לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 35

Google:  iggyjacrei





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2017

יומן מסע - יפן, 2014. פרק חמש עשרה: היי שלום, אוסקה! ביקור באיזור המפרץ, ובניין השמיים של Umeda.


10.11.14 – יום ב' (המשך)


לאחר שסוף כל סוף קיבלנו את אישוריי ההזמנה לכרטיסיי ה-JR, יצאנו לתור את אוסקה עוד פעם אחת אחרונה. מכיוון שלא תכננו להישאר באוסקה את היום הנוסף הזה, לא היו לנו ממש תוכניות מוגדרות. הצצנו קצת באתר של www.japan-guide.com (התנ"ך למטייל הנבוך ביפן) והחלטנו לבקר באזור הנמל. האטראקציות: גלגל ענק, אקווריום עצום וההר הכי נמוך ביפן. יפ, ההר הכי נמוך. אסביר את זה בהמשך.

 

ראשית חוכמה עצרנו במסעדת ראמן ליד הדירה של טמורה. הראמן היה מצויין, וקצת התבאסנו שלא אכלנו שם קודם.

 


המנה שלי. עם עגבנייה.



המנה של פרפל. עם כרוב. האטריות מתחברות איפשהו מתחת לכל התוספות.

 

ראמן, למי שלא יודע, זה כעיקרון קערת מרק עם אטריות מאוד ארוכות שצפות בפנים. המנה הגיעה במקור מסין (ומכאן השם ראמן – "אטריות סיניות"). זו מנה מאוד איזורית, כלומר, אופן ההכנה המסורתי שונה מאוד ממקום למקום. כמובן שבמסעדת ראמן מודרנית, כמו זו שהיינו בה, אפשר להזמין מהתפרט סוגים שונים למדי, ואף אחד מהם הוא לא בדיוק מנה מסורתית של איזור מסוים.

 

המאפיין החשוב ביותר של הראמן הוא האטריות הדקות עשויות החיטה. החלק הזה נשאר פחות או יותר קבוע בכל סוגי הראמן, אם כי אני מניח שאופן ההכנה של האטריות עשוי להשתנות ממקום למקום. המאפיין הבא הוא המרק שבו האטריות צפות, וזה כבר יכול להיות כמעט כל דבר – מרק דגים, מרק עוף, ציר חזירים... כל עוד זה נוזלי וחם, זה מתקבל בברכה. ולבסוף, סוגיי הראמן נבדלים זה מזה גם בתוספות: בשר (חזיר, בעיקר), ביצה, ירקות, בצל ירוק (מהסוג היפני. הוא עצום), שורשים כאלו ואחרים. כל אחד והתוספות האהובות עליו.

 

ואיך אוכלים את הראמן? בשונה מאיך שאנחנו אוכלים מרק אטריות, היפנים תוקפים ראשית באמצעות מקלות האכילה: קודם את התוספות, ואז את האטריות. משעה שסיימו, הם מניפים את קערת המרק ולוגמים ממנה מלוא הגרון. רק כמה שלוקים, ואז מחזירים אותה לשולחן עם כמות נכבדה של נוזלים שנותרה בה. אני, פח זבל אנושי בצורת ספוג שהנני, התעקשתי לשתות כל טיפה של מרק טעים (כבר שילמתי עליו!) ולמדתי בדרך הקשה למה היפנים לא עושים את זה. זה *הרבה* מרק. שתית הכול? שכח מלהיות מסוגל לזוז בשעה שלאחר מכן. לא שזה מנע ממני לשתות ברעבתנות (צמאונות?) כל טיפה גם במנת הראמן הבאה שנתקלתי בה. ככה זה, יש אנשים שפשוט לא לומדים.

 

אבל יש עוד אלמנט חשוב באכילת ראמן מעבר ל-"אל תשתה את  המשקל שלך בציר דגים, לא משנה כמה זה טעים באותו הרגע, אתה תתחרט על זה בהמשך", והוא שאיבת האטריות. כן-כן, שאיבה. את האטריות שואבים. משתמשים במקלות האכילה כדי לדחוף קצה אחד לפה, ואז "שולקים" אותם מהמרק בפעולת שאיבה מתמשכת. זה עושה הרבה מאוד רעש, ונחשב לשיא הנימוס. לכו תבינו. אבל זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע: פעולת השאיבה שונה מהותית מפעולת היניקה, שבה השפתיים ממש נסגרות על האטריות. מי שעושה את הטעות הזו מסיים עם חצי מהנוזלים על החולצה. אני לא יכול להסביר בדיוק איך היפנים עושים את זה, כי אני בהחלט לא הצלחתי ("בפעם הבאה תכסה את עצמך עם מפית", הציע לי הראמן-סאן כשהוא ראה אותי במלוא מוכתמותי), אבל הם לא מכווצים את הפה. מישהו תיאר לי את הפעולה הזו כ-"לנשום את האטריות פנימה".

 

זה גם עושה הרבה יותר רעש.

 

אחרי הארוחה המצוינת (ואחרי שניקיתי את עצמי כמיטב יכולתי) פנינו למסלול המוכר של רכבת תחתית ואז רכבת עילית, ומקץ ארבעים דקות הגענו לאיזור הנמל. מדובר ברשת של איים מלאכותיים שמתפרצים מן העיר החוצה אל תוך האוקיאנוס. למרות שכל רשת האיים הזו מוגדרת כ"איזור הנמל", האווירה שם מאוד פרברית. הרבה יותר רמת אביב מאשר נמל אשדוד, או אפילו המרינה של אשקלון. הליכה נעימה של כמה דקות ומולנו התנוסס בגאון גלגל ענק שבהחלט הצדיק את שמו.

 


קשה קצת לקלוט את קנה המידה, אבל תסמכו עלי - הגלגל אכן ענק.

 

כנראה שהגענו בזמן טוב, כי המקום היה כמעט ריק. הגלגל סבב באיטיות, וכשהגיע תורנו זינקנו בזריזות אל התא התורן. כלומר, פרפל זינקה בזריזות. אני גיליתי שלמרות הזמן שעבר, עדיין ליטר של מרק ראמן התנפץ לי על דפנות הקיבה בכל תנועה, ולמרות שהצלחתי לטפס פנימה עשיתי זאת בחוסר חינניות משווע.

 

הרכיבה על הגלגל הענק נמשכה כ-17 דקות ובמהלכה נסקנו לגובה של 112 מטר. הנוף היה יפייפה – אוסקה המטרופולין המפלצתי מצד אחד, האוקיאנוס מצד שני, איזור הנמל היישר מתחתינו. זה גם היה נחמד לראות מגבוה את המקומות שבקרוב נבקר בהם.

 

שוטי, שוטי, ספינתי. . .


נדבך על גבי נדבך של איים מלאכותיים מרכיבים את איזור המפרץ של אוסקה 


זה הכביש המוליך לתחנת הרכבת. מאחורי הגשר האדום משתרעת אוסקה העיר. החלק הצפוני שלה, בכל מקרה.


פינת הירק החביבה הזו הינה הר טנפוזאן, ההר הנמוך ביותר ביפן, מסתבר.


וזאת סתם כנסיה. עוד מעט ידליקו בה אורות והיא תראה מרשים יותר. 



האקוואריום עצום המיימדים שבקרוב נבקר בו.

 

מהגלגל הענק פסענו כמה פסיעות והגענו לטנפוזאן, ההר הנמוך ביותר ביפן, שפסגתו מתנוססת לגובה השולי של 4.5 מטר. אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה הופך את התלולית העלובה הזו להר. וובכן, גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה, ועד כמה שהצלחתי להבין הסיפור הוא שבעבר אכן היה שם הר קטן שהתנוסס לגובה של 20 מטר. עדיין נשמע לי יותר כמו גבעה מאשר הר, אבל ניחא. ההר הזה כמובן היה מעשה ידי אדם (כמו שאר האי שעליו הוא שוכן), וכל זה קרה מתישהו בשנות השלושים של המאה ה-19, בתקופה שיפן היתה עדיין סגורה לעולם. כמה עשרות שנים לאחר מכן (שוב, ככל שהצלחתי לפענח) ההר "גולח" כדי להציב במקום סוללות ארטילריה, והמקום הוסר מרשימת ההרים המוכרים ביפן. התושבים במקום, שאהבו את ההר שלהם, הקימו כל זעקה וגרמו לכך שההר חזר להיות הר – כלומר, במפות הטופוגרפיות הרשמיות של המכון הגיאוגרפי של יפן החזירו את ה-山, הסיומת שמשמעותה הר, לשם המקום, ו-天保 (tenpou) חזר להיות 天保山 (tenpouzan). והרי לכם ההר הכי נמוך ביפן. כמו במתמטיקה, הכול עניין של הגדרות. קווים מקבילים אף פעם לא נפגשים? לא באוסקה, חביבי.

 


בעוד שלושה ימים, כשאכשל בצורה מעוררת רחמים לטפס על הר ביאקושימה, אזכר בערגה בהר טנפוזאן ואיך העפלתי לפסגתו בקלילות ובעוצמה של נעורים שאין להם סוף.


וכך, כנראה, זה נראה אי-שם ב-1830. עדיין יותר גבעה מהר, אבל נוותר להם.



גלגל ענק זה דבר מאוד פוטוגני.

 

אז מה יש שם, על ראש ההר הנשגב? מסתפר שיש שם פארק קטן וממש חמוד, שגובל במעגן קטן לסירות. הסתובבנו קצת בשבילים ובאמת שהיה נעים ומהנה. פרפל, שהטבע חנן אותה באהבה לא מוסברת לאצטרובלים, עלים יבשים ובלוטים, מצאה על ספסל מתנה מרוח ההר:

 



בלוטים. יש אנשים שאוהבים את זה. ויש אנשים שאוהבים לסדר אותם על ספסל כדי שאנשים אחרים יבואו מהצד השני של העולם להתחמד מזה.

 

כשמיצינו את מה שהיה להר להציע, פסענו חזרה בשביל, חלפנו על פני הגלגל הענק והגענו לאקוואריום. מדובר באחד הקוואריומים הגדולים בעולם, שמתפרס על פני כמות בלתי נפשת של קומות. מבחינה ארכיטקטונית, אין ספק שמדובר במבנה מרשים ביותר, אבל התחושה האישית שלי היתה של כלא קטן ודחוס עבור יצוריי הים שהוצגו שם לראווה. מילא הדגים, שאבולוציונית אני מרגיש מרוחק מהם מספיק בשביל שלא יהיה לי אכפת מהם במיוחד (למרות שכריש הלוויתן המלכותי כמעט ושבר לי את הלב), אבל היונקים הימיים, ואפילו הפינגווינים... זה לא מקום ראוי בשבילם. חנקתי את הרגשות עמוק בפנים ועשיתי את המסלול כמו זומבי נטול אירועים נפשיים.

 

סרטון קצר ובו מככבים כמה מיצוריי הים שלא אכפת לי מהם.


החדר האחרון במסלול הוקדש למדוזות, וזה דווקא היה דיי נחמד ויפה. למדוזות אין רגשות, וגם לו היו להן, זיין עליהן. אף אחד לא אוהב מדוזות.

 







אוח, יפן . . . מה לא בסדר איתך?!

 

האקוואריום התחבר תת-קרקעית לקניון סמוך, וכך בסיום הסיור (שלקח מעל לשעה) מצאנו עצמינו באטראקציה נוספת: קומת אוכל שלמה שמעוצבת בסגנון שוק אוכל יפני מסורתי. הגימיק היה נחמד, אבל בשעה שכבר הפכה למאוחרת התקשינו קצת למצוא מקומות פתוחים. אכלנו אוקונומיאקי, עוד מנה יפנית שמשתנה בפראות מאיזור לאיזור, כשהיריבות העזה ביותר היא בין אוסקה להירושימה. מצאתי שהאוקונומיאקי האוסקי היה לא רע בכלל, אבל כמעט זהה בטעמו לטאקויאקי.

 


קומת אוכל בעיצוב של שוק אוכל מסורתי. What will they think of next?



אוקונומיאקי אוסקה סטייל. דוגרי, לא נראה כזה מעורר תיאבון. והיה לזה טעם של תמנון.

 

אחרי האוקונומיאקי התישבנו בחנות סושי מהסוג שההזמנות שלך מגיעות על סרט נע וקיבלנו את המנה האחרונה לאותו היום. הסושי לא היה משהו מיוחד, דומה למה שאפשר למצוא בארץ (בדיעבד אני זוקף את זה לזכותו. ההתנסות שלי עם סושי מסורתי אסלי היתה מאכזבת, אבל יש עוד יומיים עד שאגיע למסקנה הזו). אני נשארתי רעב, אבל המקום לא קיבל עוד הזמנות, אז חזרנו להסתובב בסמטאות הצרות של הקניון וקניתי ניקומן מטוגן שהיה סביר פלוס.

 



סושי מאקי. לא זוכר מה היה בפנים. פרפל משערת שבגלל שזו היתה המנה האחרונה שלהם לאותו יום, לא היה להם כוח לחתוך את הרולים כמו שצריך.

 

הערב כבר ירד במלוא הדרו כשיצאנו מהקניון. החלטנו להמשיך לאטרקציה האחרונה שלנו באוסקה, "בניין השמיים של Umeda", בניין עצום מיימדים שבראשו מצפה. אמרנו שלום לאיזור הנמל, חזרנו לרכבת העילית וירדנו בקיטה, מרכז העיר הצפוני של אוסקה שמשופע בבנייני ענק. משם הפעלנו את גוגל מפס והלכנו קרוב ל-20 דקות עד שהגענו לבניין השמיים. הדרך היתה מלאת חתחתים ואין שום מצב בעולם שהיינו מצליחים למצוא אותו לבד, ולבקש הכוונות מעוברי אורח כבר למדנו שלא כדאי. אבל בסוף הגענו.

 

 

בניין השמיים. התמונה מהערך בויקיפדיה, כשאנחנו הגענו לשם כבר חשוך לגמרי (וגם היינו הרבה יותר מדי קרובים בשביל תמונה טובה שלו)


בניין השמיים הוא בעצם שני בניינים מפלצתיים שמחוברים יחדיו במן תקרה משותפת. העלייה לשם כללה החלפה של מספר מעליות בקומות שונות ונמשכה לא מעט זמן. המצפה עצמו הינו התקרה המשותפת לשני הבניינים, והעליה לשם כללה כמה גרמי מדרגות-נעות. הגחנו לאוויר הלילה הצונן (צונן מאוד. למעשה, היה פאקין קר) והנוף המרהיב של אוסקה-רבתי קידם את פנינו.

 

המדרגות הנעות שמובילות למפלס העליון. משם היינו צריכים לטפס על עוד כמה מדרגות סטאטיות.




 

כשלא יכולנו יותר לסבול את הקור ירדנו קומה אחת לקפיטריה רומנטית, שהמושבים בה משקיפים היישר מהחלון. אחלה נוף, אחלה אווירה, אחלה קפה אבל חרא פאנקייקים.

 

The only way to truly enjoy your coffee.



שנתיים וחצי אחרי, לא הצלחנו להזכר אם הקפה היה מצויין והפאנקייקים חרא, או ההפך. אני כל כך שמח שכתבתי את כל הפרטים החשובים האלו במחברת המסעות שלי!

 

בדרך חזרה לרכבת תפסנו כמה סימנים לחג המולד המתקרב. מתקרב? עוד חודש וחצי, למעשה. אבל יפן נכנסת לטירוף כריסמס חודשיים מראש. וזה אפילו לא יום שיש להם בו חופש מעבודה. נו טוב, באוסקה זה עוד נראה חינני משהו. כשנגיע לטוקיו, בעוד כשבועיים, נחווה את האימה שאין לה שם, אבל יש לה מנגינה (ג'ינגל בלז, ג'ינגל בלז, ג'ינגל בלז רוק) בכל הדרה המזעזע.

 



טוב, כריסמס הוא חג פגאני במקורו.

 

וכך תם לו יומנו האחרון באוסקה שהוקדש לתיירות מקומית. למחרת נשכים ונצא לדרך הארוכה דרומה, לקגושימה. היי שלום אוסקה, ראינו בערך כלום ממה שיש לך להציע, אבל מה שראינו נעם לנו מאוד (חוץ מהאקוואריום. הייתי יכול להסתדר גם בלי לראות את זה). איבדתי בך את הקול אבל מצאתי אותו שוב, אכלתי בך מאכלים שחלקו טעם חשוד של תמנון והעיקר – פגשתי יפנים חברותיים במיוחד שלא יכולתי לנהל איתם שיחה כי לא היה לי קול. תודה! לנצח תהיי העיר היפנית הראשונה שלנו.

 


זה לא באמת כל כך מואר במציאות. אלו תמונות בחשיפה ארוכה, או משהו כזה. אני לא מבין בצילום.


עוד גלגל ענק, באמצע קיטה. גם פוטוגני.



הבעיה עם כל אפליקציות הניווט האלו היא שאתה עשוי למצוא את עצמך בסוף בעזה.

 

 

 

לפרק הקודם: סאגת הכרטיסים מגיעה לסיומה.

נכתב על ידי , 11/4/2017 17:03  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



10,041
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ