמגיעים ליחידה הקטנה ביותר שנקראת "בלוק דואר", ובתוכו לכל בניין יש מספר דואר מזהה. לרוע המזל, את זה הבנתי רק בדיעבד. בלהט הרגע כל מה שראיתי היה שורה ארוכה של אותיות סיניות ומספרים, ולא הבנתי מה מתייחס למה)

 

"הלו? הלו?" פדקס-סאן לא היה מוכן לוותר. "שלום ואחווה??"

 

ניערתי את אחרון קורי השינה מעיניי והצלחתי לפענח איפה בדיוק מתחילה ומסתיימת הכתובת. ועדיין, להבין מה כתוב ולהיות מסוגל לקרוא את זה בכל רם אילו דברים שונים מאוד ביפנית. אבל התכוונתי לנסות.

 

"שומע, הכתובת היא יאקודורי, שיבוראבי –"

 

"הלו!? Fedex desu!!! Fedex desu!!!!!"

 

רציתי לבכות. כנראה שגם הייתי בוכה, אבל המלאך המושיע שלי הניחה עלי יד מרסנת.

 

"שששש, תקשיב."

 

הורדתי את הטלפון מהאוזן והקשבתי.

 

מבעד לחלון יכולנו לשמוע קול מוכר נישא: "Fedex desu!! Fedex desu!!"

 

הבטתי בפרפל. היא הביטה בי.

 

היא היתה לבושה. אני לא.

 

עד שהספקתי לצעוק לה "רוצי!!! רוצי כמו הרוח!!!" היא כבר היתה בחצי הדרך החוצה.

 

ודקה לאחר מכן היא חזרה עם מעטפה קטנה ותמימה שהכילה בתוכה את כל תקוותינו ושאיפותינו לעתיד.

 

 

כשאני עוצר לחשוב על זה - למה לעזאזל זה נשאר אצלנו?


אגב, למי שזוכר (ולמי שלא, הנה הלינק) בפרק שבע אמרתי שאחד מהדברים שתפסו לי את העין בבניין ששכנו בו היה שלט עם כיתוב שלא הצלחתי לקרוא כי הפונטים היו מסוגננים מדי (בעיה רצינית כשמדובר באותיות סיניות). אז כשיצאנו מהדירה באותו היום וראיתי את השלט הזה שוב, פתאום נפל לי האסימון והבנתי מה כתוב שם: בניין השלום והאחווה.

 

חולירעות.

 

וכך, סוף כל סוף, באה לסיומה הפחות-או-יותר מוצלח פרשת כרטיסיי ה-JR. המסקנה? טוב, יש כמה:

 

1. זה לא מספיק לדעת שאסור לך לשכוח משהו. צריך גם לבדוק שהוא אצלך לפני שאתה יוצא מהבית.

 

2. FedEx ישראל, השם ינקום דמו.

 

3. FedEx יפן, צדיקים בדורם. לקח להם ארבע שעות מהרגע שפניתי אליהם ועד הרגע שהמשלוח הגיע אלי. מישהו אשכרה לקח לתשומת ליבו את המצוקה שלי ואת העובדה שהובטח לי משהו והתאמץ כדי לעזור לי. מדהים.

 



"אפילו שזה International Economic (המשלוח האיטי והזול יותר), נא לשלוח היום!!"

 

4. (לא מסקנה, כי אם השלכה): בסופו של דבר כל הסיפור הוביל לכך שנשארנו יום נוסף באוסקה, ויום אחד פחות ביאקושימה. בפועל, אם היינו יודעים בוודאות שהכרטיסים יגיעו מתי שהם הגיעו, היינו יכולים עדיין לעזוב את אוסקה באותו היום והתוכניות שלנו לא היו צריכות להשתנות. אבל לא יכולנו לדעת את זה, אז לא נורא.

 

5. (עוד השלכה) מאז ועד היום, ולנצח נצחים, בכל פעם שאנחנו רואים וואן של FedEx בכבישים, אנחנו מברכים אותו לשלם ב-Fedex desu!!! Fedex desu!!!

 

וכך, רגועים ומאושרים, יצאנו ליומנו האחרון באוסקה. על הפרק: איזור המפרץ.

 

 

לפרק הבא: היי שלום, אוסקה!

לפרק הקודם: קיוטו, טייק טסו.

נכתב על ידי , 7/4/2017 21:21  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התבכיינות על מר מצבי המר כלענה, מרור ושאר מריריי מרירויות.


הערה טכנית: התנצלותי בפניי מי שקיבל 3-4 התראות ואז הודעה שהבלוג פרטי. גליצ'ים של ישרא.

 

בפסח שנה שעברה התחלתי להתמוטט.

 

זה לא מדויק. זה לא שלפני פסח הייתי לא-ממוטט. כבר אז לא ממש תפקדתי. אני חושב שהפעם האחרונה שהרגשתי אדם מתפקד היתה כשלמדתי לוגיקה ותורת הקבוצות – זה היה ב-2010 וגראדים נפלו אז בבאר שבע. אהבתי כל גראד וגראד. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן.

 

אז פסח. לפני שנה. חיכיתי בכיליון עיניים לחופש הזה מהלימודים (עשיתי אז תעודת הוראה) והתכוונתי להתאפס במהלכו על כל המטלות שהצטברו אצלי ושהיה צריך כבר להגיש.

 

ואז הגיע החופש. ושבועיים ישבתי בחדר וראיתי סטארקראפט. ומאז הכל מרגיש בחצי קלאץ'. איזה חצי, רבע. שמינית עוף.

 

מצד אחד, סוג של המשכתי לקדם את התוכנית שלי להגיע ליפן, אבל זה הגיע לשלב המסוכן שבו אני עושה את המינימום של המינימום ולפעמים גם את זה לא. סיימתי תעודת הוראה (עם הגשה של הרגע האחרון) מצאתי תיכון שיעסיק אותי (ברגע האחרון) ועליתי על דרך המלך.

 

אני חושב שבמובן מסוים אני עושה בדיוק את מה שחלמתי לעשות – מסיים שנה בתיכון מבלי שהשקעתי כמעט כלום מכוחי ומרצי מעבר לשעות השהייה שלי בבית הספר, וגם שם אני בעיקר מקשיב למוזיקה (מישהו חסם את האפשרות להקשיב לאלבומים שלמים ב-YouTube. איזה דבר חלאתי לעשותו). רק שזה לא *מרגיש* כמו לחיות את החלום. זה מרגיש כמו להיות ספוג רופס ונכשל.

 

התוכנית היתה להתחיל לפנות למוסדות ביפן בדצמבר. אפריל הגיע, פסח בא - ועוד לא התחלתי.

 

כמובן שאני לא חייב לעשות את זה עכשיו, דווקא. אני יכול לעשות את זה מתי שאני רוצה. רק שהסיכוי שלי לקבל המלצה מהתיכון בעוד כמה חודשים, כשלכולם יהיה ברור עד כמה המצב גרוע, נמוך בהרבה מהסיכוי לקבל אותה עכשיו, כשאנחנו עוד בתהליכי היפרדות כידידים.

 

נזכרתי במונח שטבעתי לעצמי לפני יותר מעשור: פרדוקס תחתית המדרגה. זה לא באמת פרדוקס, זה יותר מלכוד, אבל פרדוקס נשמע יותר מגניב. הרעיון הוא כזה: "תחתית המדרגה", כידוע, זה הרגע שבו אתה מבין שהחיים שלך כל כך התחרבשו שאין לך יותר לאן לרדת. זו הנקודה שבה אתה מגלה מחדש את הרצון שלך להיות אדם מהמניין ואתה מתחיל לעלות שוב במדרגות לכיוון האנושיות הנכספת.

 

אבל כאן המלכוד – מרגע שעלית מדרגה אחת ראשונה, שוב יש לך לאן ליפול. אם המוטיבציה שלך לעלות היא שאין לך לאן לרדת, זה מפסיק להיות נכון ברגע שעשית משהו לשפר את מצבך.

 

התחושה האישית שלי היא שמעולם לא התקדמתי יותר משתי מדרגות. אני לא יודע כמה מדרגות יש, אבל אני מתאר לעצמי שלא פחות משמונה. ועל השנייה רק הנחתי רגל.

 

הנה עוד מונח פסיכולוגי דבילי שהמצאתי כרגע: דילמת הקבלה\שינוי. בודהא, נפוליון וג'ון קבט זין, כולם כבר הבינו שסבל\אכזבה הוא פונקציה של ציפייה\השתוקקות. במילים אחרות – תפסיק לרצות, תפסיק להתבאס. אבל מצד שני, תרבות המערב, שאני חלק ממנה בין אם ארצה ובין אם לא, קובעת שהדרך הנכונה לחיות היא על ידי קביעת מטרות וחתירה להשגתן.

 

אם כך, הדילמה היא בין האפשרויות הבאות:

 

אופציה א': להפסיק לוותר לעצמי. להפסיק להיות ספוג. לעשות את מה שצריך לעשות ולהפסיק להתנהג כמו ילד קטן שלא מבין את הקשר בין סיבה לתוצאה (סליחה, יום).

 

אופציה ב': לקבל את עצמי כמו שאני. להתפלש בסיאוב בתאווה. טייק איט אור ליב איט, ביצ'ז.

 

אבל האמת העצובה היא שאני לא מסוגל להביא את עצמי לבחור לא בראשונה ולא בשנייה.

 

יש לי תחושה שהפסח הזה עומד עלי לכלותני.

 

נכתב על ידי , 5/4/2017 14:34  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הקודם   
דפים:  

9,342
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ