לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 34

Google:  iggyjacrei





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2017

מחכים להרצל / סיפור קצר


מצאתי משהו ישן שכתבתי. היו בו כמה דברים שאהבתי, אבל הוא לא היה משהו. ניסיתי לשכתב אותו, ואני לא בטוח שהתוצאה הסופית הרבה יותר טובה. אני לא בטוח מה ניסיתי לעשות פה, אם ניסיתי בכלל. בכל מקרה, הרי זה לפניכם:

 

 

מחכים להרצל / איגנציוס ג'יי ריילי

 

שני זקנים משחקים שחמט.

 

האחד עטוף בסוודר כחול בלה, מרכיב משקפיים עגולות ושערו הלבן מתבדר בכל אימת שנושבת קצת רוח. הוא נראה לי כמו איזה ג'ון לנון סובייטי, אם מארק צ'אפמן היה עושה לכולם טובה ויורה בעצמו ולא בחיפושית לשעבר. הוא משחק בכלים הלבנים ומתלבט אם להצריח או לתקוף.

 

השני שמן, לבוש שחורים וחובש קסקט. סוג של סארטר. הוא מלטף לעצמו את הזקן בתנועות ארוכות וקצובות. הוא הקריב חייל שחור כמה תורות לפני ומקווה להרוויח יתרון פוזיציונאלי. ככה זה, תמיד דופקים את השחורים, על אחת על כמה וכמה בבאר שבע.

 

אני יושב לא הרחק מהם, בצל. אין לי סבלנות לשחמט, אני רק מנסה להרוג את הזמן. מדי פעם חולפת ליד קבוצה של צעירים טרום-גיוס שעושים ספרינטים בפארק. זו קבוצה מעורבת של בנים-בנות. אני לא יודע כמה ספרינטים הן חושבות שהן יעשו בצה"ל, אבל אני לא מתלונן. אחת מהן בחורה ברוכת כישרון, ובכל זינוק ופניה הכישרון שלה עוקב אחריה בעיכוב של שבריר השנייה.

 

אני צופה בכישרון הזה בעניין בכל פעם שהוא חולף לידי, וכשהוא מתרחק אני חוזר לצפות בזקנים עד שהוא חוזר. הם לא ממהרים. אולי הם לא מודעים לכמה מעט זמן נשאר להם בעולם. מדי פעם אני בודק בשעון ונזכר כמה זמן מסך כל הזמן שנותר לי לחיות כבר התבזבז לי על הישיבה הזאת בפארק. הרגליים שלי כבר חצי בשמש. בקרוב אצטרך לחפש מקום אחר להתחבא בו מקרינה.

 

ספרתי 43 דקות לפני שהנייד הועיל בטובו לצלצל.

 

"מה קורה גבר. אני פה בפארק."

 

"מחכים לך, זה מה שקורה. איפה אתה בדיוק?"

 

"בוא לכיוון מגדלי גילת, אני בחניה."

 

"לקחת את הזמן שלך, אחי."

 

"מצטער, היה פה בלגנים. אל תגיד להרצל."

 

דווקא מאוד מתחשק לי להגיד להרצל. הרצל-חמש-דקות זכה בכינוי הזה על סמך עבודה קשה ומוניטין של שנים בקרב ציבור הסטודנטים של באר שבע. חבל שהוא התחיל לסאבלט לכל מיני דפקות שמורחים בוץ על שמו הטוב. אבל אני יודע שאני לא אעשה עם זה כלום. להתלונן זה מדרון חלקלק; אתה מתחיל בלהגיש תלונה על קופאי שהתחצף, ולפני שאתה מבין מה קורה אתה מוצא את עצמך מנקה מקלטים ב-ד' בהתנדבות בשביל שילדי נרקומנים לא יסתובבו ברחובות ויפריעו להורים שלהם להזריק.

 

אני מעיף מבט אחרון בזקנים שלי: לנון החליט ללכת על בטוח והצריח; סארטר קיבל את מבוקשו והשתלט על מרכז הלוח. 43 דקות ורק שמונה מסעות ביניהם. הם בטח התחילו את המשחק הזה כשהיו בגילי. קיוויתי שהבחורה הכישרונית תחלוף על פני בריצה עוד פעם אחת, אבל הם כנראה  עצרו לנוח בצד השני של הפארק. אני גורר את עצמי מהספסל לכיוון החניה. נעלי בית נגררות על המדרכה.

 

חם, חם ומגעיל.

 

הבחור מחכה לי ליד הצפרדע. היא מספקת קצת פרטיות, זה נכון, אבל היא בעיקר מספקת ריח מתקתק ומחליא של זבל. אני מבין שכבר פגשתי אותו.

"אתה, אתה עשית לי פאדיחות גם בפעם הקודמת," אני אומר, נזכר איך בפעם ההיא שהתארגנתי עם דייגו. הבחור הגיע אז בזמן, אבל הביא רק אצבע אחת. היינו צריכים לחכות עוד שעה שיביא את השנייה.

 

הוא מחייך אלי חיוך שאומר מה אתה רוצה, חיים שלי. ככה אני וככה המדינה. קבל את זה או שתשתגע. הבחירה שלך, אמיגוס. אני מוסר לו שני שטרות פריכים של מאתיים, ואחד של מאה שראה כבר ימים טובים יותר. הוא לא טורח לבדוק את השטרות. תוחב אותם לכיס ומסר לי מלוא-החופן נייר טואלט.

הרצל היה משתמש בניילון נצמד; להרצל יש תודעה שירותית. אבל הרצל רק מקבל את השיחות בימינו, ולך תדע מי יביא לך את המשלוח, ומתי. אולי אני בכל זאת אזרוק לו משהו על הסטנדרטים המתדרדרים בפעם הבאה שאתקשר לתחנת המוניות שלו.

 

"תהנה!" הבחור זורק לי לפני שדרכינו נפרדות.

 

"אשתדל," אני מנסה להישמע צונן. אולי הוא יקלוט ויתקן את דרכיו. ואולי לא.

 

ההליכה ממגדלי גילת לדירה שלי היא פחות מחמש דקות. חמש דקות שהן מעבר מהעמדת פנים של יוקרה שבבסיסה זבל, לשכונה שהיא זבל חסר יומרות. אבל הדירה שלי בסדר מבפנים, אפשר כמעט לשכוח מערימות הזבל שבחוץ. כשאני נכנס פנימה, דבר ראשון שאני עושה זה לשקול את הקניה. קיוויתי ל-15 גרם, יצא 12. לא נורא, יכול להיות גם 10. לקנות סמים זה לקנות חתול בשק. אתה אף פעם לא יודע אם יצא לך משם פרסי משובח או חתול אשפתות ג'ינג'י ולמוד קרבות, שלא מתכוון לתת לך להתקרב אליו בלי שתשלם קודם בדם.

 

קופסת סיגריות, נייר כסף, מצית. פורס את כלי העבודה על השולחן בדייקנות של מנתח. כוסס על דף מכוסה במשוואות שאני לא זוכר כבר מאיזה כיוון קוראים אותן. עשר דקות והכל מוכן. אני נכנס למקלחת, מטגן חביתה ושולח הודעה למאיה, "וויב גאט בוש, בואי בהמוניכם".

 

חצי שעה ומאיה דופקת בדלת, על הדקה. אני מחמיא לה על הדיוק ותוהה בקול האם לא כדאי להרצל-חמש-דקות להעסיק אותה במקום את הסטלן המת שדופק לי את המשלוחים. היא צוחקת בכל המקומות הנכונים ואני רואה בזה סימן חיובי. היא לובשת שמלה כחולה, בלי חזיה. בחורה קייצית בעיר קייצית בערב קייצי. בחורה חמודה. חמודה ממש.

 

ג'וינט, דיבורים, פינק פלויד. עוד דיבורים: על עבודה, על לימודים, על העבודה שאחרי הלימודים. עוד כמה ג'וינטים באמצע. אני רוצה לנשק אותה, לא בטוח אם זה הזמן הנכון. הורמונים ו-THC. להצריח או לתקוף? זין על לנון, הוא שיחק אותה בטוח ועכשיו הוא מת. ירו בו כמו כלב ברחוב. והחרא הקטן שעשה את זה התיישב על המדרכה והתחיל לקרוא את "עשר פתיחות במשחק המלכים" של ג'יי די סלינג'ר. אני רוכן לכיוונה והיא נרתעת לאחור. לא, סארטר, אל תנטוש אותי עכשיו. האקזיסטצניאליזם הוא הומאנזים, אתה שומע? הומאניזם והרא-קרישנה-הרא-קרישנה-הרא-הרא-קרישנה-קרישנה. אני מתקרב אליה עוד. עד הקצה. יותר מזה ואפול מהספה.

 

מגע שפתיים. וויב גוט בוש, איי ריפיט – וויב גוט בוש.

 

אני מנסה למשוך אותה אלי. היא הודפת אותי.

 

"מיכה, אני לא רוצה."

 

אני עושה את הטעות האולטימטיבית ושואל - "למה?"

 

"אני לא מרגישה אליך ככה."

 

זונה. אז איך את מרגישה אלי? אני רוצה להגיד לה לעוף מהדירה שלי, ולהקיא חזרה את הסמים שלי. במקום זה אני אומר, "אני מבין."

 

אני בוהה בקיר. מזווית העין אני רואה שגם היא. הסטלה מטפטפת ממני לרצפה בדמעות של סחי. משום מקום אני רואה לפתע סופו של סארטר: לנון פיתה אותו לקחת את המרכז. זו היתה התוכנית שלו מלכתחילה.

 

"טוב, כדאי שאתחיל לזוז. יש לימודים מחר בשמונה."

 

"שאלווה אותך הביתה?"

 

"לא, זה בסדר. נדבר."

 

אני מלווה אותה בכל זאת. בלי שהיא יודעת. לא בקטע קריפי, אבל באמת שאני לא רוצה את האונס הקבוצתי שלה על מצפוני. מלווה אותה עד לאורות הרחוב והציביליזציה של רגר.

 

בדרך חזרה אני עוצר ברחבה של סמטאת האתרוג, מתיישב על אחד הספסל  שמסודרים שם בחצי מעגל. ביום יושבים שם זקנים ומשחקים שש-בש. לא הזקנים הסובייטים של הפארק, זה בטוח. אבל בשעה כזו של חשכה המקום ריק מלבד מאדם אחד שיושב על ספסל מולי. אני לא רואה את הפנים שלו בחושך, אבל הוא מעשן ג'וינט חום, את זה אני מריח היטב.

 

אין לי בשביל מה לחזור לדירה. אפשר כבר באותה מידה להישאר לישון על הספסל.

 

האדם שמולי מקבל שיחה. הוא מוצץ את הג'וינט שלו ועונה בקול מוכר:

 

"חמש דקות אצלך, מותק."

נכתב על ידי , 21/3/2017 14:03  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הארוקון 2017: אוויר הרים צלול ככלב מת


שנה שנייה שאני פוקד את ההארוקון. שנה שעברה היתה דיי מאכזבת (אתם יכולים לקרוא על זה פה, ואל דאגה, הלינק יופיע שוב במהלך הפוסט וגם בסופו), אבל הפעם נהניתי הרבה יותר. לא בגלל שוני קוואליטטיבי באירוע עצמו, כי אם בשל העובדה הפשוטה שפרפל התלוותה אלי הפעם.


הנסיעה לירושלים היתה קצת מוזרה. במקום לנסוע על כביש 1, וויז שלח אותי דרך 443. ואז כשהגענו כבר לעיר עצמה, וויז done goofed והתעקש פעם אחר פעם לשלוח אותי לתחנת "האומה" במקום ל"בנייני האומה". אבל בסופו של דבר הגענו, ואפילו חנינו כמעט בדיוק באותו מקום שחניתי בו שנה שעברה. השעה היתה 10:15.


התור היה הרבה פחות נורא ממה שיראתי, ואחרי 40 דקות כבר היינו בפנים. אחרי כמה דקות של הסתובבות הבנתי שהדוכנים הם אותם הדוכנים משנה שעברה, ובאותו לייאאוט, אפילו. אותי זה לא ריגש במיוחד, אבל פרפל חפרה שם בכיף, בזמן שאני פגשתי מספר אנשים שאני מכיר מפה ומשם.


בערך שעה אחרי שהגענו החלה ההרצאה הראשונה שרציתי לראות: "צעירים ביפן בין שינוי חברתי ושמירה על המסורת", שהועברה על ידי ד''ר דלית בלוך. עצם העובדה שבעלת דוקטורט העבירה את ההרצאה כבר בישרה טובות. היה נחמד ומהנה, גם אם לא למדתי שום דבר חדש מצד אחד, ולא הסכמתי עם הטענות של ד"ר בלוך בנוגע להתעוררות אקטיביזם פוליטי בקרב הדור הצעיר ביפן מצד שני. דעותיה הן שלה ואני מניח שהיא מבססת אותן על מחקר מקיף בהרבה משלי (כי שלי בהחלט לא מבוססות על מחקר משום סוג).


אחרי ההרצאה הלכנו לאיזור האוכל. אם הייתי צריך לתאר אותו במילה, היא היתה "מסריח". שתי מילים היו מאפשרות לי לנפק "מסריח ומגעיל". היו שם שלטים של מוקפץ אסייאתי ומבחר כריכים, אבל בפועל כל מה שראיתי שם זה שניצלונים וצ'יפס (que את בדיחת השניצולים משנה שעברה). מכיוון שהתזונה הטבעונית שלי כבר מזמן יצאה לחופשה באילת ותלתה שם את עצמה בחגורה בארון הבגדים, לא היתה לי שום סיבה טובה לא לקנות שניצלונים וצ'יפס. זה עלה 20 שקל, אבל לזכותם ייאמר שה מנה היתה גדולה והם לא חסכו בשמן לטיגון. זה לא בדיוק היה טעים, אבל יכולתי לאכול את זה. פרפל, שעדיין ממשיכה באומץ בטבעונות, מצאה בחוץ עמדת קפה וקנתה שם קפוצ'ינו עם חלב סויה ובייגלה עם זעתר. היא לגמה את הקפה עד תומו על אף תלונות באשר לטריות הסויה, אבל חצי מהבייגלה נותר בשביל פח הזבל האנושי הידוע בכינויו איגגי. טראומות שואה זה כנראה משהו שנחרת בגנים ועובר בתורשה. לבייגלה היה טעם של נייר ישן, ואל תשאלו אותי איך אני יודע איזה טעם יש לנייר ישן כי זה בדיוק הטעם שהיה לו.

 

חזרנו להסתובב ברחביי הבניין לשעה נוספת ואיתרתי שני יפנים שפגשתי בעבר. על אף שאת שניהם פגשתי רק פעם אחת קודם, ולפני די הרבה זמן, שניהם זכרו אותי. זה גרם לי להרגיש קצת פחות nondescript. למעשה, כשהלכתי לשירותים והצצתי במראה הגעתי למסקנה שאני נראה לא רע באותן פעמים נדירות שאני מסופר, מגולח ולבוש שלא ברישול מוחלט. לא מספיק טוב בשביל שארצה להסתפר, להתגלח ולהקפיד בבחירת הבגדים על בסיס תכוף יותר, אבל בכל זאת.


בינתיים הריח הדוחה מפינת האוכל החל להתפשט ברחבי הבניין, ופרפל חדת האבחנה עמדה על טיבו והכריזה שמדובר בריח של כלב מת. זה כמובן פתח שער להשערות שונות ומשונות על טיב הבשר ומקורו, והביטוי "כלב מת" נזרק שוב ושוב במהלך היום בווריאציות הולכות ומשתנות.

 

אז אחרי שקשקשתי קצת ביפנית שבורה למדי (ועכשיו זה רשמי. היפנית שלי גרועה משמעותית ממה שהיא היתה לפני שנתיים, ואפילו לפני שנה) הגיע הזמן להרצאה השנייה שרציתי לראות, שהיא היתה סוג של האירוע המרכזי של אחר הצהריים – פאנל שכלל בתוכו שני שחקני-קול מיפן. שחקני הקול לא באמת עניינו אותי, למעט מקרה אחד שבו הגבר (מדובר בזוג נשוי) סיפר על התקופה שהוא דיבב את קולו של הדמות הראשית בסדרה Urusei Yatsura. המעריצים שלחו כמות מטורפת של מכתבי תלונות למערכת (אז עוד לא היו מיילים או סמסים) על האופן שהוא הוא הפיח חיים בדמות, אבל "כותב" המנגה התייצב לצידו ובזכותו שחקן הקול שלנו המשיך לעשות חייל בתעשייה.

 

אז למה כללתי שם גרשיים ב-"כותב"? מכיוון שזה מה שהמתורגמנית שישבה בין שני שחקני הקול אמרה. ביפנית, אחרי הכול, אין סימון של זכר\נקבה, כך שהמילה mangaka (יוצר מנגה) מתייחסת לזכרים ונקבות כאחד. אבל היוצרת של Urusei Yatsura הינה הגברת הראשונה של המנגה, הלא-היא Rumiko Takahashi, שחתומה גם על Ranma 1/2 ו-Inuyasha (ויותר לאחרונה על Kyoukai no Rinne, משם לקוחה הדמות הג'ינג'ית שמסתירה את פני בתמונות שאני כולל ביומן המסע). בקיצור, המתורגמנית התייחסה אליה כ"הוא", ובכך הבעירה בי את אש מנוע הבעירה הפנימית. אני מבין שהביאו אותה כי היא יודעת יפנית ולא בגלל שהיא אוטאקו זולל אנימה, אבל ציפיתי ממנה לקצת יותר ידע כללי בדברים שברומיקו של עולם.


אבל לפני שכל זה קרה הושמעו שתי מיני הרצאות שאהבתי מאוד: הראשונה, על העוצמה "הרכה" של תרבות המנגה\אנימה על הדיפלומטיה היפנית. גם במקרה הזה חשבתי שהמרצה קצת שוגה באשליות, אבל הוא הביא לדיון פרטים מעניינים שלא הכרתי. ההרצאה השנייה היתה על נושא שממש, ממש רציתי לשמוע עליו יותר: האופן שבו אנימציה יפנית השפיעה על זו האמריקאית. זה בדיוק סוג הדברים שמעניינים אותי. אני יכול רק לשער לעצמי עד כמה פרפל השתעממה שם מפנים.


השעה היתה כבר ארבע אחה"צ ושוב היתה לנו שעה להסתובב. אז הסתובבנו. בכניסה למתחם עמדה לה באסטה מאויישת בצוות שגרירות יפן, מראה שכיח באירועים מסוג זה. במהלך היום ניגשתי לשם מספר פעמים וניסיתי להתחיל עם היפנים שם שיחה. בחור אחד, באופן שמאוד הזכיר לי כמה אנשים שפגשתי ביפן, פשוט סירב לדבר איתי ביפנית. לא משנה מה אמרתי לו, הוא ענה לי באנגלית. אחרים שיבחו אותי ב-nihongo jouzu desu ne! (היפנית שלך מצויינת!) הרגיל, שהיפנים שומרים לכל מערבי שמצליח לגמגם דומו אריגטו. הכוונה שלהם היא בדרך כלל "אני מעריך את העובדה שאתה עושה את המאמץ הזה לדבר בשפה הפסיכעית שלנו", וזה גם די הורג את השיחה. אבל בפעם האחרונה שניגשתי לשם I struck gold; שקעתי בשיחה ארוכה עם עובדת שגרירות שהיתה כנראה משועממת מספיק מהאירוע כדי שאהיה, באופן יחסי, הדבר הכי מעניין שקרה לה באותו אחה"צ. דיברנו לפחות חצי שעה, בעיקר ביפנית ועם קצת אנגלית פה ושם. בשלב מסויים ניגש אליה מישהו וקטע אותנו בגסות (טוב, אולי הוא עמד שם איזה 10 דקות וחיכה שנפסיק לחפור ובסוף נמאס לו). התפתחה לה השיחה הבאה: 

 

בחור: (בעברית) למה התחפשת? זו דמות מסדרה מסוימת?


עובדת שגרירות יפנית: (מביטה אלי בחוסר הבנה)


אני: (באנגלית) הוא שואל למה התחפשת.


בחור: (באנגלית כבדת-מבטא) כן, למה התחפשת?


עובדת שגרירות יפנית: (באנגלית) זו לא דמות ספציפית, סתם בגדים שבחרתי.


בחור: (באנגלית כבדת-מבטא) ואת עומדת פה כל היום? זה לא קשה?


עובדת שגרירות יפנית: (באנגלית) מה?


בחור: (באנגלית כבדת-מבטא) העבודה, זה לא קשה?


עובדת שגרירות יפנית: (מביטה אלי בחוסר הבנה)


אני: (ביפנית) הוא שואל אם זה לא קשה לך לעמוד פה כל היום.


אותי זה הצחיק.

 

טוב, אחרי זה נכנסו לעוד הרצאה אחת על ארגז הכלים של יוצר המנגה. היה דיי מעניין. אני אומנם לא יוצר מנגה, רק קורא, אבל עלו שם דברים שאני יכול להשתמש בהם גם בכתיבה. השעה כבר היה שש, אז עשינו עוד סיבוב אחרון בדוכנים שהתרקנו, אמרתי להתראות ליפני שהכרתי מלפני ולעוד כמה אנשים, ויצאנו את הבניין לקור ירושלמי מנשב. 


אבל הערב שלנו עדיין לא הסתיים. מבנייני האומה נסענו למקום בשם "סושי רחביה", שאני יכול רק לשער נמצא ברחביה, אחרת מדובר באירוניה היפסטרית שהיא למעלה מכוחותיי. הסושייה היתה די ריקה, אבל בחוץ היתה התאספות של אנשים בבית קפה שלא הבנתי. כולם עמדו או ישבו עם הפנים לכיוון פנים המקום, כאילו שהם צופים במשחק כדורגל על מסך, אבל לא היה שם שום מסך. לא התעמקנו בזה יותר מדי. הסושייה נראתה כמקום מרשים למדי. התישבנו בפינה וקיבלנו תפריט ביחד עם, שימו לב, טאבלט.


זאת היתה הפעם הראשונה שהגישו לי טאבלט במסעדה. אמרתי לפרפל שזה אומנם עדיין לא מנת סושי שקופצת אליך מהקיר כמו שראינו בטוקיו, אבל בהחלט צעד בכיוון הנכון של ייתור המלצרים. טרחנו ובחרנו והרכבנו הזמנה ואז ניגש אלינו המלצר.


"מוכנים להזמין?"


"כן, כבר הזמנו בטאבלט."


"אתם צריכים להגיד לי מה אתם רוצים. הטאבלט זה רק להמחשה."

 

חה. טוב, זה היה סימן ראשון לכך שההיי-קלאסיות של המקום היתה בעיקר מאחז עיניים. כשההזמנה הגיעה התברר שרול אחד היה ממולא במה שנראה (ונטעם) כטונה מקופסא. לא שזה לא היה טעים – אין לי תלונות על הטעם – אבל זה בהחלט לא היה מה שציפיתי לו ממסעדה שמנסה להראות כל כך posh, וגם לא ממש הצדיק את המחיר.

 

עוד דוגמא – הזמנו קנקן תה זוגי, וביקשנו בטעם ג'ינג'ר ואפרסק. זה עלה 18 שקלת מה שקיבלנו זה קנקן קטן מלא במיים רותחים, שני ספלים ושני תיונים O_o. המיים הרותחים הספיקו בדיוק למלא את שני הספלים, ולמען הסר ספק – מעולם לא הוגשו לי ספלי תה קטנים יותר. זו כוס שמתאימה לקפה שחור, לא לתה.


בקיצור, המקום היה קצת מבאס. החלטנו שקינוח נקנה במקום אחר ויצאנו החוצא. ליד בית הקפה עם ההתאספות הלא ברורה היתה פיצריה\גלידריה. הזמנתי גלידה ואספרסו. הגלידה הורכבה משני טעמים: סופלה לימונענע, שהיה פשוט מגעיל, ומשהו שאמור היה להיות חמאה מלוחה שהיה סבבה. תוך כדי ליקוק ולגימה התבררה לה תעלומת בית הקפה: הם קראו במגילה והרעישו ברעשנים. הייתי אומר משהו כמו "רק בירושלים", אבל אני יכול לומר בביטחון רק שזה לא מנהג שקיים במושב ולא ראיתי אותו בכל שנותיי בבאר שבע.


וזהו, פחות או יותר. נכנסנו לאוטו ופצחנו בנסיעה חזרה הביתה. כל הדרך סבלתי מבחילה, כאילו אכלתי יותר מדי אוכל לא משהו וקינחתי על זה בגלידה וקפה. וסיכום? נהניתי. היה פרודוקטיבי, עשיתי נטוורקינג (או סטוקינג, תלוי מאיפה מסתכלים) ושמעתי כמה הרצאות סבירות פלוס. הרבה יותר טוב משנה שעברה, וזה ברור לי שהנוכחות של פרפל עשתה את רוב ההבדל, אם לא את כולו.


ואם עדיין לא קראתם, הזדמנות אחרונה: הארוקון 2016 - מניפסטו רווי בשנאת הזולת ואבסורדיות ניהליסטית

נכתב על ידי , 13/3/2017 15:20  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומן מסע - יפן, 2014. פרק שלוש עשרה: קיוטו, טייק טסו.


9.11.2014 – יום א'


 תקציר קורותינו עד הלום: קצת אחרי שנחתנו ביפן הבנו שהשארנו בבית את כרטיסיי הרכבת שכל תוכנית הטיול שלנו היתה בנויה סביבם. אמא שלחה לנו אותם במשלוח אקספרס של FedEx, ולאחר תלאות מרובות הובטח לנו שהכרטיסים יגיעו ביום שני. בצר לנו, הארכנו את שהייתנו באוסקה ביום נוסף על חשבון הביקור המתוכנן ביאקושימה. דבר נוסף שקרה קצת אחרי הנחיתה הוא שאיבדתי את הקול ונאלצתי לתקשר עם העולם החיצון בלחישות מעוררות רחמים ופנקס קטן ומעורר רחמים עוד יותר. ופרט אחרון – הביקור הראשון שלנו בקיוטו היה קצת חפוז ולא מתוכנן כמו שצריך, אז החלטנו לנצל את היום הנוסף שנכפה עלינו בחבל הארץ קנסאי לגיחה שניה לעיר הבירה ההיסטורית של יפן.

 

את הביקור השני שלנו בקיוטו החלטנו למקד באטרקציה בשם "הרכבת הרומנטית": קו רכבת המחבר בין איזור ארשיאמה (Arashiyama) לעיירה כפרית בשם קמאוקה (Kameoka). מדובר במסלול מתפתל וישן שנמתח בין הרים וגאיות ורץ לאורך ערוץ הנהר. כשהיפנים החרוצים חנכו מסלול חלופי ב-89, ישיר ומהיר יותר, הם החליטו לשמר את המסלול הישן לצרכיי תיירות. הם ארגנו רכבת רטרו (בהחלט לא הרכבת שהסיעה נוסעים כשהקו היה בשימוש תחבורתי) וקראו לה הרכבת הרומנטית. תאכל'ס, לא צריך יותר מזה. כדברי המשורר: If you build it, they will come.

 



מאיפה הם הקריצו את הקרון הזה, זאת לא אדע. התמונה מהאתר www.japan-guide.com

 

הרכבת הרומנטית נוסעת הלוך ושוב בין שתי תחנות. האפשרויות הן כדקלמן: לקחת את הרכבת הרומנטית בשני הכיוונים; לקחת את הרכבת הרומנטית לכיוון אחד ואת הרכבת המהירה בשני; לקחת את הרכבת הרומנטית לקמאוקה, ולחזור בשייט לארשיאמה. אנחנו החלטנו לקחת את הרכבת המהירה דווקא לקמאוקה, ומשם לקחת את הרכבת הרומנטית חזרה לקיוטו. השיקול שלנו היה שבאופן הזה כנראה שהרכבת הרומנטית תהיה עמוסה פחות.

 

היום הזה היה מיוחד – בפעם הראשונה מאז הגענו ליפן, ירד גשם. ביפן יורד הרבה גשם; רובו יורד דווקא בקיץ ובתחילת הסתיו – ספטמבר ואוקטובר הם עונת המונסונים, סופות הגשם ששוטפות את מזרח אסיה כל שנה, מצמיחות אורז מצד אחד והורסות כמעט כל דבר אחד מצד שני. בכוונה דחינו את הנסיעה שלנו לנובמבר, כדי להימנע ממונסונים.

 

כשקמנו בבוקר וירד בחוץ גשם קצת נבהלנו. פחדנו שנאלץ לבטל את התוכנית לבקר שוב בקיוטו. אבל הגשם התברר מסוג שאנחנו לא מאוד רגילים אליו בארץ – גשם מנומס. מעין טפטוף עליז שנמשך ונמשך, נפסק קצת לפעמים, אבל לא מתגבר יותר מדי. חיכינו לאחת ההפוגות האלו ושמנו פעמינו לקונביני הקרוב וקנינו זוג מטריות.

 

כבר כתבתי על היחס של היפנים למטריות – זה בערך הדבר היחיד שצריך להיזהר שלא יגנבו לך אותו ביפן. הם אפילו לא רואים בזה גניבה. קורה גם שבעל המקום פשוט נותן את המטריה שהשארת במתקן למישהו שאין לו. ואם אתה מתלונן, ומישהו אחר שם שם בינתיים מטרייה נוספת, פשוט יתנו לך אותה כדי שתשתוק. במילים אחרות – פעם אחת, לפני הרבה שנים, מישהו גנב ממישהו אחר מטריה, ומאז כל יפן עסוקה במלחמת מטריות קארמית שלא נגמרת.

 

המטרייה ה"סטנדרטית" היא מטריה שקופה וקטנה יחסית למה שאנחנו רגילים אליו. לא הגודל ולא השקיפות הם מקריים: מדובר במטריות שמאפשרות לאנשים לנוע בצפיפות מבלי להתנגש אחד בשני, הכרח מעשי בכרכים המאוכלסים בצפיפות של יפן. למעשה, שימוש קצר במטריה ברחוב גרם לי לתהות למה לא כל המטריות בעולם שקופות על פי חוק. חשוב לציין שהמטריות גם זולות למדיי – באיזור ה-20 שקל לחידה – ככה שלהרים אחת כשבחוץ יורד גשם ואתה ממהר לעבודה לא נראה כדבר הכי נורא בעולם (למעט העובדה שאתה דן בכך מישהו אחר לריצה בין הטיפות).

 

וכך, מצויידים במטריות, יצאנו לדרך. רכבת תחתית ל-kita ומשם רכבת מהירה לקיוטו, מרגיש כבר לפי נוהל מסודר. מתחנת קיוטו לקחנו רכבת לאיזור ארשיאמה ועלינו על הרכבת המהירה לקמאוקה. צריך להבין – כל הפואנטה של הרכבת המהירה יותר זה שהיא לא מתפתלת בין הגאיות והנהר – היא חוצה אותם בשורה של מנהרות וגשרים. ועדיין, הנוף מהמם, בעיקר כשאתה מגיח מתוך מנהרה חשוכה אל תוך התפוצצות של נקיקים משוננים, מי נהר שוצפים וצבעי השלכת של העצים שמתעקשים לבקוע מבעד לאדמה הטרשית. היינו כל כך בשוק ממה שראינו שפרפל לא חשבה אפילו לשלוף את המצלמה ולתעד את המראה. ומסביבנו הרכבת היתה מאוכלסת בדלילות בתלמידי בית ספר יפנים בתלבושות אחידות, משחקים בטלפונים שלהם בשיעמום מופגן ובאפתיות מוחלטת לנוף הפראי. טבעי, אני יודע, ובכל זאת – אומר משהו עצוב קצת על טבע האדם.

 

 

מה אכפת לו ליפני אם ההר הוא ירוק, או אם הנוף כמעט והוציא לנו את העיניים. כשאתה רואה את זה כל יום, הטלפון יותר מעניין.

 

 

זו גם היתה הנסיעה שבה גילינו דבר מדהים נוסף על הרכבת ביפן – המושבים מתכווננים! כלומר, משענת הגב מורכבת על מנוף וניתן להזיז אותה. הזזת לכיוון אחד, והמושב פונה לכיוון הנסיעה. הזזת לכיוון השני, עכשיו אתה יושב בניגוד לכיוון הנסיעה. נפלא.

 

הנסיעה היתה דיי קצרה – חמש עשרה דקות בלחץ - וכבר ירדנו באיזור כפרי ומנומנם. משם הלכנו ברגל כמה מאות מטרים לתחנת הרכבת הרומנטית. ההליכה עצמה היתה רומנטית למדי – גשם מנומס, שדות אורז עצומים מכל צד, ומעבר להם – הרי ענק ירוקים ומהבילים. זה משהו שאף פעם לא נתתי עליו את הדעת – הרים מעלים אדים בגשם, מסתבר. זה נראה קצת כמו שריפת יער, רק בלי אש, ובמזג אוויר קר.

 

 

הדרך הרומנטית לרכבת הרומנטית. 

 

 

הגענו לתחנה, שהיתה מבנה עץ רב-קומתי, טיפסנו לקומה העליונה ורכשנו כרטיסים. היו לנו 40 דקות להרוג, אז ירדנו למטה והצצנו במין ירקנייה מאולתרת שמישהו ארגן שם. שמתי לב לאפרסמונים, שהיו גדולים בהרבה ממה שהייתי רגיל לו מהארץ. התלבטתי אם לקנות קלמטינות ובסוף החלטתי שלא מתחשק לי לסחוב אותן כל היום. במקום זאת חזרנו לתחנה וקנינו מנת אודון לי וסובה לפרפל. באופן אופייני לי, ולפרפל פחות, מכל זה שהיה לנו הרבה זמן להרוג כמעט ואיחרנו; מבט מקרי בשעון גילה לנו שהרכבת אוטוטו מגיעה, אז השארנו את הסוף של האוכל ורצנו לרציף שלמעלה. דקה לאחר מכן, היא הופיעה.

 

 

במקרה ושכחנו לרגע שאנחנו ביפן. אני לא יודע מה הדברים האלו אמורים להיות, ומשהו אומר לי שאני גם לא רוצה לדעת.

 

 

הרכבת היתה עמוסה בתיירים, רובם יפנים, השאר סינים ומעט קוריאנים. על אף הצפיפות מצאנו מקום נחמד לשבת בו. הרכבת אכן היתה רומנטית, במובן שבו מושבי עץ לא-נוחים הם רומנטיים, ומולנו ישב זוג יפני צעיר שהתלהב מהמעמד אפילו יותר מאיתנו. הנוף היה אותו נוף מטורף שראינו בדרך לשם, רק שעכשיו נסענו מספיק לאט כדי שנוכל להתמקד בפרטים: עצים, צוקים, מים, קצף – נוף מרהיב זה לא משהו שקל לי לתאר. אז במקום זאת, קבלו סרטון רועד באיכות גרועה:

 

 

אחרי 25 דקות של התרגשות ורומנטיקה מתפרצת הגענו לתחנה שבקצה המסלול. מסיבה לא ברורה הייתי באותו הזמן תחת הרושם שהרכבת הרומנטית ממשיכה עוד קצת ויש לה עוד תחנה בהמשך המסלול, עובדה שעשויה להסביר קצת מהבלבול שלי באשר לטופולוגיה המקומית בהמשך היום. אנחנו, בכל מקרה, רצינו לרדת מהרכבת כי שמענו שיש שם יער במבוק מסתורי שכדאי לראות.

 



אני לא יודע מה מטריד יותר, זה שהדברים האלו מתעקשים לצוץ שוב, או זה שמישהו החליט לסדר אותם לפי גובה.

 

אחרי חמישה ימים בהם נעתקתי אלם, הקול שלי החל לחזור סוף סוף, וכשירדנו מהרכבת הרומנטית ניהלתי שיחה ראשונה ביפנית שלא היתה מורכבת מלחישות מעוררות רחמים; בכניסה ליער הבמבוק עמד בחור יפני צעיר עם ריקשה וניסה לשדל אותנו לעשות סיבוב. סרבתי בנימוס, והסברתי לו שאנחנו לא מעוניינים כי הוא נראה מאוד מסכן כשהוא סוחב אנשים בריקשה. הוא צחק ואמרת שזה בעצם כיף. ובכל זאת, לא היינו מעוניינים. אני לא רוצה שסוסים יסחבו אותי, אז אנשים? מה שמצא חן בעיניי במיוחד היו הנעליים שלו, מהסוג ששמעתי אנשים מתייחסים אליו כאל ninja-turtle feet.

 

 

 

 

ההליכה ביער הבמבוק היתה נעימה. הגשם והשמש בקושי חדרו מבעד לסבך. עכשיו כבר שמענו הרבה יותר סינית וקוריאנית מאשר יפנית. חוץ מבמבוק, היו שם הרבה קברים. הרבה מאוד קברים. חלקם באיזורים תחומים, חלקם סתם בצד הדרך. והרבה פסלים. הרבה אבן, באופן כללי. מדי פעם היו שלטים של אין כניסה (למתחמי קברים מיוחדים, כנראה) וגם שלט אחד שלא כל כך הבנתי אבל צוייר עליו כלב עם איקס אדום גדול. הייתי נוטה לפרש אותו כ"אין כניסה לכלבים", אבל לך תדע עם כל הסינים והקוריאנים שהיו שם, אולי זה היה בכלל "נא לא לאכול את הכלבים".

 

 

 

 

 

אם אין במבוק, שיאכלו קברים.

 

 

המשכנו ללכת ופתאום, ללא אזהרה, הגחנו לתוך רחוב תיירותי רחב ידיים. המשכנו ללכת בכיוון שבו רוב האנשים הלכו, סומכים על חוכמת ההמונים. עברנו על פני כניסה למקדש והחלטנו להציץ. בצורה אופיינית לקיוטו, המקום התברר כמתחם רחב ידיים עם מספר מוקדים. בין היתר היו שם גם אוטובוסים מלאי תלמידים. עשינו שם סיבוב ואיתרנו שירותים ניידים. פרפל ביקרה שם וחזרה ובפייה בשורה מרעישה. השירותים היו מטונפים – ככל הנראה, השירותים הכי מטונפים ביפן.

 

 

הכניסה לרחבת המקדש. מפה נכנסנו, אך לא מכאן יצאנו, ססס'אמק.

 

 

 

Your guess is as good as mine....

 

עכשיו הזמן לעצור רגע ולהסביר מה עומד לקרות. כמו שציינתי, המתחם היה גדול מאוד, ואנחנו עשינו בו סיבוב. למיטב הבנתי, בעוד שנכנסנו דרך השער המזרחי, יצאנו משם דרך השער דרומי. רוצה לומר – יצאנו לתוך רחוב שונה מזה שהיינו בו קודם. לו היינו ממשיכים ללכת מבלי להיכנס למקדש, היינו מגיעים לתחנת אראשיאמה האהובה מקץ דקה או שתיים. אבל מכיוון שיצאנו לתוך רחוב אחר, וחשבנו שמדובר באותו רחוב ממקודם, המשכנו לרדת דרומה במורד הרחוב אבל לא הגענו לתחנה. תחת על זאת, הלכנו בערך עשר דקות עד שהגענו לנהר. הנהר היה נחמד, בסך הכל, והלכנו קצת לאורכו, אבל אבוי, לכיוון שרק הוביל אותנו הרחק מהעיר. ואז דרך האספלט שלאורך הנהר נסתיימה בבקתת עץ ואחריה רק צוק סלעי. בשלב הזה הבנו שאנחנו צריכים לחזור אחורה. אבל זה גם היה הרגע שבו ראיתי שביל שמוליך לפארק והחלטתי שאני יודע פחות או יותר באיזה כיוון צריך ללכת, אז למה לא לחתוך דרך הפארק.

 

Big mistake.

 

הערב כבר החל לרדת והיום החל מחשיך. לא בדיוק רצינו להתקע באמצע פארק בחושך – לא היתה שם תאורה משום סוג – אבל מייד בכיסה ראינו שלט שטען שתחנת ארשיאמה נמצאת לא רחוק בהמשך השביל. גם את זה צריך להסביר. ליפנים יש קטע לקרוא לתחנות רכבת משניות על שם התחנות המרכזיות יותר שמקיפות אותה. למשל, נאמר שיש תחנה בשם "בן זונה" ותחנה בשם "מניאק". אבל יש גם תחנה ביניהם, שהיא לא יותר מדי חשובה. אז לתחנה הזו יקראו "בן זונה מניאק". יכול להיות שהנוהל הזה קיים ברוב העולם המתועש, אני לא יודע. כל מה שידעתי הוא שבשלט היה כתוב Torroko Arashiyama, והחלק של ה-Torroko לא הפריע לי יותר מדי – ארשיאמה היא ארשיאמה, לא? אז התחלנו ללכת. ובתוך רגע החשיך. הלכנו בפארק שעל פי כל האינידיקציות הוא מקום יפייפה, אבל לא ראינו כלום חוץ ממה שיכולנו להאיר עליו עם הפלאש של הטלפון. הדרך נראתה כמתמשכת לנצח. אתם עשויים לשאול בוודאי למה לא נעזרנו ב-GPS, והתשובה היא שהשירות פשוט לא עבד בפארק.

 

 

מבט אחרון לכיוון רצועת החוף לפני שאנחנו ממשיכים בשביל אל תוך הפארק. החשכה עומדת לרדת.

 

 

סוף כל סוף הגענו למשהו שנראה כמו מבנה מעשי ידיי אדם. לא בדיוק המקום שחשבתי עליו, אבל תחנת רכבת מוקפת גדר. בעודנו מסתובבים ומחפשים מהיכן נכנסים, הבחנתי באיש אבטחה שמתהלך לו שם. קראתי אליו ושאלתי כיצד נכנסים. האיש, יכול להיות שהיה קצת שתוי (זאת יפן אחרי השקיעה, ככלות הקול) ניסה להסביר לי משהו שלא בדיוק הבנתי. מה שכן הבנתי הוא שהמקום סגור, ואפשר רק לרדת שם, לא לעלות. שאלתי אותו איך אני מגיע לרכבת שכן אפשר לעלות עליה, והוא הצביע לאיזה כיוון כללי ואמר שאם נלך לשם נגיע בסוף לרכבת של JR. הודיתי לו והמשכנו ללכת. אומנם לא ידעתי בדיוק לאן, אבל אחרי שיצאנו מהפארק וחזרנו לחיק התרבות המיושבת, כבר לא הייתי כל כך לחוץ שנלך לאיבוד באמצע שום מקום ונאלץ לישון על האדמה. אז המשכנו ללכת.

 

Yet another big mistake.

 

לא ידעתי את זה בזמנו, ולמעשה הבנתי את זה רק אחרי כמה שעות של תחקור דקדקני בגוגל-מפס כהכנה לפוסט שעיניכם קוראות, אבל התחנה הזו שהגענו אליה היתה אותה התחנה שירדנו בה מהרכבת הרומנטית. במילים אחרות, הלכנו במעגל (יותר נכון בסוג של מצולע, ראה מפה בהמשך). ואולי זה הזמן לומר משהו על יכולות הניווט של ושל פרפל: אני מנווט על פי מפה מנטלית שיש לי בראש. תמיד יש לי איזשהו מושג איפה אני נמצא ביחס למקומות אחרים שהייתי בהם קודם, ואני יכול להשתמש במפה הזו כדי לחשב מסלולים משוערים. במילים אחרות, אני יכול להגיע ממקום אחד שהייתי בו למקום אחר שהייתי בו באמצעות מסלול שעובר במקומות שלא הייתי בהם קודם. החיסרון? המושג שיש לי של איפה אני נמצא ביחס למקומות אחרים שהייתי בהם הוא לפעמים שגוי מהיסוד, כמו במקרה דינן. לפרפל, בניגוד אלי, אין שום חוש התמצאות במרחב, אבל יש לה שיטת ניווט הרבה יותר אמינה, אם כי מוגבלת יותר; היא מוצאת את דרכה באופן אינדוקטיבי. יש לה זיכרון צילומי למקומות שהיא ראתה ולו בחטף, כך שאם היא נמצאת במקום שהיא כבר היתה בו היא יכולה תמיד לשחזר את הכיוון שהיא הלכה בו. במילים אחרות, אם היא יודעת שיש דרך להגיע מ-א' ל-ב', היא תמיד תוכל לשחזר את הדרך המסוימת הזו. זה מאוד שימושי לפעמים שבהם אנחנו חונים במקום לא מוכר והולכים משם ברגל כברת דרך. כמו יונת דואר, היא תמיד תוכל למצוא את הדרך חזרה על סמך רמזים חזותיים (טוב, אז לא בדיוק כמו יונת דואר). מצד שני, היא לעולם לא תיקח קיצורי דרך מתבקשים, פשוט כי במקרה שלה הם לא מתבקשים.

 

בקיצור, אחרי שחזרנו בעצם לנקודת ההתחלה המשכנו ללכת, אבל במקום להתקדם מזרחה, מה שהיה מוביל אותנו לתוך העיר, עלינו צפנה, לתוך איזור דיי מושבניקי – בתים גדולים ומרוחקים זה מזה ושדות מפה ושדות משם. אחרי עוד עשר דקות הבנו שמצבינו עדיין עגום. הרחובות היו ריקים מאדם ואנחנו בבירור לא היינו בדרך לשום תחנת רכבת. המצב היה מגוחך – הצלחנו ללכת לאיבוד בעיר מרכזית וצפופה, החושך כבר ירד מזמן ועדיין לא היה לנו מושג איפה אנחנו.

 

זה היה קצת מתסכל. זה היה קצת מלחיץ. אבל יותר מהכול – זה היה כיף. לא הללכת לאיבוד - זה היה מעצבן – כי אם הלהיות ביחד באוויר הפתוח באיזור שומם מאדם. ידענו שזה ערב שנזכור תמיד, ואם בעוד וכשנזכר בו שוב בעוד שנה או שנתיים או עשרים, נעשה כן בחיבה. אז למה לסבול ברגע עצמו?

 

עקבנו אחר שדה רחב ידיים והגענו לפרשת דרכים. בדקנו שוב בגוגל-מפס, והפעם לפחות קיבלנו מפה עם מיקום משוער. לרוע המזל, לא יכולנו לראות לאיזה כיוון אנחנו ניצבים, כך שהיינו צריכים ללכת קצת ולחכות שהמיקום ייתעדכן לפני שיכולנו להבין אם פנינו לכיוון שרצינו. אחרי כמה נסיונות סרק, הצלחנו להתקדם בכיוון שחשבתי שהוא הכיוון הנכון. עלינו על שביל צר שהוביל אותנו ל.... עוד פארק. היססנו אם להכנס, אבל בסוף לא היתה ברירה. הלכנו קצת בשביל והגענו לביתן שירותים מואר באור יקרות. ובכניסה התנוססה לה באון מפת האיזור, עם ה"אתה נמצא כאן" המסורתי.

 

השוויתי את המפה שעל קיר המבנה למה שהופיע לי בטלפון. זה לא נראה דומה אפילו.

 

פרפל ניגשה אלי, לקחה ממני את הטלפון, הפכה אותו והחזירה לי אותו.

 

אה-הא. עכשיו הכול מובן.

 

זה היה הרגע שבו הבנו הדיוק איך ולאן צריך ללכת. והיה לנו דיי הרבה ללכת. חזרנו אחורה והלכנו והלכנו עד שהגחנו, סוף כל סוף, לרחוב ראשי. המשכנו בעוז, ובשלב מסויים עלינו על גשר להולכי רגל שחצה צומת מרכזית. אני מזכיר את הגשר מכיוון שהוא מסוג הדברים שאתה לא מצפה לפגוש ביפן, אבל הם למעשה דיי נפוצים בה; מבנה ברזל מכוער וחלוד שנראה שהוא עומד לקרוס תחת משקלו בכל רגע, עם מסמרים בולטים ויריעות מתכת מתקלפות. בקיצור – תאונת טטנוס שרק מחכה לקרות.

 

וסוף כל סוף הגענו לחוף מבטחים, כלומר תחנת ארשיאמה. רציתי לאכול שם עוגת אורז כמו שאכלתי בפעם הקודמת, אבל כמעט שכל החנויות כבר היו סגורות, אז הסתפקנו ב-yakitori, שזה חתיכות עוף מטוגנות. לפי החישוב שלי צעדנו בערך שישה קילומטרים, אז לא פלא שהיינו רעבים. כשחזרנו לאוסקה עצרנו בנאמבה וחיפשנו עוד דברים לאכול. אכלתי טאקויאקי שהיה ממש טעים, ואז הזמנו שנינו מנת ראמן, שגם היה מצויין.

 

 

ואם בסרטונים רועדים ולא מפוקסים עסקינן: תחנת ארשיאמה - ללא ספק אחד המקומות המסתוריים והקסומים בכל יפן.

 


והנה המסלול שלנו בכל הדרו. להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מעולם לא היה מפרך יותר.

 


והנה חזרנו לדירה של טאמורה עייפים אך רצוצים – כלומר, מרוצים. הלכנו הרבה, ראינו יותר נוף פראי ממה שחשבנו לאפשרי, ובסך הכל היה כיף. אבל דבר אחר העיב, והעיב ברצינות, על מצב הרוח – איך שחזרנו נכנסתי לאינטרנט לראות מה קורה עם הכרטיסים שלנו. וובכן, הם הגיעו ליפן, כמו שהובטח. אבל במקום שנקבל אותם ביום ב', כלומר למחרת, נכתב שם יום ד'. יום פאקין ד', מה שאומר שאפשר לזרוק את כל מה שתכננו לשבוע הקרוב לפח, כולל מה שכבר שילמנו על הזמנות.

 

גמלתי בליבי לטפל בעניין הזה פעם אחת ולתמיד, אבל לפני זה הייתי חייב לישון.

 

 

הראמן שאכלנו כשחזרנו לאוסקה. טעים במיוחד באיזור חצות.

 

 

 

אני *חושב* שקניתי את זה בכניסה ליער הבמבוק. הדבר שאני מחזיק ביד נקרא "דנגו", כדורים שעשויים מבצק אורז (נראה לי) ועליהם סירופ. מאכל מאוד דביק. הגוש הירוק שעל השולחן הינו עוגת אורז עם קצת מצ'ה, ממולא באנקו קצת פחות מגעיל מהרגיל.

 

 

 

לפרק הקודם: נארה - העיר והצבאים.

נכתב על ידי , 11/3/2017 23:37  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

8,580
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ