לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 36

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2019

טילים על מונטי הול


ביום חמישי יצאתי עם פרפל למועדון הברבי בתל אביב לחזות בהופעה של להקתנו האהובה, טוטמו. על איילון שמענו פתאום אזעקה. הבטתי בפרפר והיא הביטה בי. מכוניות החלו להעצר בשולי הכביש. אני, שגם בבאר שבע העדפתי להשאר במיטה מאשר לרוץ לחדר המדרגות כמו ג'וק מסומם, רציתי להמשיך לנסוע. פרפל היססה: סתם לעמוד בשולי הכביש זה באמת דבילי, כי זה לא מספק שום מחסה, אבל אולי מתחת לאיזה גשר...

 

מכיוון שבאמת לא רציתי לעצור (לעמוד בשולי הדרך זה מסוכן בפני עצמו) הפלצתי מהתחת שאולי יש פחות סיכוי להפגע מטיל כשאתה משייט במהירות גבוהה מאשר כשאתה עומד נייח במקום. פרפל ענתה שזה דבילי לגמרי, ושזה אותו סיכוי בדיוק. אני הסכמתי שזה מה שהאינטואיציה הנאיבית אומרת, אבל אינטואיציה יכולה להיות שגויה כשזה מגיע לדברים כמו חוקים פיזקליים והסתברויות, וכדי להדגים את הנקודה, הצגתי בפניה את בעיית מונטי הול: אתה בשעשועון טלויזיה סטייל "עשינו עסק" (אצלנו זה שודר פעם בערוץ שתיים עם אברי גלעד, בארה"ב זה רץ עשורים עם המנחה המיתולוגי מונטי הול). מוצגים בפנייך שלושה ווילונות. מאחורי אחד מהם יש פרס, והשניים האחרים רייקים. אתה בוחר את הווילון שנראה לך, ואז מונטי/אברי מרים את אחד משני הווילונות האחרים ומראה לך שהוא ריק. עכשיו הוא נותן לך את האפשרות לשנות את הבחירה שלך לווילון השני שנותר מורד. מה כדאי לעשות? להשאר עם הבחירה המקורית, להחליף, או שזה לא משנה בכלל?

 

בבעיה הזו נתקלתי לראשונה כשקראתי את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" אי שם ב-2004/5. ספר מאוד בינוני, דרך אגב. Does not live up to the hype. מה שכן, זו גם היתה תקופה שבה הייתי מאוד פעיל מינית, ואחת משותפותיי למיטה היתה נערה שמצצה ממש-ממש טוב, אבל היתה סופר-מעצבנת בכל סיטואציה שבה לא היה לה משהו בפה. אני זוכר שבהתקף של קטנוניות המלצתי לה לקרוא את "המקרה המוזר" מתוך תקווה מרושעת שהיא תבין שגם היא, כמו גיבור הסופר, אספרגרית (מה שהיום אנחנו מכנים "על הספקטרום"). אני לא יודע מה בדיוק ניסיתי להשיג בזה, אבל בזמנו זה הרגיש לי מעשה בזוי ורע לב. מה שכן, יצא לי לדבר איתה כמה חודשים after the fact כשכבר לא היה בינינו שום קשר, והיא ציינה שהיא קראה את הספר ומאוד הזדהתה עם הגיבור וחושבת שאולי גם היא כמוהו, אבל היא ממש לא זכרה שאני זה שהמליץ לה לקרוא אותו. ואני, כרודף קרדיטים ידוע, התרגזתי. ככה זה היה איתה בכל פעם כשלא היה לה משהו תקוע בפה.

 

אז נחזור לבעיה. האינטואיציה אומרת שאין ייתרון בלהחליף את הבחירה. אחרי הכל, נותרת עם שני ווילונות. הסיכוי שלך לבחור בזה שיש מאחוריו פרס הוא 1/2 בין אם תשאר עם הבחירה המקורית ובין אם תחליף. והאינטואיציה, כמובן, שגויה, אחרת לא היה טעם בכלל לדבר על זה. וזה בעצם מה שזכרתי מהספר שקראתי לפני כמעט 15 שנה: כדאי להחליף. אבל לא זכרתי למה, ולא זכרתי בכמה זה משפר את הסיכויים שלך. מה שכן זכרתי זה שבזמנו הבנתי את ההסבר מהבחינה המתמטית, אבל הוא נראה לי מאוד קשה ותלוש מההתנסות האישית שלי, כזה שלעולם לא אצליח להבין ברמה האינטואיטיבית. אבל כנראה שמשהו בהבנה ההסתברותית שלי השתנה מאז, כי כשחשבתי על זה באוטו, בזמן שניסיתי להבין למה וויז שולח אותי לאן שהוא שולח, זה נראה לי פתאום מובן מאליו. ברור שאתה צריך להחליף את הבחירה שלך, וזה ישפר את הסיכויים שלך פי שתיים בדיוק.

 

והנה ההסבר: אתה מתחיל עם שלושה ווילונות, כשלכל ווילון יש סיכוי של 1/3 להיות בעל פרס. אז כשאתה בוחר אחד מהם, יש סיכוי של 1/3 שהפרס מאחוריו, ושל 2/3 שהוא מאחורי אחד מהשניים שלא בחרת. עכשיו בא מונטי/אברי ומוציא את אחד מהשניים שלא נבחרו מהמשוואה. אז הסיכויים של 2/3 שהתחלקו לשני ווילונות מתרכזים עכשיו רק בווילון אחד, בעוד שהסיכוי של הווילון המקורי שבחרת בו נותר על 1/3. אז שווה להחליף.

 

הסברתי את זה לפרפל. היא הקשיבה בנימוס אבל אמרה שזה מסובך לה מדי לחשוב על זה באותו רגע, וכבר כמעט הגענו לברבי. ביקשתי את רשותה להמשיך ולחפור בנושא במועד מאוחר יותר והיא graciously הסכימה.

 

ההופעה עצמה היתה מאוד נחמדה. השקפנו על הבמה מהיציע בקומה השניה. כבר היינו בכל כך הרבה הופעות שלהם, וכמעט תמיד בשורה הראשונה, שלא הרגשנו צורך מיוחד להדחף אל המאסה האנושית שהצטברה בחזית הבמה. וזה לא שהברבי היה מפוצץ במיוחד (היה דיי ריק), אבל במונחי קהל שמגיע להופעות של טוטמו, היו יותר מדי אנשים בשביל להרגיש בנוח מקדימה. מה גם שהבמה עצמה מוגבהת והרחבה מונמכת, ככה שמי שעומד מקדימה צריך לעקם את הצוואר, וזוכה בעבור מאמציו לראות ישר לתוך הנחיריים של הלהקה.

 

אז כאמור, היה דיי נחמד. ההופעה ציינה בעצם את יציאת האלבום החדש, Everything Happens Only Once. הם כבר נגנו כמה מהשירים החדשים כמה פעמים בהופעות, והקשבתי לאלבום פעמיים בבית, אבל עוד לא ממש התחברתי אליו. סגנונית הוא שונה ממה שהלהקה עשתה בשנים האחרונות, ועוד לא ממש גיבשתי את דעתי בנוגע לכך. זמרים ונגנים אורחים הוזמנו לבמה, וחלק מהם לבשו יוקטה (מעל לבגדים....) וקראו לזה בטעות קימונו. נו טוב, לפחות הם לא ניסו להגיש נעליים לראש ממשלת יפן ולקרוא לזה קינוח.

 

בסוף ההופעה חזרנו לאוטו והמשכתי את חפירותיי בנוגע למונטי הול. הסברתי שוב לפרפל את ההיגיון המתמטי, ושבעצם אפשר לחשוב על זה כעל בחירה בין "האם הפרס נמצא מאחורי הווילון הזה או מאחורי אחד משני הווילונות האחרים." זה עדיין לא שכנע אותה. היא אמרה שזה נשמע לה כמו טריק, או משחק עם מספרים, ואולי זה עובד על הנייר, אבל בסיטואציה אמיתית זה לא באמת ישנה. זה נתן לי רעיון; כשחזרנו הביתה, התיישבתי מול המחשב וכתבתי את פיסת הקוד הטיפשית ביותר שנכתבה אי-פעם, כנראה, ומדמה את הבעיה. יצרתי מחלקה שמקבלת ניחוש (1-3) וערך בוליאני שמצייג האם לבצע החלפה, ומחזירה האם נבחר החלון הנכון. הרצתי את זה בלולאה אלף פעם בלי החלפה ועוד אלף פעם עם החלפה, והרי התוצאות:

 



 

הייתי דיי מרוצה. הצלחתי להוכיח משהו שכבר ידעתי שהוא נכון! ואז שמתי לב שכבר ארבע בבוקר והבנתי שאני וואחדל טמבל.

 

למחרת הצגתי את התוצאות בפני פרפל בגאווה מתפרצת והרצתי את הבדיקה שוב ושוב. המספרים כמובן משתנים קצת בכל פעם, אבל התוצאה ברורה ומובהקת: בלי החלפה, זכייה ב-1/3 מהמקרים. עם החלפה, זכייה ב-2/3 מהמקרים.

 

פרפל בהתה במסך בנימוס ואמרה שזה מאוד מרשים והכל, אבל זה עדיין לא משכנע אותה שזה באמת רלוונטי לחיים האמיתיים.

 

לא נותרה לי עוד ברירה. שאלתי אותה אם היא תסכים שנשחזר את זה בתנאי אמת: אני אציג מולה שלוש כוסות כשמתחת לאחת יש מטבע (אני אחליט באיזו מהן להחביא את המטבע באמצעות הטלת קוביה). לאחר שנריץ את זה מספר פעמים ללא החלפה, נעשה זאת שוב עם החלפה. להפתעתי—ושמחתי, יש להודות—היא הסכימה. ההצעה המקורית שלי היתה שנעשה עשרה סיבובים לכל תנאי, אבל אז הבנתי שזה לא מספיק. בעשרה סיבובים בהחלט אפשר לקבל שבשני התנאים יש 1/2 סיכויי הצלחה, וזה אפילו לא מאוד בלתי-סביר ליפול על מקרה שבו זוכים יותר פעמים בלי החלפה מאשר עם. אומנם אפשר לחשב מה צריך להיות גודל הדגימה בשביל שזה יהיה מובהק, אבל לא זכרתי איך לעשות זאת, וחוץ מזה, בשביל מה כתבתי תוכנת ג'אווה סופר דבילית? אז שיחקתי קצת במספרים והגעתי למסקנה שעם 70 דגימות עבור כל תנאי מקבלים תוצאות יפות בכל הרצה. אני לא יודע אם באמת יהיה לנו כוח לעשות 140 סיבובים של "עשינו עסק", אבל אני דיי מתרגש לנסות.

 

אגב, במהלך המופע כתבתי שיר הלל קצר לסירנות:

 

כשפגשתי את השכנים

בפעם הראשונה

מזילה טיפות

הגעתי למסקנה

שאני מעדיפה לקבל גראד

ישר לפות

מאשר שוב לצאת

מהמקלחת

לחדר המדרגות

נכתב על ידי , 16/3/2019 14:54  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גלגולו של מחשב


לפני ארבע שנים לערך ארזנו את חפצינו והתפננו משכונה ג' אשר בבאר שבע ועברנו לבית הורי. החלק של האריזה היה לא פשוט. לא בגלל שהיו לנו כל כך הרבה דברים (למרות שבהחלט היו לנו יותר מדי דברים, ומחלקם נפטרנו ממש לאחרונה) אבל בעיקר בגלל חוסר היכולת המובנית שלי להתארגן כמו שצריך. בכל מקרה, אחד הדברים האחרונים שנארזו היה המחשב שלי. כבר אז הוא לא היה סטייט אוף דה ארט, אבל חיבבתי אותו, כמו שאני מחבב כל דבר שנמצא ברשותי מספיק זמן. אבל את המחשב חיבבתי במיוחד, כי הוא היה המחשב שלי, גאד דאמניט.

 

אז כל הדברים שלנו נדחפו לקרטונים, והקרטונים נדחפו לאחד מהחדרים הריקים בבית הוריי, ואני ופרפל טסנו קצת ליפן ואז חזרנו ולא היה לי כוח לפרוק את הדברים. זה לא שאני מסוגל לחיות בלי מחשב עם חיבור לאינטרנט, כמובן, אבל להורים שלי יש מחשב שהם לא משתמשים בו הרבה ושלמעשה היה קצת יותר טוב מהמחשב שלי, אז השתמשתי בו (כשפרפרל תפסה אותי צופה בו בפורנו פעם אחת, בשעה שההורים שלי מסתובבים במטבח, היא נתנה לי את המחמאה הכי מקסימה שקיבלתי בחיים: "אתה כל כך דפוק שאני סוג של מעריכה את זה").

 

באיזשהו שלב כבר לא היה מנוס והתחלנו לפרוק את החפצים שלנו מהקרטונים. כשבאתי להרכיב את המחשב הצצתי פנימה, וגיליתי שתושבת הפלסטיק של המאוורר של המעבד התפרקה סופית. היא היתה במצב גרוע כבר כמה שנים, ותיחזקתי אותה עם סלוטייפ ואיזולירבנד, אבל אי-אפשר לרמות את המוות לנצח. חשבתי על כך שאצטרך למצוא תושבת פלסטיק חדשה שתתאים ללוח האם שכבר מזמן יצא מהאופנה, וישר יצא ממני כל המיץ. חזרתי למחשב של ההורים.

 

אחרי חצי שנה התחלתי בלימודי תעודת הוראה, וניכסתי לעצמי מחשב נייד שאבא שלי קנה פעם, אלוהים יודע למה, ומאז שכב ללא שימוש באיזו מגירה. הייתי סוחב אותו איתי ללימודים, ובבית מחבר אותו למסך מבאר שבע ולמקלדת, ומעמיד פנים שזה מחשב כהילכתו. וזה עבד, רק נורא, נורא לאט, ועם קריסות אין סוף. ובכל זאת, במשך כמעט שלוש שנים הוא שירת אותי נאמנה. ככל יכולתו, בכל מקרה.

 

בשנה האחרונה החלו בעיות במחשב של ההורים. הוא עבר תקופות שבהן היה קופא לפתע. לא מסך כחול, לא ריסוט, פשוט קופא. מאוד מוזר. עשיתי את כל הדברים הרגילים: לנתק חומרה, להסיר תוכנה, לסרוק זדוניות, לחזור לגיבוי מתקופה מוקדמת—שום דבר לא עזר. אבל אחרי שבוע שבו המחשב היה נתקע כל יום, הוא היה מפסיק להתקע לחודש. כשהוא היה מפסיק להתקע, ההורים היו אומרים לי תודה רבה ואני הייתי מעמיד פנים שאשכרה עשיתי משהו. בתקופות שהוא היה נתקע, הם היו מציקים לי שאעשה משהו בקשר לזה, ואני הייתי מעמיד פנים שבקרוב אטפל בזה.

 

מאוד מוזר. אבל יציב.

 

והנה, לפני כמה שבועות, שוב המחשב שלהם התחיל להתקע. הפעם, אמרתי לעצמי, אני אטפל בזה כמו שצריך. הגיע הזמן להיות בן אדם רציני. אז דבר ראשון, הוצאתי אותו למרפסת וניקיתי אותו מדיונות האבק שהצטברו לו במארז. דבר שני, החזרתי אותו למקום. וזה היה הסוף שלו.

 

לא משנה עשיתי, הוא לא נדלק יותר. כלומר, הוא קיבל חשמל, המאווררים הסתובבו, אבל ה-BIOS לא עלה. גם לא צפצף. ניסיתי ספק כוח אחר, לא עזר. ניתקתי את כל מה שיכולתי לנתק מלוח האם, הוצאתי את סוללת הלית'יום, איפסתי את ה-CMOS עם הג'אמפר ונתתי לו להתאפס על עצמו במהלך הלילה. בבוקר ניסיתי שוב, בלי RAM. אפילו לא צפצף.

 

הנה מה שאני יודע על מחשבים: כשאתה מפעיל אותם בלי RAM, וה-BIOS לא מצפצף, אתה צריך לוח אם חדש.

 

בצר לי בישרתי להורי את הבשורה המרה. ככל הנראה בעיה חשמלית בלוח האם, והיא זו שגרמה לכל ההתקעויות. אין לי מושג אם זה נכון, אבל זה נשמע הגיוני, וגם מוריד ממני את האחריות. ההורים לא התרגשו יותר מדי, רק ביקשו שאמצא להם מחשב חדש. עשיתי הזמנה אונליין מאייבורי וחיכיתי שיקראו לי לאסוף אותו. אחרי כמה שעות נמאס לי והתקשרתי לשאול מה לוקח להם כל כך הרבה זמן. נציג מעאפן למדי הסביר לי שהמחשב עכשיו בהרכבה, וכשהוא יהיה מוכן ישלחו לי SMS.

 

"כן, אבל מתי הוא יהיה מוכן?" הקשתי.

 

"כשנשלח לך את ההודעה," הוא ענה בצורה לא מחייבת. שקלתי להתרגז, אבל מי כמוני יודע כמה זה מבאס להיות נציג טלפוני שצריך להצמד לתסריט שיחה. בינתיים סרקתי את האותיות הקטנות והתחלחלתי לראות שהם לוקחים לעצמם עד חמישה ימים לפני שהמחשב מוכן.

 

ביטלתי את ההזמנה מאייבורי (זה הצריך שמישהו יחזור אלי, אבל הוא חזר תוך שעה ולא עשה יותר מדי בעיות, יאמר לזכותם) והזמנתי מ-KSP, לא לפני שווידאתי שבע פעמים שהאיסוף הוא במקום. נסעתי, רכשתי, החזרתי. למזלם הטוב של הורי היה לי מספיק שכל לגבות להם את כל הדברים החשובים לפני שניתקתי את המחשב הישן בשביל לנקות ממנו אבק (כנראה שהייתי צריך לציין שזה היה הדבר הראשון שעשיתי. אבל זה היה הורס את הזרם הדרמטי של האירועים). התקנתי להם ווינדוז, אופיס ועוד כמה תוכנות. החזרתי את המסמכים מהגיבוי. ובכך נגמר הסיפור.

 

...חוץ מזה שלהתעסק עם מחשב חדש שעובד כמו טיל גרם ללפטופ המחורבן שהשתמשתי בו להראות עוד יותר כמו קקי של כלב מאשר בדרך כלל. אבל רגע, למה אני צריך לסבול אותו? לא הגיע הזמן שיהיה לי מחשב נורמלי? ככה זה כשעושים משהו—מרגישים שיכולים לעשות עוד משהוים. זה מדרון חלקלק ומטונף שמוביל למוות בגיל מוקדם, אבל מה לעשות. כאשר נפלתי נפלתי על הראש. הוצאתי את המחשב הישן מבאר שבע מהאיחסון, גררתי את גופת המחשב הישן של הורי, ועליהם הוספתי מחשב ישן של אחי. הרגשתי קצת כמו פרנקנשטיין (זה המדען המטורף, לטובת מי שחושב בטעות שזהו שמה של המפלצת) בעודי בוחר את החלקים המובחרים מכל גופה ואז מרכיב אותם מחדש לכדי ישות חישובית חדשה.

 

בסופו של תהליך, נותרתי עם מחשב אחד מתפקד ועובד. זה לא שהוא בחוד החנית של המדע, בכל זאת הרכיב הכי חדיש שנמצא בו הוא בן למעלה מארבע שנים, אבל הוא עובד כל כך הרבה יותר טוב מהלפטופ, שאפילו להדליק את השרץ הקטן בשביל להעביר מסמכים למחשב החדש לא בא לי. הכרטיס מסך הישן שלי מבאר שבע עשה קצת בעיות, ואפילו חשבתי לוותר עליו (אין לו דרייברים רשמיים לווינדוז 10, שבכלל סירב להודות שמשהו מחובר לו ל-PCI  בהתחלה) אבל בלעדיו סטארקראפט רץ רק על ההגדרות הכי נמוכות, והיה לי מספיק מזה על הלפטופ, תודה רבה.

 

זה לקח את רוב הלילה ועוד כמה שעות ביום שאחרי, אבל לראשונה מזה שנים יש לי מחשב שמרגיש כמו משהו שיכול להנחית חללית על הירח (אני חושב שקראתי משהו על זה שהמחשב הבייתי עבר בעוצמתו את מה שהיה להם באפולו 11 כבר לפני עשור). כל כך התלהבתי שהורדתי אנדרויד סטודיו, שהלפטופ לא היה מסוגל להריץ בלי לחטוף אלצהיימר נעורים פעמיים בדרך. ביליתי יום שלם בלהבין איך לבנות את ה-layout הכי מכוער אי-פעם, ואז עוד כמה שעות בלהבין איך להריץ עליו תוכנת שחמט שכתבתי בג'אווה. אני דיי בטוח שהפרתי בגסות כל עיקרון וכלל אצבע של כתיבת אפליקציות, אבל מה זה משנה. העיקר שנהניתי. נהניתי להרכיב את המחשב ונהניתי לשבור עליו את הראש אחר כך. וזה הגיע גם בתקופה דיי מחורבנת שעוברת עלי לאחרונה, אז כפליים כי טוב.

 

מחר אנסה לשחק קצת סטארקראפט. יש הרבה דברים חשובים שאני צריך לעשות, וזו תהיה דרך מצויינת לא לעשות אותם.

נכתב על ידי , 12/3/2019 00:28  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





15,990
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ