לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 37

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2019

מותו של פושט רגל, או: שוב אני היחיד שבוכה בהלוויה.


הייתי עכשיו בהלווייתו של קרוב משפחה דרך נישואין. מדובר באדם שהיה, עד לפני שלושים שנה, איש עסקים מצליח מאוד, ואדם שבלתי-ניתן להסתדר איתו, ואז פשט רגל והפך לסתם אדם שאי-אפשר להסתדר איתו. יש לי זיכרון ילדות מאוד ברור מהתקופה ההיא: ערב אחד הלכתי לישון, ובבוקר קמתי וגיליתי שהחדר שלי מלא, מהרצפה ועד התקרה, ברהיטים שנערמו זה על גבי זה. ספות, כורסאות, שולחנות, כסאות, שידות (למה כל הרהיטים מסתיימים בסיומת נקבית?). רק שביל צר שהוביל מהדלת למיטה נותר נקי מהרהיטים, והחדר כולו הריח מעור מעובד. כשיצאתי קצת מהשוק הבנתי שזה לא רק החדר שלי—כל מה שאפשר היה להבריח מביתו של פושט הרגל לפני שמס הכנסה פשט עליו סיים את דרכו אצלנו בבית. אני לא בטוח מה עשינו עם כל המאסה הזו של רהיטים, אבל עם החודשים והשנים הם הלכו והתמעטו, ועכשיו כשאני מסתכל סביב אני רואה רק שידה אחת שאימצתי לעצמי (ועשתה איתי את כל הדרך לבאר שבע וחזרה, עם שלושה מעבריי דירות בדרך), ויש עוד ספה שתקועה לפרפל כמו עצם בגרון בחדר השינה שלנו.

 

פושט הרגל, כאמור, היה אדם לא-פשוט. עוד לפני פגישת הרגל, בכל פעם שביקרתי בביתו יצא לי לשמוע מישהו צועק על מישהו אחר בדציבלים שלא הכרתי ממקומות אחרים. הוא על הילדים, הוא על אשתו, אשתו עליו, הילדים אחד על השני. ריבים בלי סוף וצעקות בלי רחמים. ואז אשתו חלתה בסרטן ומתה. רק שזה היה הרבה יותר ארוך ומיוסר מזה, כמובן. אני כבר לא זוכר אם מותה קדם לפשיטת הרגל או שזה קרה הפוך, אבל אני חושב ששני הדברים קרו דיי סמוך אחד לשני. אני זוכר את ההלוויה שלה היטב. אני חושב שזו היתה ההלוויה הראשונה שנכחתי בה. ומה שאני זוכר הכי טוב זה שאף אחד לא בכה. אני רציתי לבכות. מאוד. אני לא זוכר בן כמה הייתי, באזור שמונה, כנראה, ודי היה באווירת הנכאים ששררה במקום בשביל לגרום לי לדמוע, גם אם לא היה מדובר בקרובת משפחה שתמיד הביאה לי את המתנות הכי מדליקות ליומולדת. אז כן, מאוד-מאוד רציתי לבכות, אבל לא יכולתי. מפני שאף אחד אחר לא בכה. הילדים שלה (שהיו מבוגרים ממני בעשר שנים או יותר) הסתובבו שם עם הבעות שקרובות יותר לזעם מאשר לעצב. הרגשתי שאין לי זכות לבכות עליה אם הם לא בוכים קודם. זה היה נורא. בסוף הלכתי בחזרה למכונית ובכיתי שם כאוות נפשי.

 

גם היום אף אחד לא בכה, אבל היום גם לא היו הרבה סיבות לבכות. בסך הכול פושט הרגל הגיע לגיל מכובד בהחלט, חיי חיים מלאים (יותר מדי מלאים, אפשר לומר) וגם אי-אפשר לומר שהוא באמת יחסר למישהו. אז הלוויה שלו בהחלט התנהלה בסימן חגיגת חייו, על כל המורכבות ואי-השלמות שלהם. אבל כשילדיו נשאו דברי הספד, הראייה שלי התערפלה ודמעות החלו לזלוג לי במורד האף. לא בגלל שהיה לי עצוב עליו, למרות שכן קצת עצוב לי עליו, אלא בגלל שכל ההספדים הסתיימו ב-"ותמסור ד"ש לאימא, ותשתדל לא לריב איתה." אז בכיתי עליהם, על הילדים שהם היו, שלא יכלו להביא את עצמם לבכות בהלוויה של אימא שלהם, ובשיא הנאחסיות של גיל ההתבגרות מצאו את עצמם יתומים מאם ותקועים עם אב פושט רגל, גם פיננסית אבל בעיקר רגשית, וכבר שלושים שנה שהם סוחבים את זה על הגב. וזה לא שהם צריכים את הרחמים שלי; הם כבר כולם בעלי משפחות והפנימו היטב את השיעור שהם למדו בבית ועושים הכול הפוך ממה שהוריהם עשו איתם. אני שמח בשביל המבוגרים שהם הינם, אבל דחילאק, עדיין עצוב לי על מה שהיה, וזין על כולם, אני כבר בן אדם מבוגר בעצמי, ואם מתחשק לי לבכות בהלוויה, או גם סתם ככה ברחוב, אני אעשה את זה.

נכתב על ידי , 8/1/2019 17:24  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



16,684
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ