לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 36

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2018

פרפרים בשדה הבושה / סיפור קצר


הסיפור הבא הוא בעצם תרגיל כתיבה שעשיתי לפני כמה זמן. התרגיל היה ליצור באופן מלאכותי דימויים ביזאריים ככל הניתן, ואז לנסות לשלב אותם בסיפור, או לכתוב סיפור סביבם, תלוי איך מסתכלים על זה. 

 

 

פרפרים בשדה הבושה


לאחר שאשתי עזבה אותי אימצתי גננות כתחביב לשעת צרה. מדי לילה יצאתי לשדה הקוצים העזוב שליד בייתי והשקתי אותו מים מלוחים. את החוחים עקרתי בידיי החשופות, ואור תשוקת הכוכבים ליטף את אדמת הטרשים הנפוצה בעדינות של אמא פולניה. לא עבר חודש ושדה של בושה מלבלבת צמח ועלה מהשדה והסתיר את בייתי.

 

שמחתי לפרטיות מעיניים מנקרות, ומדי בוקר יצאתי לחצר לשתות קפה של שכחה בצל עלי התואנה. בוקר אחד, בין לגימה מכוס התרעלה לביס מעוגת השמרים שקפאו, הבחנתי בפרפר זהוב וכחול נימים טופח בכנפיו בינות לעצים. יופיו עתק את נְשָׁמָתִי, ופעם הראשונה מזה שבועות ארוכים הפצע הבוער בליבי, שצורתו צורת אישה מוכרת, חדל לרגע מלשרוף. הפרפר הזהוב רפרף לכיווני, וכשחלף מעלי הותיר אחריו שובל של אבקת זהב. האבקה שקעה לאיטה ונספגה בבגדי, בכוס הקפה ובידי המושטת.

 

למחרת הופיעו שני פרפרים נוספים, ירוק בוהק ואדום בוער. נשכבתי על האדמה בגפיים פרושות ונתתי לאבקה הצבעונית לשטוף ממני את חטאיי. בתום כשבוע התמלאה החצר בפרפרים צבעוניים מספור. ביליתי ימים שלמים שרוע על החצץ, אפוף בצבע ותנועה. הכאב נשכח. אשתי נשכחה. העולם שבחוץ נשכח.

 

ולפתע חדר צליל קר ובוטה את שלוות השכחה. הסדר הופר, ונשמתי שריצדה לה על כנפי הפרפרים צנחה חזרה לחזי. קיוויתי שהצליל יעלם, אך הוא בשלו, חזור וחדור, עד שנזכרתי שזהו קול הפעמון שבשער. בצר לי קמתי מן החצץ ופילסתי דרכי בין שרכיי הבושה. מצידו השני של השער נשקפה אלי דמותי מבעד למשקפיה הכהות של אישה לא-מוכרת.

 

"אדון גרינשפין, אנחנו צריכים לדבר."

 

"כן, בוודאי," השבתי, אם כי מופלא היה בעיניי הדבר, שקיים עניין כלשהו בינינו.

 

"הגן שלך הוא מפגע ציבורי ותברואתי. אני מייצגת את הוועד, ובאתי לדרוש בלשון תקיפה של בקשה שתנקה את החצר."

 

נדהמתי. "הגן שלי..? מפגע? הלוא הוא כפר נופש ללב דואב. מה עניין לוועד במה שמתרחש מאחוריי שעריים סגורים?"

 

"תקשיב, גרינשפין, החצר שלך היא מפגע לעיניים, וההזנחה הפושה בו פוגעת בתדמית המושב כולו, וגם במורל."

 

"במורל?"

 

"בהחלט. והרי כך הזנחה מתפשטת משכן לשכן. אבל ניחא, אנחנו לא יכולים להכריח אותך לשמור על חצר מטופחת, למרבה הצער. אבל הפרפרים—פה כבר נחצה גבול אדום."

 

"הפרפרים? במה הם מפריעים למישהו? והרי הם כל כך יפים."

 

"זו דעתך הסובייקטיבית," היא ענתה בנימה שהבהירה כי דעתי אינה עומדת בקנה אחד עם האמת האובייקטיבית של הוועד. "אבל מה אתנו, אדון גרינשפין? השתת ליבך לסבל שאתה גורם? תסתכל פה ברחוב, כל החלונות סגורים. מי שפותח, ישר כל הבית שלו מתמלא פרפרים."

 

"באמת?" שאלתי, מופתע. הבושה הסתירה את השכנים מעיניי, ולכן לא יכולתי להיות בטוח.

 

"בהחלט! ובנהיגה—הרי זו סכנת נפשות. אתה פותח חלון בשביל קצת משב רוח, ולפתע כל הקבינה רוחשת וגועשת! לא ניתן לראות את הכביש. רק בנס עוד לא היתה תאונה."

 

"באמת שלא ידעתי."

 

"אבל הכי מסוכן זה האלרגיות."

 

"האלר—מה?"

 

"אלרגיות, גרינשפין. הידעת שאחד מכל 17 ילדים אלרגי לאבקת פרפרים? הפרמיות של הביטוח עלו לשמיים מאז שפתחת בו מקלט לפרפרי ונדכאיי העולם. עד מתי, אדון גרינשפין? רק אתמול נכנס לי פרפר לסנדוויץ' וכמעט שנחנקתי. אתה רוצה לחכות עד שאיזה ילד ימות מאלרגיה בדרך לבית הספר? זה מה שאתה באמת רוצה, אדון גרינשפין?"

 

"לא, בוודאי שלא," השבתי, "לא ידעתי... לא חשבתי... אחד מכל 17, את אומרת?"

 

אם לא למעלה מזה. אז מה אתה אומר, אדון גרינשפין, אתה מתכוון לשתף איתנו פעולה? זה יהיה קל יותר לכולם."

 

"רמי, תקראי לי רמי."

 

"אתה איתנו, אדון רמי?"

 

הבטתי לאחור אל שדה הבושה שגידלתי לגמרי בעצמי. פרפרים בשלל צבעי הקשת בענן טסו מעץ לעץ, מי בקו ישר ומי במסלול ספירלה של תחתית. בכל מאודי רציתי לשמור עליו ועל הפרפרים שבאו לנחם לי חברה. אבל מצד שני, עוד פחות מזה רציתי ילד מת על מצפוני.

 

"אני אתכם, גברת..."

 

"מרים, ואני שמחה לשמוע את זה, רמי. ורק בשביל להבהיר שאין מדובר כאן במשהו אישי, אני מוכנה לעזור לך בתהליך הביעור. יש לך הרבה עבודה לפנייך, וממה שאני מבינה אין לך מי שיעזור."

 

"אני באמת מאוד מודה לך, הגברת מרים. חוששני באמת, שאני לבדי לכשעצמי, אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל."

 

וכך היה ששנינו שינסנו מותניים ויצאנו לייבש את הבושה. אני במצ'טה ומרים במסור החשמלי. התחלנו מבפנים בעיגולים הולכים ומתרחבים, נפגשים באמצע עם כל איטרציה. כשהייתי חולף על פנייה הייתי רואה אותה חובטת בפרפרים במקל ומשפריצה עליהם פליט, ממלמלת "בהמות מטונפות" ו-"תולעים עם כנפיים."

 

לאחר יומיים מאומצים כרתנו את הגזע האחרון בעבודה משותפת, וכל הפרפרים שמצאו מסתור בין ענפיו קפצו לאוויר, הקיפו את בייתי במערבולת של צבע ותנועה, ואז פנו מזרחה ובתוך שניות נעלמו באופק.

 

"ברוך שפטרנו," הפטירה מרים.

 

הבטתי סביב. שדה הקוצים עמד חשוף ופגיע. יכולתי לראות עכשיו את שורת הבתים במעלה ומורד הרחוב. תריסים מוגפים החלו להיפתח. חשבתי על כך שאם אני יכול לראות אותם, הם גם יכולים לראות אותי, ונתקפתי חשק עז להיכנס לפנים הבית.

 

"שוב תודה לך, הגברת מרים."

 

"רק מרים"

 

"-רק מרים. באמת שלא הייתי יכול לבד. אבל עכשיו, אם תסלחי לי, הייתי רוצה להיכנס קצת בפנים."

 

"כן, ברור, בוודאי."

 

הסתובבתי ללכת, אבל לפני שהספקתי לחצות את מפתן האל-חזור היא קראה לי.

 

"תגיד לי, רמי, קפה אתה אוהב?"

 

חשבתי על הקפה של הבוקר ששוב לא אוכל ליהנות ממנו בחצר בחברת הפרפרים שאינם. "כן, אוהב, בוודאי."

 

"אז מה אתה אומר שנלך מחר לשתות אצל אבו-אבי? אני ואתה?"

 

הבטתי בפנים הממושקפות וכרגיל, כל מה שראיתי זה את עצמי מנסה להביט פנימה. זה לא שהיו לי מחויבויות קודמות. "בשמחה, מרים, בשמחה."

 

הסוף

 

אני תוהה מאיפה השם "גרינשפין" הגיע. אני לא מכיר אף גרינשפין. בכלל, האופן שבו אני בוחר שמות הוא כנראה או מאוד עמוק, או, וזו האפשרות היותר סבירה, אקראי לחלוטין.

נכתב על ידי , 7/10/2018 21:54  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



14,280
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ