לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 36

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2017

רשמים ממסיבת הסיום (ה-premature, מסתבר) של ישרא-בלוג (וקצת על מחממי אוזניים ושערים חשמליים)


טוב, אז ישראבלוג לא נסגר לבינתיים, אבל למה שלא תכנסו לחדר הצ'אט בכל זאת? זה לא שיש לכם תוכניות לסילבסטר / נובי גוד / ראש השנה האזרחית, נכון? 

 


 

 

אז התוכנית היתה לפרסם אתמול פוסט אחרון בהחלט שיהיה מעיין "המיטב של ברית של חולירעות", אבל, כידוע, האדם מתכנן ואלוהים מחליט שישרא-בלוג יישאר פתוח בינתיים. אז תחת על זאת, אחלוק אתכם את קורותיי בליל אמש, באותו אירוע הידוע כמסיבת הסיום הרשמית של ישרא.

 

לאירוע הגעתי עם איזבל, בלוגרית שהכרתי מזמן מזמן, ואיכשהו שמרנו על קשר רופף יותר ורופף פחות במרוצת השנים. אספתי אותה בגרוטאה המתפרקת שלי ושמנו פעמינו לעיר הגדולה. היה קר, אבל אני הייתי עטוף לבטח במעיל שקניתי לנסיעה ליפן, והתשוקה הפרטית שלי: מחממי אוזניים.

 

אז בואו נדבר רגע על מחממי אוזניים, כי תאכלס זה נושא מעניין בהרבה ממה שקרה אתמול בערב. בספר המופת "ברית של כסילים", גיבור העלילה, הלא-הוא איגנציוס ג'יי ריילי, מסתובב ברחבי ניו-אורלינס כשלראשו כובע ציידים ירוק. אם אתם לא יודעים מה זה כובע ציידים, פשוט תסתכלו בתמונת האווטאר שלי, מצד שמאל. הגדולה של הכובע הזה היא שהוא מכסה את האוזניים. האוזניים, אם תחשבו על זה, הינן מאפיין אנטומי שתפקידו העיקרו הינו לאבד חום. מקסימום שטח גוף עם מינימום עומק. אני בטח שעכברי המעבדה המסכנים האלו שמגדלים להם אוזניים אנושיות על הגב נוטים למות מהיפותרמיה ברגע שהטמפרטורה צונחת אל מתחת לשלושים מעלות צלזיוס.

 

אל מגען המלטף של מחממי האוזניים נחשפתי לראשונה בזמן שטיילתי באאומורי שביפן. זו הנקודה הצפונית ביותר של האי הונשו, הגדול שבאיי יפן. יותר צפונה מזה ואתה כבר בהוקאידו, הידועה גם בכינויה "אנטרקטיקה של יפן". לפחות, ככה אני קורא לה. אתם יכולים להבין שסבלתי לא מעט מהקור. ברוב ייאושי רכשתי מחמם אוזניים בעל דגם משובץ וחביב, שנראה קצת כמו נעלי בית. הרכבתי אותו לאוזניי, והרגשתי כאילו שבתי הביתה. כאילו מלאך שומר מחבק אותי מאחור. עדר של דובי קוטב לא היה מצליח לתלוש אותו ממני. לא רציתי להיפרד ממנו לעולם.

 

את מחמם האוזניים הנפלא הזה איבדתי בשנה שלאחר מכן בזמן שהעברתי קורס באיזו מכללה מזובלת. זה כאב, אבל מצאתי את הכוח הפנימי להמשיך. מצאתי בארץ מחממי אוזניים טובים כמעט באותה המידה וקניתי בוחטה מכובדת. כמה מחממי אוזניים אדם אחד צריך, אתם שואלים? אז במידה והאדם הזה הוא אני, התשובה היא כנראה שניים לחודש, שזה הקצב שבו אני מאבד אותם.

 

עם זאת, משום מה, בכל אשר אלך מחממי האוזניים הופכים אותי ללעג וקלס בקרב בני התערובת הבלתי שטופים שלא זכו לחוות את מגע הקטיפה הקסום על אוזניהם הנוטפות עסיס צהוב. "מה זה, קר לך באוזניים?" הם שואלים כאילו שזה לא ברור שקר לי באוזניים. אבל הם לא מבינים שקור באוזניים מתרגם לקור בכל הגוף. "מה, זה מחמם בכלל?" הם שואלים בהבעה מגחכת. אבל הבדיחה היא עליהם, כי להם קר והם אפילו לא יודעים זאת. חבל רק שלא המציאו עדיין את מחמם האוזניים שגם מבטל רעשים, וכך היתה נחסכת ממני עוגמת הנפש הזאת.

 

וובכן, הגענו אל מקום האירוע. שתי הפתעות נרשמו אצלי מיד:

 

א. המקום היה מפוצץ.

 

ב. בעוד שציפיתי בתמימותי לחבורת גיקים חסרי מיומנויות חברתיות ובעלי מראה מוזנח, הרוב המוחלט של המגיעים הורכב מכוסיות שחבל על זמן ובחורים בעלי זקנים מטופחים ובגדי ווינטג'. למעשה, קיבלתי את הרושם הלא-נוח ש*אני* הייתי המוזנח העיקרי שם. נזכרתי איך כשאיזבל פתחה לי את הדלת, התגובה הראשונה שלה היתה "עכשיו אני מרגישה over-dressed" והתבאסתי קלות.

 

בכניסה למתחם עמדה המארחת וביקשו שנאמר לה שם של סדרה. אני בחרתי בסדרה האהובה עלי – It's Always Sunny in Philadelphia, והיא תקעה מבט של מה-אתה-נופל-עלי-עכשיו-עם-מילים-באנגלית-ומה-פתאום-השם-הארוך-הזה, לקחה סרט יד, כתבה עליו "השרדות" וקשרה לי אותו. ככה זה. ביפנית יש פתגם: המסמר שבולט חוטף את הפטיש. ואח, איזה פטיש-צרותיי-הגדולות זה היה.

 

מכיוון שהמקום באמת היה מפוצץ, ומכיוון שיש לי רתיעה טבעית מפני אנשים, קהלים ומקומות צפופים, בחרתי לעמוד מחוץ לפאב. אני גם לא אוהב את הקור, אבל הוא היה נסבל (תודות למחמם האוזניים). אפשר היה לשמוע את הנואמים מצויין גם מבחוץ. תהיתי אם מארגני האירוע לקחו את זה בחשבון, כשלבמה המאולתרת (ארגז קטן הפוך) עלה בלוגר שהקריא "פוסט סקס": "דחפתי אצבעות לכוס הרטוב שלה, היא גנחה גניחות לא שקטות בכלל ודרשה שאזיין אותה. תקעתי אותה הלוך ושוב, אבל לא גמרתי. אחר כך היא מצצה לי את הזין במיומנות ואני זעקתי וצווחתי בהנאה עד שהשפרטתי לה בתוך העין והיא התעוורה לצמיתות, הזונה." קול הבס שלו הדהד בכל המתחם שהכיל את הפאב, ומי יודע כמה ילדים קטנים איבדו את תמימותם באותו הרגע.

 

כמעט ולא הכרתי אף אחד מהמקריאים. אני חושב שהיחיד שבאמת ידעתי מיהו היה הבחור מ-"אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי" שהקריא פוסט שנורא אהבתי, על יחסיו הסבוכים עם אביו שהחלים מתאונה, וכל מיני תיאורים מגעילים של שליפת גדי מתוך שליית אימו.

 

אפשר לומר שהאירוע בהחלט lived up לכל הציפיות השליליות שעלו כנגדו. רוב המקריאים אכן באו להיזכר בנוסטלגיה ישנה ומביכה ולצחוק על מי שהם היו פעם. אבל בזמן שהקשבתי להם קשב רב (או רב פחות), חשבתי לעצמי שבעצם יש להם זכות מלאה לעשות כן. הם היו חלק מישרא, וישרא היה חלק מהם, וזה שהם כבר לא שם לא אומר שלא מגיע להם להספיד אותו בדרכם שלהם. (לא שמישהו מהמתנגדים לאירוע טען שאין להם זכות כזו. הם פשוט המליצו, למי שאינו משתייך לסוג המסוים הזה של בלוגריי עבר, לא להשתתף. חברים, אני לא שולט במחשבות שעוברות לי בראש. אל תשפטו אותי)

 

היחידה שדבר קיומי עניין אותה היתה חוברת צביעה, שטרחה לשלוח מייל ולשאול אם אגיע. היא אפילו הצליחה לאתר אותי בזכות מחממי האוזניים. קצת התאכזבתי לגלות שהיא לא נראית כמו האווטאר שלה (הייתם מצפים שאחרי 20 שנות אונליין הייתי נגמל מהצייפיה הזו שאנשים יראו כמו האווטארים שלהם, אבל זה קורה לי כל פעם מחדש), והיא התאכזבה לגלות שבמציאות אני שנון בדיוק כמו בבלוג, רק בדיליי של עשר דקות.

 

מלבדה, נרשמו רק עוד שתי אינטראקציות ראויות לציון: הראשונה היא שזכיתי ללחוץ את ידו של יריב חבוט ולהודות לו על כך שבזכותו הכרתי את פרפל. הוא נראה דיי מובך מהעניין ומיהרתי לעזוב אותו בשקט. השנייה היא שיצא לי לנהל שיחה קצרה עם הארנב הרוסי. האמת היא שלא התכוונתי לגשת אליו, מתוך הנחה שזה רק יגרום לנו למועקה משותפת, אבל כשתפסתי את עצמי מגיב לתגובה שלו על הפוסט הקודם שלי בזמן שהוא עומד שני מטר משמאלי, הבנתי שאין ברירה.

 

בראש שלי, השיחה שלנו היתה אמורה להתנהל באופן הבא:

 

אני: שלום ארנבי. לכבוד הוא לי לפגוש אותך.

הארנב הרוסי: שטויות, איגנציוס. הכבוד כולו שלי.

אני: אמור לי בבקשה, מה שלומך? מה, כמו שהילדים אומרים את זה, קורה?

הארנב הרוסי: אין תלונות, אתה יודע. אני אומנם אוהב להפליג בסבלותי בבלוג, אבל זה רק כדי להשיג בחורות. למעשה אני מאוד מסופק כרגע בתחום המחקר שלי.

אני: הו, אני שמח לשמוע!

הארנב הרוסי: וגם אתה, איגנציוס היקר, אם תתמיד ותהיה נאמן לעצמך, יבוא יום ותמצא סיפוק אמיתי במעשייך, וגם תרוויח מלא כסף בשביל לעשות דברים שאתה נהנה לעשותם.

***זיקוקים, שקיעה, בחורות אסייאתיות רצות על שפת החוף ללא חלק עליון, דובוניי אכפת לי מחלקים ג'וינטים לכל מאן דכפין***

 

בפועל, זה הלך ככה:

 

אני: מה נשמע?

הארנב הרוסי: (נפנה אלי משיחה עם מישהו אחר) מה, לחזור על כל הסיפור שוב? המצב לא טוב.

אני: זה בסדר, שאלתי רק מתוך נימוס.

הארנב הרוסי: ולכן קיבלת את התשובה הקצרה.

 

האמת? הלוואי וכל שיחות החולין שנכפות עלי בסופר ובשאר סיטואציות חברתיות מעיקות יתאפיינו בכזו רמה של פונקציונאליות ודייקנות.

 

לקראת חצות המקום החל להתרוקן. אנשים עלו לבמה, קראו מהטלפון ועזבו. אפילו הצלחתי להביא את עצמי לכדי כניסה לפאב עצמו. שתי דקות לאחר מכן הערב הסתיים. השלכתי את יהבי על איזבל שתצליח למצוא היכן חניתי ויצאנו לדרך.

 

איזבל: אכפת לך שאדליק ג'וינט?

אני: אולי תחכי עם זה עד שנגיע אליך ואז נעשן יחד?

איזבל: למה שלא תעשן איתי עכשיו?

אני: כי אני נוהג.

איזבל: אז?

אני: ...

***זיקוקים, שקיעה, בחורות אסייתיות מקיאות אחת לתוך הפה של השנייה, דובוניי אכפת לי מכים קשישים ברחוב בשביל הצ'ק מגרמניה***

 

למרבה המזל הנסיעה היתה קצרה, ככה שאת הסטלה האמיתית חטפתי רק אחרי שכבר החניתי בבטחה.

 

שעתיים ועוד שלושה ג'וינטים לאחר מכן איזבל סילקה אותי לדרכי בתירוץ המצוץ שיש לה עבודה בבוקר. לא התרשמתי. גם אני הייתי צריך לקום בבוקר לחתום בלשכה ולא עשיתי מזה בכלל עניין. מצאתי את עצמי עם שום דבר לעשות חוץ מהדבר שהכי פחות רציתי – לחזור הביתה.

 

הגעתי למושב בשלוש וחצי לפנות בוקר. השער הצהוב והדבילי היה סגור, כמובן. לי אין דרך לפתוח אותו; כל משפחה במושב קיבלה אפשרות לרשום מספר אחד בחינם, וכל אחד נוסף עולה 100 שקל. אנחנו רשמנו את הטלפון של אמא שלי, וסבתא "תרמה" את הזכאות שלה לאחי. אני הרגשתי שלשלם 100 שקל על הזכות לצאת ולהכנס למושב מתי שבא לי זו גניבה וביזיון לאידיאל כיבוש הארץ, ולכן העדפתי להסתמך על נדיבותם של זרים, שהם בחלק מהמקרים גם בני משפחתי. בדרך כלל זה עניין של להמתין כמה דקות עד שמישהו עם קצת פחות אידאלים יעבור ויפתח לי את השער. אבל בשלוש ופאקין חצי בבוקר, אתה יכול למצוא את עצמך עומד שם עד חמש. בערב שלמחרת.

 

אז חוץ מלחכות עד כלות עמדו בפני שתי אפשרויות: להתקשר לאמא, שבטוח ישנה, או להתקשר לאחי, שבטוח ער. אבל לא רציתי להעיר את אמא, וגם לא רציתי לידע את אחי שחזרתי. אומנם בשלוש השנים האחרונות שמרנו על יחסים קורקטיים אמיצים (ומי שקרא אצלי ב-2004-2007 זוכר וודאי שהיחסים הרעועים איתו היוו את הסיבה מרכזית לכך שעברתי לבאר שבע, בזמנו) אבל לאחרונה נפלה בינינו מחלוקת כואבת בדבר הטיפול בכלב #3. אני חשבתי שיש לאפשר לו לגווע בשקט, אחרי שהווטרינר אמר לי בצורה ברורה למדי שלא משנה מה נמצא לו בבדיקות, זה יהיה משהו שאי אפשר לטפל בו. אחי החזיק בדעה שחובה לברר מה בדיוק הבעיה איתו, ולנסות לטפל בה במידת האפשר. זה גם לא עזר שכל צד בוויכוח חשב "סבתא" בזמן שהוא אמר "כלב".

 

חיכיתי רבע שעה מול השער לפני שנשברתי וביקשתי מאחי שיפתח לי. בזמן הזה הגעתי למסקנה שטעיתי כשלא עירבתי אותו יותר בהליך קבלת ההחלטות. אחרי הכל, אחי הוא זה שטיפל בכלב בתשע השנים שגרתי בב"ש, ויש לו זכות שווה לשלי, אם לא גדולה ממנה, לקבוע את גורלו. הוצאתי את מושא הוויכוח לטיול ושאלתי את אחי אם הוא ירצה להתלוות איתי בבוקר (צהריים, בלשונם של בני תמותה רגילים) לווטרינר.

 

הלכנו היום. זה היה טוב בשבילנו. דיברנו קצת וליבינו את העניינים. גם כלב #3 נראה מרוצה. בדיקת הדם שלו הראתה שיש לו כשל כלייתי חמור. שום דבר לא השתנה – הוא עדיין בתחרות עם ישרא-בלוג לראות מי ימות קודם. אבל לפחות עכשיו אנחנו מבינים למה אין לו תיאבון.

נכתב על ידי , 31/12/2017 20:25  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



14,810
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ