לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 37

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2019

ואיך קרה ואיך קרה ואיך קורה עדיין—שהבריכה נפתחת שוב


למעשה, הבריכה נפתחה כבר לפני חודש. אבל עוד על זה אחר כך. והרי שתי הודעות חשובות:

 

 


 

1. גבו את הבלוגים האהובים עליכם (כולל את שלכם)!! כלי הגיבוי האולטימטיבי (כזה שמשמר את רוח הבלוג ולא רק את תוכנו) נכתב על ידי איתי ברנדס, וניתן למצוא אותו דרך הבלוג שלו.

 

2. הפוסט הקודם שהופיע פה, ועסק בתחיבת שטרות לתחתונים, לא נכתב על ידי. מישהי ביקשה ממני לפרסם משהו בבלוג שלי, מסיבותיה שלה, ואני הסכמתי, מסיבותי שלי.

 


 

 

נשוב עתה ללוח השידורים הרגיל של החינוכית: 

 

אתם אולי שואלים את עצמכם לאן נעלמתי. ואולי אתם שואלים את עצמכם למה נראה לי שמספיק אכפת לכם בשביל לשאול את עצמכם דבר שכזה. ואולי אתם לא שואלים את עצמכם כלום, כי גדלתם בבית חרדי וכבר בגיל צעיר נצרב לכם בתודעה שאין לחקור במופלא מכם. האמת היא שזה לא באמת משנה לאיזו קבוצה אתם משתייכים, כי אני עומד להסביר לאן נעלמתי ללא שום קשר לרמת העניין שלכם בסוגיה. וובכן, פשוט לא היה לי מה לכתוב. כלומר, כן היה לי, אבל העדפתי שלא. זה חוק שקבעתי לעצמי מתישהו במהלך חייו של הבלוג—לא להתבכיין. כל מה שיוצא לך מלהתבכיין זה לקבל עצות שאתה לא מעוניין בהן מאנשים שלא באמת מכירים אותך, או גרוע מכך, אנשים שאשכרה מכירים אותך, ולכן העצות שלהם רצויות עוד פחות.

 

אתם עשוים להבין מכך שהמצב בחודשים האחרונים לא היה משהו. זה לא מדויק: היו רגעים טובים, ולמעשה לא היו ממש רגעים איומים ונוראים, אבל חוסר המשמעות פשה בכל והרגשתי שוב שאני מבזבז את זמני באי-עשייה, וגרוע מכך, באי-כתיבה. אחרי שמונה חודשים שבהם אני מורה פרטי במשרה חלקית במשרה מלאה, לא נותר מנוס מלהודות שהעסק לא מתרומם. עכשיו, הסיבה לכך שהוא לא מתרומם היא שעשיתי הכל כדי לא לרומם אותו; הפוטנציאל לכמות נכבדה של תלמידים קיים, ובצידו הפוטנציאל להכנסה מכובדת. אבל בפועל, אם ממצעים, היו לי באיזור השלושה-ארבעה תלמידים לאורך כל התקופה הזו. זה מספיק בשביל לממן את צרכי הדלק שלי וקצת קניות מדי פעם, אבל לא יותר מזה.

 

הדרך העיקרית שבה לא רוממתי את העסק היתה המנעות אדוקה, כמעט דתית, מלפרסם את עצמי. כך יצא שכל התלמידים שלי, כמעט, הגיעו מפה-לאוזן. זה גם אומר שכל תלמיד חדש שמגיע אלי שלא דרך חבר יכול פוטנציאלית לפתוח עבורי שוק חדש ובלתי מנוצל של חברים חדשים, אבל כפי שאמרתי לא פרסמתי. ולמה לא, בעצם? עד לאחרונה תרצתי את זה באחד התירוצים האהובים עלי: אני עצלן. במידה רבה, זה נכון. אבל העצלנות היא לאו דווקא בפן הפרסומי, כמו שהיא בפן התעבודתי. עוד תלמידים אומר עוד הכנה של חומרים, תכנון שיעורים ומציאת דרכים חדשות, מהנות ואפקטיביות להעביר את החומר. ובנינו, רמת ההשקעה שנוח לי בה בכל הקשור להכנת חומרים, תכנון שיעורים וכל זה, היא אפס. בפועל מה שעשיתי כל החודשים הללו היה, כמו שאנחנו קוראים לזה בעגה המקצועית, to wing it. אלתרתי במקום. לפעמים זה עבד טוב, לפעמים פחות טוב, ולפעמים זה היה ממש גרוע. בתאכל'ס, מה שהבנתי הוא שאם זה תלמיד שפשוט נפל קצת מאחורי הכיתה שלו, זה דיי פשוט לעזור לו. אני פשוט עובר איתו על החומר של הכיתה, והופ, הכל מסתדר. אבל במקרים היותר בעיתיים, של תלמידים שהלכו לאיבוד כבר לפני שנה או שנתיים, וסובלים על הדרך משלל קשיי למידה והפרעות קשב, אין באמת מה לעשות בלי תוכנית סדורה, שלא היתה לי. אז מה שקרה הוא שנמנעתי לפרסם, כי לא רציתי להתאמץ.

 

אבל גם זה לא לגמרי נכון. זה לא המאמץ בפני עצמו שהרתיע אותי, כי אם התחושה שאין לי מושג מה אני עושה, והמאמץ יירד לטימיון. מאמץ מבוזבז זה המאמץ הכי בזוי שיש. אז אתם עשויים לשאול את עצמכם, "היי, איגגי, אין לך תעודת הוראה? אתה לא אמור לדעת איך לבנות שיעורים? ולמה נראה לך שבכלל אכפת לנו מזה מספיק בשביל לשאול את עצמינו?" ואתם כמובן צודקים—לא צריך להיות לכם אכפת מספיק. וכן, יש לי תעודת הוראה. וכן, אני אמור לדעת. ולא, אין לי פאקין מושג, כי חיפפתי את התעודה הזו ברמת ביזיון אפית במיוחד, וזה לא פלא שפיטרו אותי מהתיכון המחורבן שעבדתי בו ושמעולם לא רציתי להשאר בו מעבר לאותה שנה בודדת שהתבררה כלאחר מעשה כאחת האומללות שהיו לי מעולם. בדיעבד אני יכול לומר שיש בי ספקות עמוקים באשר ליכולתו של מורה ללמד, וזה מה שגרם לי לחשוב שהכל אחיזה בעיניים, ומה שמורים בעצם עושים זה להעמיד פנים שהם מלמדים ואז הולכים הביתה. זה כמובן נובע מהניסיון האישי שלי בבית הספר, בו לא למדתי דבר או חצי דבר, מלבד איך לקרוא ספר מתחת לשולחן. אז כשהגיע תורי, מסיבות שאין להן שום קשר לרצון להיות מורה, לעמוד מול כיתה ולהעמיד פנים שאני מלמד, זה בדיוק מה שעשיתי. ומה אתם יודעים, אף אחד לא היה מרוצה מזה. לא התלמידים שלי, שהרגישו שאני מחנטרש אותם, לא ההנהלה, שידעה שאני מחנטרש אותם, ולא אני, שחשבתי שאוכל להיות חנטריש מקצועי, ואז גיליתי שאני חנטריש לא-מקצועי בעליל.

 

הגישה הזו אפיינה גם את השיעורים הפרטיים שהעברתי בשבעה חודשים האחרונים, רק שבאחד על אחד באמת יותר קל לחנטרש ולהעמיד פנים, ואפילו חלק מהדברים עובדים איכשהו, בלי כוונה. אבל באמת שבזמן האחרון התחלתי להרגיש שהחבל נמתח עד דק, ושזה עניין של להיות או לחדול.

 

או אז קרה דבר נפלא, שלא קרה לי הרבה בחיים: ביקשתי עזרה. פניתי לידידה טובה שלי שהיא ההגדרה המילונית האנגלית-אנגלית-עברית למורה טובה, ושטחתי בפניה את מצוקתי והתחננתי לעזרה. טוב, לא בדיוק התחננתי. הזכרתי כמה פעמים שאני זקוק לעזרה, ואז התחמקתי מהנושא בכל פעם שהיא העלתה אותו. אבל בסופו של דבר לא נותר לי לאן לברוח, וישבנו יחדיו וטיכסנו עצה, והיא עזרה לי לבנות תוכנית לימודים אישית לכל תלמיד, מצאה לי מלא חומרים לעבוד איתם ועל הדרך הסבירה לי כמה דברים בסיסיים שאני עדיין דיי בהלם שהצלחתי לעבוד בתור מורה מוסמך בישראל מבלי לדעת. ולפתע השיעורים הפכו מ-"שיט, שיט, מה לעזאזל אני הולך לעשות איתו, פאק, למה לא הכנתי כלום, טוב יאללה, נעבוד לפי הספר!" ל-"אוקי, אז בשיעור שעבר עשינו את זה, ובשיעור הזה נבנה על מה שעשינו בשיעור שעבר, וננסה להגיע לזה." הבדל של שמיים וארץ, מבחינת ההרגשה שלי, וגם עבור אותם תלמידים שהאלתורים שלי לא עבדו עליהם. ועכשיו כשאני מוכן סוף סוף לפרסם את עצמי מבלי היסוס—חופש גדול, ואין יותר תלמידים עד ספטמבר.

 

אבל זה בסדר. כי הם עוד יחזרו, עם החברים שלהם, ובינתיים יש לי כבר תוכניות נוספות, שלעת עתה, בכל אופן, אשמור לעצמי (והם ירדו איתי לקבר במידה וזה הפוסט האחרון שלי וישרא ימות בעוד כמה ימים).

 

ובנושא אחר, כמו שכבר ציינתי, אני מרוויח מספיק כסף בשביל לא לפשוט רגל, וזה הכל היה טוב ויפה עד שיוני התגלגל לו מעבר לפינה וסוכן הביטוח התקשר לחדש את החובה והצד ג' וגרירה ואלוהים יודע מה עוד. הכל ביחד יצא קצת פחות מאלפיים שקל, שכמובן לא יכולתי לשלם באשראי כי החברה היחידה שהסכימה להנפיק לי כרטיס התנתה אותו במסגרת אשראי מגוחכת של אלף ש"ח (וגם לזה הם הסכימו רק בגלל שאני חבר בארגון המורים והם סוג של מחוייבים חוזית לתת לי משהו). בדקתי בעו"ש וגיליתי שאני בפלוס אלף, אז הכל בסדר. אבל אז הבנתי שאם הגיע הזמן לחדש את הביטוח כנראה שגם הגיע הזמן לעשות טסט ובטח כבר שלחו לי את רישיון הרכב בדואר וסתם דחפתי אותו לאנשהו שלא יציק לי בעין. אוקי, אז עוד אלף על אגרת רישוי ועוד אלף למוסכניק מבאקה שיעשה לי טיפול ויעביר את הטסט. זה יביא אותי למינוס שלושת אלפים בעו"ש, וזה, איזה קטע, בדיוק מה שמסגרת האשראי שלי מאפשרת. מסקנה חיובית—אני יכול להשמיש את האוטו לעוד שנה. מסקנה קצת פחות חיובית—זה ישאיר אותי בלי שקל על התחת. אבל היי, בלי אוטו אני לא יכול להתנייד לתלמידים שלי, אז כדברי המימרה הידועה, חייבים להוציא כסף בשביל להכניס כסף. הוצאתי את כל המזומנים שיכולתי מהבנק ושילמתי את הביטוחים והאגרה בדואר. הרמתי טלפון למוסכניק ושאלתי אם הוא יכול לטפל לי באוטו, ואם אפשר שזה יהיה כבר למחרת, כי סוג של נגמר לי הטסט תוך כמה ימים ואין לי יום פנוי אחר.

 

"עין בעיה," ענה המוסכניק במבטאו משכבר הימים, "תביע עותו לבו בערב."

 

"אה, להשאיר אותו מחוץ למוסך?" שאלתי בתמימות.

 

"לא, יע מג'נון, עתה תשעיר עותו שם לא ישאר ממנו ווינקר עד הבוקר. עלי הביתה."

 

"אוקי... ואיך אני מגיע אליך?"

 

"עני עשלח לך מיקום בוועטסעפ. דבר עיתי לבני שעתה יוצע."

 

טוב, לא נותר לי אלא לתרום את אחי לדבר עבירה. המשימה: הוא יסע אחרי לביתו של המוסכניק בבאקה, ואז אחזור איתו הביתה. שאלתי את אחי אם זה בסדר מצידו, הוא אומר שכן, הכל טוב ויפה. בעשר בערב הגעתי הביתה וקראתי לאחי. התקשרתי למוסכניק להגיד לו שאני יוצא.

 

"לע, עוד לע, חקה עוד עשר דקות. עני עשלח לח מיקום ועז תצע."

 

טוב. אני ואחי עומדים בחנייה, בחושך, מכחכחים בגרון ומחכים. עוברות עשר דקות. ואז עוד חמש.

 

"אתה יודע," אומר פתאום אחי, "זה מזכיר לי את העסקאות סמים שהיינו עושים פעם בצפון אצל הדרוזים. אתה זוכר את הימים ההם?"

 

עשיתי לו עם הראש שכן, ולעצמי חשבתי שכשיגיע היום שבו אשכח איך הוא גרר אותי פעם לרמת הגולן בשביל לקנות שתי שקיות זבל מפוצצות בגראס, ואיך בדרך חזרה לתל אביב הבנתי שיש לי אור אחד שרוף מקדימה, וכמה שיקשקתי כל הנסיעה ששוטר יעצור אותי לנזיפה ויראה את הפרצופים האשמים שלנו וישאל מה יש לנו שם בשקיות הזבל במושב האחורי, אז זה סימן שהאלצהיימר כבר הגיע.

 

אבל תאכלס, היה לזה ווייב מאוד דומה.

 

סוף סוף הגיע המיקום המיוחל. "מה הכתובת?" שאל אחי. "למקרה שנאבד אחד את השני."

 

קרבתי את צג הטלפון לפני. "'רחוב ללא שם, באקה אל גרבייה'. עדיף שתצמד אלי ממש קרוב."

 

הנסיעה לא היתה ארוכה, אבל היא בהחלט הרגישה כזו. זה לא שאני לא מסתובב שם הרבה באיזור הכביש הראשי והחנויות והמוסכים, אבל להכנס ממש פנימה לקרביים, זה משהו שעשיתי אולי פעם אחת לפני זה, באור יום. בלילה התחושה היתה שבכל רגע מישהו עשוי להציץ בך ואז לפרוץ בזעקות שבר "אל יהוד!! אל יהוד!!" וכאילו כדי להכעיס, אחי נגרר מאחורי אי שם במרחק, משאיר רווח ניכר בשביל מכוניות אחרות שיחצצו בינינו. הנחמה היחידה שלי היתה שהוא תמיד יכול לחזור ולמצוא אותי, בזכות הפנס השרוף שיש לי מאחורה.

 

זה נראה שחוקי התנועה בתוך ישובים ערביים שונים למדי ממה שאנחנו מכירים בחיי היום-יום. אני יודע שבמידה מסויימת זה גם נכון למקומות כמו נתניה, למשל, אבל בכל זאת, כשבחור לבוש שחורים הסתער לעברי על אופניים, נגד כיוון התנועה, זה בא לי דיי בהפתעה. במראה קלטתי שגם לאחי, שדווקא בחר במועד הזה להתקרב אלי, הוא בא בהפתעה, והוא סטה בפראות אף גדולה משלי.

 

סוף כל סוף הגענו לביתו של המוסכניק. הוא כיוון אותי לחנייה הפנימית שלו ובדק איתי איתותים ואורות.

 

"יש לח עור שרוף מקדימה," הוא האיר את עיני.

 

"כן, וגם אחד שרוף מאחורה. מתי אתה חושב שהאוטו יהיה מוכן?"

 

"עני עדבר עיתח מחר. יש קוד לעוטו?"

 

פחח. קוד, עאלק לי. השארתי לו את המפתחות ועליתי לאוטו של אחי, ואז קלטתי שהבן אדם מסטול לגמרי, מה שמסביר את חוסר הרצון שלו להצמד אלי בדרך. זה לא הפך את הנסיעה חזרה הביתה לפחות מלחיצה, בעיקר כשהוא סירב לכל הצעה שלי להחליף אותו על ההגה.

 

למחרת בתשע בבוקר קיבלתי טלפון מהמוסכניק שהאוטו מוכן. מה אומר ומה אגיד, הבן אדם עובד מהר. תפסתי אליו טרמפ עם מישהו מהמושב (למוסך הרבה יותר קל להגיע), קיבלתי את הרשיונות והעברתי לו את הכסף.

 

"למה עין לח רדיו?" הוא הקשה עלי את החיים.

 

"ככה מכרת לי אותו. אתה לא זוכר?"

 

"עבל זה עיה לבני שנה!" הוא התרגז עלי. יש לי איתו תמיד הרגשה שאם הייתי הבן שלו הוא היה דופק לי כבר וואחדל כאפה. ואולי כמה. "למה לע התקנת בינתיים?"

 

"אני עצלן," הסברתי לו, וראיתי בעיניים שלו בדיוק מה הוא חושב על עצלנים.

 

בדרך הביתה התחלתי לחשוב על הצעד הפיננסי הבא שלי. נשארו לי מאה חמישים שקל בכיס. זה לא שאני הולך למות מרעב, אבל הבריכה נפתחה כבר לפני כמה שבועות ואני רוצה לחדש את המנוי, אבל פחדתי שלא יישאר לי כסף לטפל באוטו (מה שהסתבר כלחלוטין נכון), ובנוסף יש לי כבר חוב תופח בביטוח לאומי, כי אני עצמאי וזה מבחינתם אותו דבר כמו מובטל. מה אעשה? לא אלך לבריכה השנה? הבריכה זה בערך הדבר היחיד שהופך את הקיץ הבזוי הזה לנסבל, ואלוהים יודע שאני זקוק נואשות לפעילות גופנית. הפכתי בעניין בראשי, ופתאום נזכרתי! הלא הייתי אי-אז מתרגל באוניברסיטה, והם פתחו לי קרן השתלמות. נזכרתי שבדקתי פעם כמה כסף יש לי שם, וזה היה אלפיים שקל, אבל לא הוצאתי אותם כי זה נראה לי כמו בירוקרטיה ולא הייתי נואש לכסף. טוב, עכשיו בהחלט הייתי נואש מספיק. איך שחזרתי הביתה התחלתי לחפש במסמכים איזשהו בדיל מידע על קרן ההשתלמות הזכורה לטוב. לא זכרתי אפילו באיזו חברה היא קיימת. בסוף פרפל מצאה בתיוק מספר דפי מידע שנשלחו אלי בדואר מדי שנה, מסתבר.

 

"הא! ידעתי!" קראתי בניצחון, בעודי אוחז את דף הפירוט של 2016. "אלפיים שקל!"

 

"רגע," אמרה פרפל, "פה כתוב לי אלפיים חמש מאות. מ-2017."

 

"רציני?" העפתי דפי מידע לכל עבר עד שמצאתי את זה של 2019. "שלושת אלפים?! איך לעזאזל מאלפיים זה גדל לשלושת אלפים? זה חמישים אחוז. ריבית בבנק זה שלוש אחוז או משהו. יכול להיות שיש פה טעות?"

 

עברנו שוב על המסמכים. לא נפלה טעות. האלפיים גדלו לשלושת אלפים בכוחות עצמם. קול שקול ולא מוכר מירכתיי מוחי אמר לי שהקרן השתלמות הזו היא ההשקעה הכי טובה שאי פעם היתה לי, ושאם יש לי טיפת שכל, במקום להוציא משם כסף אני צריך להתחיל להזרים לשם כסף.

 

התקשרתי לחברה וביקשתי להוציא הכל.

 

זה לקח בערך שלוש דקות, פלוס למלא טופס מקוון (עוד שלוש דקות).

 

למחרת חידשנו את המנוי לבריכה, והקיץ החל in earnest!

 

ועכשיו לנושא שבוודאי מעסיק אתכם, ואם הוא לא מעסיק אתכם, הרי זה מבורך: היכן אמשיך לכתוב ביום שאחרי? מה הוא עתידו של איגנציוס? וובכן, אלו שאלות שאני שואל את עצמי מדי פעם, ובינתיים התשובה הינה "איגנציוס יורד למצולות עם הספינה, העכברושים וכל היתר." רוצה לומר, אין לי תוכניות אמיתיות להמשיך את "ברית של חולירעות" במקום אחר. איגנציוס הוא יציר ישראבלוג, וקשה לי לראות את קיומו על פלטפורמה מתקדמת וטובה יותר. מה שכן, כשישרא נעלם לחודש פתחתי בלוג בכלוב, סתם כי נתקלתי בו בחיפושי אחר סתם עוד פנטזיה. כתבתי שם קצת, אבל רמת הגועל נפש שיש לי מהמקום הזה כרגע היא כזו שאני בספק אם אחזור לכתוב שם. התחושה שלי היא שלקחו את כל מה שרע בישרא ובאינטרנט באופן כללי, שמו את זה על מצע בקטריאלי דשן, פזרו קצת סטרואידים מלמעלה, הזריקו מעט סידן ואת מרכיב הפלא z-247, נתנו לזה להתבשל במיצים של עצמו כמה שנים, והכלוב זינק לקיום מתוך העיסה הקדמונית והחולירעתית הזו. אוסיף על כך המלצה חמה ממני לקוראות שאולי סקרניות לגבי הקהילה הכלובתית, ואפציר בכן בכל לשון של בקשה: אל! התרחקו מביב השופכין הזה. חוסו על עצמכן. יש שם כל כך הרבה רפש, שכל טיפה של טוב שעשויה להמצא שם מכוסה כולה בריר ירוק ורעיל. פיכס.

 

אה, ויש לי גם בלוג באמבה שאני לא חושב שאעדכן שוב.

 

אז זהו זה. למקרה ולא נתראה יותר, זכרו לי את חסד נעוריי, והרגישו חופשי לפנות אלי ישירות ב-iggyjacrei@gmail.com. האמת? התחושה שלי היא שישרא יישאר פה עוד הרבה אחרי. אבל ליתר ביטחון, תודה לכל הקוראים והמגיבים (בעיקר למגיבים!), היה מגניב, שמחתי לבוא איתכם בברית, ואולי עוד נוסיף וניפגש בין הבתרים.

 

נערכם העובד,

 

איגנציוס ג' ריילי.

 

נכתב על ידי , 25/6/2019 22:37  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





16,656
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ