לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 35

Google:  iggyjacrei





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2017

חרטאזיה


בפסח הייתי בכנס עולמות. אין לי הרבה מה להגיד על הכנס עצמו (מעבר לכך שזיהיתי תלמידה שלי משנה שעברה, כשהייתי מורה מתלווה, וזה היה דיי מביך), אבל יש לי מה לומר על דוכן הספרים.

 

היה איזור שלם שהוקדש לספרים ב-10 שקל, והתחלק למדע בדיוני בצד אחד, ופנטזיה בצד שני.

 

בצד של המדע בדיוני מצאתי כמה פנינים (כמו למשל "חצות בבאר הנשמות" באנגלית, שקניתי, כי אין לי אותו באנגלית, וזה 10 שקל) וכמה ספרים שנראו איזוטריים לחלוטין (שקניתי גם, כי אני מאוד אוהב מדע בדיוני איזוטרי). לעומת זאת, בצד של הפנטזיה, מצאתי את ילדותי הנשכחת, ונשכחת מסיבה טובה: ספרי פנטזיה חרא. חרטאזיה.

 

קצת רקע: ספר הפנטזיה הראשון שקראתי היה "ההוביט". הייתי בכיתה ב', והיה זה היה אחד מספרי ה"מבוגרים" הראשונים שקראתי (כמה אירוני היה לגלות, שנים לאחר מכן, שמדובר למעשה בספר ילדים). אהבתי אותו מאוד וקראתי אותו כמה פעמים, למרות שהתרגום הבזוי והמבלבל שהפך goblin  לשד, ועשה לי כאב ראש לא קטן כשהבנתי שהשדים הללו היו גשמיים.

 

אבל ההוביט היה סנונית בודדה שקפאה למוות עוד בטרם בוא האביב. פנטזיה כז'אנר נכנסה  לחיי שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי בכיתה ה'. קראתי את "רומח הדרקון", וזה היה מאורע מכונן. קראתי את ששת הספרים הללו (רשומות + אגדות) שוב ושוב ושוב, והן יצרו בי רעב לכל דבר דמוי פנטזיה.

במשך השנים הבאות, עד גיל 15 פחות או יותר, קראתי כל ספר פנטזיה שהצלחתי להניח עליו ידיים. עם זאת, הייתי מוגבל, בגדול, למדור הפנטזיה הלא-ממש מרשים של סטימצקי. היו ספרים טובים פה ושם, אני לא אומר שלא, אבל לצידם קראתי כמות בלתי נסבלת, בדיעבד, של חרטאזיה. ומכיוון שהייתי מוגבל, כאמור, בכמות הספרים הזמינה לי, יצא שקראתי גם את הספרים הגרועים כמה וכמה פעמים.

 

וזה לא שלא ידעתי שהספרים שללו היו גרועים. הבנתי את זה כבר אז. אבל אלו היו הזמנים שבהם היה ערוץ וחצי בטלויזיה, וגם כשכבר המציאו את האינטרנט היה צריך לחכות לשבע בערב בשביל מחיר שיחה מוזל (dial-up modem, google it). אז קראתי אותם.

 

שמעתי כמה מכמה מקורות את הטענה ש-"אם אתה רוצה ללמוד לכתוב, סיפור גרוע ילמד אותך הרבה יותר מאשר סיפור טוב". אם זה נכון, עתיד וורוד צפוי לי באפיק הזה.

 

אז מה הן שלושת סדרות החרטאזיה הגרועות ביותר של ילדותי? הנה הן לפני כן:

 

שישיית המפגשים:

 

אני לא מאשים את עצמי על כך שהתפתיתי לקנות את הספר הראשון בסדרה הזו, כשהם הופיעו לפתע על מדפיי מדור הפנטזיה של סטימצקי. אחרי הכל, הספרים הללו נשאו על כריכתם את מילות הקסם, מבחינתי: "רומח הדרקון".

 

מה לעזאזל גרם לי לקנות עוד שניים או שלושה ספרים מהסדרה המתועבת הזו, זה כבר עניין אחר לגמרי. אבל אני בהחלט מרוצה מכך שלא רכשתי את כל השישה.

 

למי שלא בקיא בהלכות הפנטזיה של שנות השמונים, אסביר בקצרה: מרגרט וויס וטרייסי היקמן (טרייסי הינו גבר, עוד משהו שהפתיע אותי לגלות בבגרותי) כתבו ביחד, בתחילת העשור המופלה לרעה הזה, את רומח הדרקון המקורי (רשומות) ולאחר מכן טרילוגיה נוספת (אגדות). הספרים נכתבו, למעשה, ככלי שיווקי של TSR, החברה ששיווקה את משחק ה-D&D. צמד הכותבים עזב לאחר מכן את TSR  והמשיכו לכתוב יחדיו סדרות נוספות וטובות (בדרך כלל). אבל רומח הדרקון נשאר בבעלות TSR, שהמשיכו להוציא ספרים שנשאו את הכותרת הזו. בוויקיפדיה כתוב שיצאו לא פחות מ-190 ספרים תחת הכותר "רומח הדרקון". "שישיית המפגשים" היתה סדרת prequels שבה כל ספר נכתב על ידי סופר מתחיל אחר, וכולם סבלו מבעיה אחת עקרונית – הם היו גרועים, ממש. הדמויות, שהכרתי מהספרים המקוריים, היו קריקטורה עצובה של עצמם. בנוסף, בעוד שרומח הדרקון המקורי עשה עבודה דיי טובה בלהסתיר, בחינניות, את עובדת היותו פרסומת למשחק קופסא, שישיית המפגשים כמעט והתגאה בכך: יצורים מטופשים נזרקו לתוך העלילה ללא שום הצדקה או מטרה, רק כדי להראות את הליין הנוכחי של מפלצות ב-D&D או AD&D או כל גרסא אחרת שהיתה קיימת אז.

 

(אגב, מרגרט וויס וטרייסי היקמן חזרו בסוף לכתוב ספרים בסדרת רומח הדרקון תחת TSR. קראתי אחד מהם, והוא היה נורא.)



אוי, זה היה גרוע.

 

רייבנלופט:

 

עוד תוצר של TSR, רייבנלופט הוא סוג של הרחבה ל-D&D שזכתה אף היא לסדרת ספרים. כל ספר בסדרה מתאר "ממלכה" שנשלטת על ידי כוח אפל, והדגש הוא על ז'אנר אימה-גותי. למען ההגינות, עלי לציין שלא כל הספרים בסדרה שקראתי היו גרועים. אף אחד מהם לא היה טוב בצורה יוצאת דופן, אבל היו כמה שהיו סבירים בהחלט.

 

אבל על כל אחד כזה, היו שניים ממש, ממש גרועים.

 

הבעיה העיקרית היתה ונותרה, ושוב, אלמנט השיווקיות. הרעיון הוא שכל יצור מרושע ורב כוח מספיק, יכול "להשאב" אל המיימד של רייבנלופט ולהפוך שם לשליט בממלכה משלו. וזה, לרוע המזל, נותן פתח לכל מיני crossovers לא מוצדקים. הנורא ביותר היה לורד סות', דמות אהובה מרומח הדרקון, שנשאבה אל תוך ממלכתו של סטראהד פון זורוביץ', ערפד שהסיפור המקורי שלו היה יחסית סביר. ההתנגשות בין השניים היתה מגוחכת, מונפצת ועוד שלל סופרלטיבים. זה היה ביזיון בסדר גודל של "שישיית המפגשים", ואז עוד קצת.

 

בדיעבד, אני חושב שחלק גדול מהסיבה לכך שספרי "רייבנלופט" היו חרטאזיה מתועבת הינה תוצאה של שילוב ז'אנרים אומלל: פנטזיה ואימה לא אמורים לעבוד ביחד. אימה עשויה בהחלט להכיל אלמנטים של פנטזיה (ע"ע כמעט כל ספר של סטפן קינג), אבל במהותה היא סובבת אודות תחושת חוסר האונים והפחד של הגיבור, שנאלץ להתמודד עם אויב רב עוצמה שהוא לא מבין. פנטזיה, לעומת זאת, אם היא מבקשת לחרוג מגבולות החרטאזיה, חייבת להיות מובנת, בתוך מסגרת ההתייחסות הפנימית שלה. אנטגוניסטים בעלי כוחות לא-מוגבלים ולא-מוסברים הם מתכון לאסון פנטסטי, למעט במקרה המאוד פרטי של גלן קוק (עוד עליו בהמשך).



אחד מהספרים הפחות גרועים בסדרה, אבל עדיין גרוע. פחות גרוע מהכריכה, עם זאת.

 

טרילוגיית החרב המוכתמת:

 

מה אני יכול לומר על סדרת הספרים הדבילית הזו. אני תוהה מי, לעזאזל, קיבל את ההחלטה לתרגם דווקא אותה לעברית. אין לה אפילו ערך בוויקיפדיה, עד כדי כך היא חסרת חשיבות ותפוצה. אבל מישהו תרגם אותה ואני קניתי אותה, וכן, קראתי אותה פעמיים. אז מה מזובל בה? הכל, פחות או יותר:

העולם נדוש, העתק חיוור של רומח הדרקון שנכשל בלהיות קונסיסטנטי או מעניין (כמו שאני אומר לתלמידים שלי, גם להעתיק צריך לדעת איך). מערכת קסם לא-מוסברת וחסרת כל היגיון (וכאמור, רק גלן קוק יכול לעשות את זה. וכאמור, עוד עליו בהמשך). והכי נורא – דמויות שטוחות, מטופשות, צפויות, משעממות ומרגיזות. אה, וכמעט שכחתי. עלילה כל כך גרועה, כל כך מטופשת וכל כך רוויה בסתירות פנימיות שאני מתפלא שמישהו בכלל אפשר לתועבה הזו להגיע לדפוס.

 

אין לי הרבה מה לומר על הסדרה הזאת. וטוב שכך.



מסיבה כלשהי, בתרגום לעברית הפכו את הציור שעל הכריכה בשיקוף מראה.

 

אז כאמור, הייתי בכנס עולמות וסרקתי היטב את היצע הספרים ב-10 שקל. שישיית המפגשים? צ'ק. רייבנלופט? צ'ק. החרב המוכתמת? לא, זה דווקא לא היה שם. מעניין.

 

אבל כותרת אחת צדה את תשומת ליבי: רוח הוורד השחור. המשך עלילותיו של הלורד סות' בממלכת רייבנלופט. כמו שנכתב מאחורה: "ספר ההמשך של ספר הפולחן אביר הוורד השחור" (אי השימוש בגרשיים – במקור). הבטתי בספר הזה שעה ארוכה, והוא הביט בי בחזרה. אבל בסופו של דבר, לא יכולתי שלא לקנות אותו.

 

התחלתי לקרוא אותו ברכבת, בדרך הביתה.

 

סיימתי חצי לפני שהלכתי לישון. עד הצהריים השלמתי את החלק השני. רציתי להפטר ממנו כמה שיותר מהר.

 

אז מה היה לנו שם? סיפור אידיוטי לחלוטין, עלילה מטופשת וחסרת היגיון, דמויות שטוחות ומעפנות? יפ. ניסיונות כמעט מעוררי רחמים ליצור איזשהו קליק רגשי אצל הקורא? בהחלט. אבל עוד יותר מזה: משפטים שסתרו את המשפט שבא לפניהם, טעויות תרגום ושגיאות הקלדה. The works.

 

זה היה נורא. זה היה מבזה. זה היה איום.

 

וזה גם היה נוסטלגי.

 

באיזשהו מקום, סוג של נהניתי.

 

טוב, ומכיוון וטרחתי לציין את הגרועים שבספרי החרטאזיה, אני מרגיש חובה לסיים עם המלצה על פנטזיה מצוינת שכדאי לקרוא. אבל אם אני כבר ממליץ על משהו, אני לא רוצה לבזבז את זמני ואת זמנכם על המלצה שתוכלו לקבל בכל מקום אחר. אז לא ג'ורג' ר. ר. מרטין, לא דייויד אדינגס ולא ברנדון סנדרסון. ברצוני להמליץ על סופר הפנטזיה האהוב עלי מכל, שלצערי לא זוכה, בדרך כלל, להערכה שהוא ראוי לה: מר גלן קוק (Glen Cook). הוא כתב הרבה מאוד ספרים, לא מעט סדרות, ולא רק פנטזיה (הוא גם כתב ספר אירוטי אחד בשנות השבעים, אבל העותק היחיד שהיה ברשותו נגנב על ידי מעריץ חולירע, שעל הדרך הרים גם את כתב היד של הספר השמיני בסדרת Dread Empire, וגרם לכך שלא פורסמו ספרים בסדרה הנ"ל במשך 24 שנים).

הסדרה המצליחה ביותר שלו נקראת The Black Company, ושמור לה מקום של כבוד באבולוציה של הפנטזיה. הוא היה הראשון, למעשה, שכתב Gritty Fantasy, סגנון שמתאפיין בכך שאין בו דמויות 'טובות' ודמויות 'רעות' – כולן סוג של רעות, אבל את חלקן נאהב יותר מאחרים.

 

מה שמלהיב אותי בכתיבה של קוק, מעבר להומור היבש שהוא כל כך מצטיין בו, זו העובדה שהוא עושה את כל מה שלא אמורים לעשות בפנטזיה טובה, ועדיין זה עובד. זה עובד מצוין, אפילו. ואולי הסוד הוא שלמרות כל הדברים הפנטסטים שקורים ברקע, הסיפור עצמו הוא מאוד אנושי. הגיבורים שלו אולי מבלים את ימיהם בלצוד מפלצות ולברוח מאלים מרושעים, אבל עם בוא הלילה מה שבעיקר מעניין אותם זה לשתות ולזיין. כמו כולנו.

 

 

קוק אמר שהציור כל כך מטופש שהוא פחד שאנשים לא ירצו לקרוא את הספר בגלל ה-"דארת' וויידר" על הכריכה.

נכתב על ידי , 22/4/2017 23:00  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



10,002
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ