לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 36

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2018

התועלת שבהגבלת הקלט


בפוסט הקודם דיברתי על טעויות קונספטואליות שרצוי ללומד יפנית להימנע מהן. אני רוצה להרחיב עכשיו על עוד טעות כזו, והפעם אני חושב שזה תופס עבור כל מי שלומד שפה זרה, תהא אשר טיהי.

 

(לא מפתיע במיוחד, אבל הפוסט הזה יצא הרבה יותר ארוך וחופר ממה שהתכוונתי. אם אתם רוצים לדלג על חפירות ממוקדמות יפנית לחלק שרלוונטי ללמידת שפות באופן כללי, גלגלו מטה עד שתגיעו לפסקה שהמשפט הראשון בה מודגש)

 

אז אתחיל מהפן האישי. התחלתי להיות רציני בקשר ליפנית ב-2012. אתם אולי זוכרים שבפוסט הקודם הסברתי שהתחלתי ללמוד יפנית ב-2007, אבל אפשר בהחלט לומר שחמש השנים הראשונות לא התאפיינו בעקביות יתר. בעיקר ניסיתי כל מיני שיטות, ספרים כאלו וספרים אחרים, אתר כזה ואתר שונה, ובכל פעם התחלתי בקול תרועה רמה, וסיימתי בקול אישה ערווה. ואחרי כל איטרציה שכזו, זמן הביניים שבו לא עשיתי כלום שקשור ליפנית הלך והתארך.

 

אני לא אומר שהחמש שנים הללו היו בזבוז זמן מוחלט, מבחינת היפנית. למעשה, למדתי הרבה, בעיקר איך *לא* ללמוד שפה זרה, והידע הזה מהווה את הבסיס לפילוסופיית האיך *כן* ללמוד שפה שאני מחזיק בה כרגע, ובתקווה שהיא תעזור לי להיות מורה טוב לאנגלית ותלמיד טוב לשפות נוספות.

 

אז מה נשתנה בלילה ההוא ב-2012? פשוט מאוד—התחלתי לעבוד בהוט. מהר מאוד עברתי לעבוד ערבים, לילות וסופי שבוע באופן בלעדי, ומצאתי את עצמי בעמדה מעניינת: 150% משכורות (36 שקל לשעה, לא רע בשביל תחתית הסולם התעסוקתי, בתקופה שבה שכר מינימום היה 23 ש"ח), ושלוש-ארבע שעות לשרוף כל יום בעמדה בלי לקבל שיחות. אלו היו תנאים מושלים עבור למידה. ובאמת, בשנה הזו למדתי את כל ה-2,136 קאנג'י ה-"תקניים". זו היתה תקופה יפה ששוב לא תחזור, ושנאתי כל שנייה ממנה. סתם, לא היה בה שום דבר יפה, מלבד הסימביוזה הזו שבין יפנית לתמיכה טכנית: בלי הוט, בחיים לא הייתי מצליח לשבת וללמוד קאנג'י כמו שצריך, ובלי יפנית, לא הייתי מחזיק מעמד במוקד יותר מחודשיים.

 

ב-2013 לא נשארו לי יותר קאנג'י ללמוד. זה כמובן לא נכון, אבל לצורך הפישוט נאמר שבאופן רשמי, לא נותרו לי יותר קאנג'י תקניים ללמוד. חשוב לציין שבכל התקופה שבה למדתי קאנג'י, לא למדתי יפנית לכשעצמה. אני לא בטוח עד כמה זה הגיוני עבורכם, אז רק אתן דוגמא:

 

ביפנית, המילה ל-"מכונית" היא kuruma, והיא נכתבת באמצעות הקאנג'י 車. זה לא אומר שהמשמעות של 車 היא מכונית, בדיוק; במילון שלי הפירוש של הקאנג'י הוא "מכונית, כלי רכב, גלגל." זה גם לא אומר שבכל פעם שאני אראה את הקאנג'י 車, אני אקרא אותו kuruma. תלוי בהקשר. את הצירוף 電車, למשל, קוראים densha, וזו רכבת. הקאנג'ים שמרכיבים אותו הם "מכונית, כלי רכב, גלגל" ו-"חשמל". אבל שימו לב, 電 בפני עצמו זו לא המילה לחשמל. המילה לחשמל היא denshi, והיא נכתב כך: 電子, שזה "חשמל" ו-"ילד, הסימן הראשון בזודיאק הסיני, בין 11 בצהריים ואחת אחר חצות, סימן העכברוש." מסובך? יאפ.

 

אז הנקודה היא שלכל קאנג'י יש: 1. צורה, ויש לכתוב אותו בסדר מאוד מסוים, ואם לא כתבת בסדר המדויק יצאת אידיוט אנאלפבית, 2. משמעות, ובדרך כלל מדובר ברשימה של משמעויות, אחת מרכזית ועוד כמה משניות, ו-3. אופן קריאה, שבמקרה הטוב זה שתי קריאות (אחת כשהוא לבד ואחת כשהוא חלק מתוך מילה), במקרה היותר נפוץ שלוש קריאות (אחת כשהוא לבד, ושתיים שונות כשהוא חלק ממילה) ובמקרה הכי קטסטרופלי שאני מכיר שמונה קריאות (שתיים כשהוא לבד ועוד שש כשהוא חלק ממילה). אה, ותמיד יכול להיות שחוץ מצורות הקריאה ה-"תקניות", הקאנג'י עשוי להופיע במילה יוצאת דופן ששם קוראים אותו בדרך אחרת לגמרי. כיף.

 

בקיצור, אם יש משהו שהופך את השפה היפנית לקשה ללמידה באופן אובייקטיבי לעומת שאר שפות העולם, זו שיטת הכתיבה שלה. אני לא אומר שזו שיטת הכתיבה הכי קשה שיש—שמעתי סיפורי זוועות על טיבטית ותאילנדית, אם אני לא טועה, ובוודאי יש כאלו שלא הובאו לתשומת ליבי—אבל היא חייבת להיות גבוה מאוד ברשימה.

 

שתי הערות:

 

1. בוודאי יש מישהו שיחפוץ לומר בשלב הזה שגם שיטת הכתיבה הסינית מאוד קשה ללמידה, והרי הקאנג'י הם בעצם המצאה סינית (למעשה, המילה "'קאנג'י" היא, מילולית, "אותיות סיניות"). על כך אני רוצה להגיב שאני אומנם לא מבין יותר משתי מילים בסינית, וגם עליהן אי אפשר לחזור בחברה מנומסת, וזה נכון שבסינית משתמשים בכמות משולשת של סימנים, אבל למיטב הבנתי בסינית יש יחס של אחד לאחד בין סימן, משמעות והיגוי. מה שהופך את שיטת הכתיבה היפנית לכל כך סבוכה זה העובדה שלכל סימן יש כמה קריאות, ואי אפשר לדעת אפריורית מה הקריאה הנכונה. ובכלל, מה שהיפנים עשו עם האותיות הסיניות זה לאנוס אותן אנאלית לתוך שפה שלחלוטין לא מתאימה להן, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

 

2. ראיתי פעם סרטון ביוטיוב תחת הכותרת היומרנית של "השפות הכי קשות ללמידה!!!", וערבית הופיעה שם במקום השלישי. ולמה? כי "לכל אות יכולות להיות שלוש צורות!! בתחילת המילה צורה אחת, באמצע צורה שנייה, ובסוף צורה אחרת לגמרי!!!" רציתי לתפוס את השמוק הטיפש שהכין את הסרטון הזה ולחנוק אותו עד ששני גברתנים עוטי לבן יתלשו את ידיי המדממות מגופתו המכחילה. עזבו שלא לכל אות בערבית יש שלוש צורות, ושברוב האותיות הצורה האמצעית זהה לצורה התחילית + פלוס קו מימין שמחבר אותה לאות הקודמת. כמעט בכל פאקין שפה שאני מכיר לכל אותו יש שתי צורות: כתב ודפוס. לעזאזל, באנגלית לכל אות יש ארבע צורות: כתב רגיל וכתב מחובר, ובכל אחד יש uppercase ו-lowercase. רק ללמוד את הקאנה, האלפבית הפונטי היפני, זה יותר מסובך מאשר ללמוד את האותיות בערבית, כי יש 46 קאטאקאנה ו-עוד 46 היראגאגנה, וביחד זה 92 צורות. וזה כל כך פשוט וקל לעומת הקאנג'י, שאפילו לא טרחתי להזכיר את השבועיים שלקח לי ללמוד אותם אי-שם ב-2007.

 

אוקי, אז מה שניסיתי להגיד זה שכשאני אומר שלמדתי 2,000+ קאנג'י בשנה, אני מתכוון לכך שלמדתי לקשר כל קאנג'י למילת מפתח באנגלית, לכתוב אותם בסדר הנכון, ולזהות ולהבדיל ביניהם בקלות. לא למדתי איך לקרוא אותם ביפנית. זה אולי לא נשמע מרשים במיוחד, אבל למעשה זה הישג נכבד, לדעתי, וגם שלב חשוב. אני מכיר לומדי יפנית שדילגו על השלב הזה, ויש להם נטייה להתבלבל בין  קאנג'י דומים, למשל 感 ו-惑. במבט חטוף, הם דיי דומים, ואם לא לקחת את הזמן ולמדת בתחבולות איך להבדיל ביניהם, נכון לך המשך דרך לא-נעימה בכל אשר תפגוש אחד מהם. לדעתי הדרך הנכונה לחשוב על קאנג'י זה כמו על אותיות אלפבית. לא מומלץ להתחיל לנסות לקרוא באנגלית לפני שיודעים איך להבדיל בין b ו-d, בין p ו-q, m ו-w וכו'.

 

אולרייט, עד לכאן הרקע, ומי שבחר לקפוץ קדימה מוזמן לעצור ולהמשיך לקרוא מנקודה זו. אז כן. 2012 הסתיימה, וסוף סוף הגעתי לשלב שבו יכולתי להתחיל ללמוד מילים, ולא רק קאנג'י. התקנתי את אפליקציית השינון Anki וגרגמלתי בליבי החלטה: כל מילה שאני נתקל בה, נכנסת לרשימה. וכך היה. זו היתה תקופה תמימה ויפה. לקחתי טקסטים משירים, סרטים, מנגות, ספרי לימוד—כל מקור שיכולתי לחשוב עליו. אוצר המילים שלי הלך והתרחב, וכך קרה שב-2014 היום לי ~3,500 מילים ברשימה. הרגשתי שאני על דרך המלך. בכל פעם שהתקשיתי להבין משהו אמרתי לעצמי שאני רק צריך ללמוד יותר מילים, ובסוף אכיר כל כך הרבה שלא יהיה מצב שאתקל ברגיל בכאלו שאני לא מכיר. הייתי מאוד וורד-צנטרי. וכמו שהבנתי מאוחר יותר, טקסט-צנטרי.

 

באמצע 2014 עזבתי את הוט. בנובמבר טסנו ליפן, ובדצמבר השתקענו אצל ההורים שלי. היחס שלי ליפנית גם הוא השתנה. ראשית, הסתבר לי שכשאני לא תקוע במוקד טלפוני ומשלמים לי לשבת ולא לעשות כלום, המוטיבציה שלי לשנן מילים צונחת פלאים. שנית, הוטרדתי מכך שעם כל ה-3,500 מילים שאני מכיר, הבנתי הרבה פחות יפנית ביפן ממה שציפיתי. אומנם לא היה לי קושי בהתנהלות הבסיסית מול מוכרים בחנויות, פקידים בבתי מלון, סדרנים ברכבת וכיו"ב, אבל כשזה הגיע ללנהל שיחה על עניינים קצת יותר מורכבים מ-"כמה זה עולה?", "איך מגיעים לשם?" ו-"לאיזה חור דוחפים את זה?" (מטבעות, יא ראבאק. מטבעות. הנסיעה באוטובוס היתה חוויתית) מצאתי את עצמי הרבה פעמים נבוך, לא מבין ולא מובן. גם זה לא הוסיף למוטיבציה שלי להמשיך ולשנן מילים שמשום מה אני מצליח לפספס או לשכוח ברגע האמת.

 

בזמנו חשבתי שהבעיה נובעת מכך שהתמקדתי יותר מדי באוצר מילים ופחות מדי באיך לחבר את המילים שאני מכיר—כלומר, דקדוק. וזה לא לגמרי היה לא נכון. השקעתי. חפרתי על דקדוק מצד אחד, והתחלתי לקרוא מנגה מצד שני. זה בהחלט שיפר את יכולת ההבנה שלי. אבל זה עדיין לא היה זה. עדיין, אחרי כל פרק של מנגה, נשארתי עם רשימה של מילים חדשות להכניס לאנקי, ועם אלפיי מילים שאני כביכול יודע, אבל לא לגמרי בטוח בנוגע אליהן. ופה התחלתי לשים את האצבע על מקור הטעות שלי: זה מצויין לשנן מילים, בעיקר כשאתה מנסה להבין איך לקרוא את כל הקאנג'י שאתה כבר יודע לזהות במבט, אבל זה אף פעם לא טוב לשנן רשימות שרירותיות של מילים. כל משתמש וותיק באנקי יודע להזהיר מפני כך. אבל אני הרי לא שיננתי סתם מילים, הכנסתי לאנקי רק מילים שנתקלתי בהן בפועל, זה לא אמור להפוך אותן לבעלות ערך אישי? אז זהו, מסתבר שלא בדיוק. ההתלהבות שאפיינה אותי בתחילת הדרך ללמוד כל מילה שנתקלתי בה היתה לי לרועץ. בערך 70% מהמילים לא היה לי שום זיכרון שבכלל ראיתי איפשהו. אומנם בוודאות נתקלתי בהן, אחרת לא הייתי מכניס, אבל כל כך הרבה קאנג'י זרמו בנהר מאז. דקויות השימוש אבדו, וכל מה שנשאר זו מילה לא-שימושית שתופסת לי מקום בראש ובזיכרון של הטלפון.

 

בנוסף, בעוד שהגעתי ליכולת קריאה לא רעה של קומיקסים, ההבנה השמיעתית שלי נותרה הרחק מאחור. אם הייתי מנסה לצפות בסרט או סדרה בלי כתוביות, ישר הייתי הולך לאיבוד, גם כשידעתי שאם הייתי מקבל את הטקסט בלי הוידאו, הייתי מבין את הרוב.

 

הנושא הזה טרד את מנוחתי בשנה שעברה, ולמעשה לקחתי ארוכה של כמה חודשים שבה לא עסקתי בלימוד אקטיבי בכלל. איפשהו, משהו התפקשש במהלך הדרך, ולא הרגשתי שיש טעם להמשיך וללכת במצב כזה. More of the same no more.

 

ההחלטה שהגעתי אליה, אחרי שעבר מספיק זמן, היתה להגביל את הקלט. זיהיתי שהטעות שלי היתה שהתרכזתי באופן כמעט בלעדי בקריאה, ושאת הטקסטים שקראתי, קראתי רק פעם אחת. גיבשתי את תוכנית הפעולה הבאה:

1. למצוא תוכנית טלויזיה שכבר ראיתי פעם ושיש לי גישה לכתוביות שלה ביפנית (לכבדי שמיעה)

2. להפשיט את האודיו לקבצים של אמפי3 ולשמור בטלפון. בכל הזדמנות מתאימה (נהיגה, בישול, דברים כאלו) להקשיב לפרק הראשון, עד שאני מרגיש שהבנתי את כל מה שאני יכול להבין ממנו.

3. לשבת עם הכתוביות ולראות מה פספסתי. להכניס את כל המילים הלא-מוכרות לאנקי, ומשפטים לא מובנים לבדוק במילון דקדוק\לשאול דובר ילידי.

4. להקשיב לפרק שוב, עד שאני מרגיש שמיציתי.

5. לעבור לפרק הבא ולחזור לשלב 2.

 

וזה פחות או יותר מה שעשיתי. בפועל, להקשיב כל הזמן לאותו הפרק נהיה דיי משעמם אחרי כמה זמן (אבל באופן מפתיע, לא מעט זמן), אז מצאתי את עצמי מקשיב בלופים לשלושת הפרקים הראשונים. כמעט מיד הרגשתי שאני עושה משהו נכון, ואחרי פחות משבוע הרגשתי כאילו קפצתי שתי כיתות. זה כאילו שהאוזן שלי (כלומר, המוח, אבל נגיד אוזן) עברה ממצב של "אמא'לה, מה זה, לא מכניסה את זה פנימה" ל-"בואו בנים, תגמרו לי בפנים".

 

פתחתי רשימה חדשה באנקי רק למילים מהסדרה המסוימת הזו, ואחרי כמה שבועות מחקתי את הרשימה הישנה על כל ה-4,000 מילים שהצטברו בה. גם ככה לא נגעתי בה חודשים והמילים שבה הפכו לי לזרות, באין לי שום נקודת ייחוס לעגן אותן אליה. אני פשוט אלמד אותן מחדש אם הן יופיעו שוב ואחליט שהן שימושיות מספיק. אגב, יש דברים שאני לא טורח ללמוד עכשיו, כמו סוגים של מכחולים ודברים מאוד טכניים וספציפיים. אחרי שלושה פרקים הצטברו לי 500 מילים חדשות, וכל אחת מרגישה מוכרת, כי אני יודע איך היא נאמרה, למי ובאיזו סיטואציה.

 

כמובן שאני יודע הרבה יותר מ-500 מילים, ולפעמים אני נדהם לגלות שאני מזהה מילים שלא נתקלתי בהן מאז 2014. ההבדל הוא, שעכשיו אני יכול "לקטוף" אותן מתוך הנאמר, בעוד שלפני כן הן נשארו על ענף גבוה, מוסתרות בעלים.

 

הגבלת הקלט לא אומרת שאני לא נחשף לשום יפנית מחוץ לסדרה הספציפית הזו שאני מקשיב לה. למעשה, אני יותר חשוף ליפנית עכשיו מאשר אי פעם, כי בנוסף למנגות שאני ממשיך לקרוא, אני נהנה לאתגר את עצמי עם סדרות רנדומליות שאני מוצא ביוטיוב. אבל אני לא מנסה ללמוד אותן או מהן. לא באופן שיטתי, בכל מקרה. באשר לסדרה שלי, אני מתקדם לאיטי מבחינת המילים, בלי להרגיש לחוץ מדי, בעיקר עכשיו אחרי שהוספתי את ה-pitch-accent לרוב המילים, ואני רוצה לחזור עליהם עוד כמה פעמים לפני שאני מוסיף נגלה חדשה (שהודות לתוסף שכתבתי בפייתון, זה יהיה הליך מהיר ונטול כאבים).

 

אז כן, יותר מעשור מאז שיצאתי לדרכי הבודדה, אני בהחלט ממשיך ללמוד איך ללמוד. ואני חושב שהעיקרון הזה, של הגבלת הקלט וחזרתיות, יכול לעשות פלאים עבור כל מי שלומד שפה זרה. אני לא יודע אם עשיתי עבודה טובה בלהסביר למה, כי כרגיל נסחפתי לתוך מלחמת החפירות של 1914. אבל היי, מי יודע, אולי זה יעזור למישהו.

 

 

בהצלחה!

נכתב על ידי , 18/12/2018 23:19  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרפתקאות בארץ האנקונדה: לאכול גשם של ממתקים ברגליים ולקנח בכוס סלמון מהביל


(בניגוד למה שאפשר אולי להבין מהכותרת, זה לא פוסט סמים. זה יותר כמו פוסט יפנית עם קצת תכנות בסוף, כתוב בצורה טרחנית ובזויה שאינה מומלצת לאיש)

 

הרעיון ללמוד יפנית עלה במוחי אי-שם בשלהי 2006. הייתי אז בשנה א' בבלשנות, צעיר ונרגש, והתיידדתי עם מישהי מהמחלקה שהיה לה קלמר רשמי של אינויאשה. למחרת היא הביאה לי טבלה של אותיות הקאנה היפניות. אני זוכר שלקחתי אותה איתי לדירה בשכונה ד', התיישבתי אל השולחן, והחלטתי שכן, זה הולך לקרות.

 

שתים עשרה שנים מאוחר יותר, והיפנית שלי עדיין בזבל.

 

טוב, זה לא לגמרי מדויק. למעשה, בשנה האחרונה אני מרגיש שהיתה לי התקדמות ניכרת בכל הקשור להבנה שמיעתית. זה היה בעיקר עניין של לצאת מתחום הנוחות, שעבורי הוא קריאה, ולהכריח את עצמי לשחות במים הקצת יותר עמוקים של אודיו נטול טקסט.

 

אבל נחזור אחורה: האתגר המשמעותי ביותר עבור לומד היפנית המתחיל הוא להימנע מטעויות קונספטואליות, שלצערי מונצחות ברובם המוחלט של ספרי הלימוד. טעות אחת כזו, שממנה דווקא הצלחתי להימנע בגדול, היא להשתמש ברומאג'י. ומהו אותו רומאג'י? מדובר בשעתוק פונטי של השפה היפנית באותיות לטיניות. על פניו, זה נראה דווקא רעיון טוב. הרי מה נראה יותר סביר, מבין האפשרויות הבאות:

 

nihongo no bunpou wa chou muzukashii

 

日本語の文法は超難しい

 

אני מניח שלו אני הוצאת ספרים, אני יוצא מנקודת הנחה שמספר האנשים שיקנו את ספר הלימוד שלי יחתך באזור ה-90% כשהם יציצו בפנים ויראו רק אותיות אסייתיות מפחידות, בלי שום אותיות לטיניות שמסבירות להם איך לקרוא אותן. אז זה הגיוני מבחינת הוצאת הספרים לדרוש שימוש ברומאג'י. הבעיה היא שרומאג'י יוצר אצל אנשים רושם מוטעה, שהם יוכלו איכשהו להסתדר עם יפנית באמצעותו. זה כמובן לא נכון. מחוץ לספרי לימוד, רומאג'י לא נמצא בשימוש כמעט בשום מקום, למעט שלטים בצידי הדרך ביפן. בסופו של דבר, אם אתה רציני בקשר ליפנית, אתה תצטרך במוקדם או במאוחר להתמודד עם מערכת הכתיבה, ולכן עדיף שזה יהיה מוקדם ככל הניתן. גם כדי לא לפתח הרגלים רעים בהגייה, וגם כדי שתדע למה אתה נכנס. אם אתה לא חושב שאתה מסוגל להתמודד עם 92 אותיות קאנה (החלק הקל) ובערך 2000 קאנג'י (החלק הקשה), עדיף שתחסוך מעצמך את מפח הנפש ותתרכז בשפה נורמלית. בנוסף, ללמוד מילים בלי לדעת את הקאנג'י שמרכיב אותן זה קצת כמו לנסות להצמיד זנב לחמור, כשהחמור הוא בשר ודם ולא מאוד מתלהב מהרעיון. לדעתי, הרבה יותר יעיל להשקיע שנה רק בללמוד קאנג'י, לפני שבכלל מתחילים ללמוד את השפה גופה. אבל כמובן, זה ידלל את מספר התלמידים הפוטנציאלי לבערך 0.005%.

 

טעות קונספטואלית שנייה שמופיעה בספרי הלימוד היא להתחיל ללמוד מהצורה המנומסת. זה סוג של פישוט יותר לקרוא לזה כך, כי ביפנית יש כמה רמות של נימוס, ומה שאנחנו קוראים לו הצורה המנומסת היא יותר כמו הצורה הענווה (הצורה הבאמת מנומסת היא חיה ביזארית ולא ברורה, וצחוק הגורל הוא שאם תנסה לקנות מסטיק בסופר, זה האופן שבו הקופאי יפנה אליך), אבל נקרא לזה הצורה המנומסת לצורך העניין. גם פה, אני סוג של מבין את הוצאות הספרים שבוחרות ללמד את הצורה הזו על ההתחלה. אחרי הכול, זה האופן שבו אתה אמור לפנות לאנשים שהם לא בני משפחה, חברים קרובים, או מתחתיך בסולם ההירארכי (יחסי מורה-תלמיד או מעביד-עובד, למשל). בנוסף, אני מאמין שיש פה גם עניין של מחסום פסיכולוגי, בדומה לכך שבאולפן מלמדים עולים חדשים לשאול שאלות כן/לא בעזרת המילה "האם", למרות שאף אחד לא באמת מדבר ככה. אתה רוצה להציג את הצד היפה והמתורבת של השפה, ואתה לא רוצה שאנשים שמחזיקים את הספר שלך ביד ילכו ברחוב ויעליבו אנשים עם השפה שהם למדו ממך. הבעיה היא, שאין שום היגיון דידקטי בללמד את הצורה המנומסת על ההתחלה. הצורה המנומסת היא הטיה דקדוקית של הצורה הבסיסית. עם הצורה המנומסת אתה לא יכול אפילו למצוא פעלים במילון. לצערי, את השיעור הזה למדתי על בשרי. למדתי באמצעות ספר שכמובן הציג בפני את הצורה המנומסת ראשית כל, ורק אחרי בערך 2/3 ממנו פתאום הם הציגו את הצורה הבסיסית. אז מה הבעיה בזה, בעצם? הבעיה היא שאת כל ההטיות מביאים מהצורה הבסיסית. אם אתה מכיר את כל הפעלים שלמדת רק בצורה המנומסת, כל הטיה תאלץ אותך לעבור שני שלבים: 1. להעביר את הפועל מהצורה המנומסת לצורה הבסיסית. 2. להטות את הצורה הבסיסית. זה מאוד, מאוד מבלבל ומתסכל. לעומת זאת, אם אתה מכיר את הפעלים בצורה הבסיסית שלהם, הצורה שבה הם גם מופיעים במילון, אתה תמיד במרחק של צעד אחד מלהטות את הפועל לצורה המבוקשת. וזה גם לא נכון ברמת הדימוי המנטלי לחשוב על הצורה המנומסת כצורה ה-"נורמלית", כי כאמור, היא לא. אני, באופן אישי, מצאתי את עצמי לומד את כל הפעלים שהכרתי מחדש, בצורה הבסיסית, כשהגיעו מים עד גועל נפש.

 

טעות קונספטואלית שלישית היא הטענה שאין מה להשקיע זמן ומאמץ בלימוד ה-pitch accent. למעשה, רוב ספרי הלימוד טוענים שזה בכלל לא קיים, ושיפנית הינה "שפה שטוחה", בלי דגשים. ואם אתה כבר נתקל באזכור של זה, הטענה הרווחת היא שזה לא באמת חשוב, כי יבינו אותך גם ככה, וזה לא באמת מפריע לאף אחד.

 

אז מה זה אותו pitch accent? ובכן, יותר קל להסביר מה זה stress accent, שזו בעצם מערכת ההטעמות שיש לנו בעברית, ובצורה יותר מורכבת, באנגלית. ניקח לדוגמא את המילה "נעל". אם נקרא אותה במלעיל, כלומר כשהדגש על ההברה הראשונה, נקבל את הדבר ש"לובשים" על הרגל. אם נקרא אותה במלרע, הרי שזו צורת העבר של הפועל "לנעול", בגוף שלישי יחיד זכר. אם מאיזושהי סיבה אתם מתקשים לדמיין את זה, קראו את המשפט הבא: "הוא נעל את הנעל." מה מבדיל בין נעל לנעל? רק הדגש.

 

(מכירים "אישה נעלה נעלה נעלה נעלה את הדלת בפני בעלה"? אני תמיד אוהב לחרוז זאת כ-"אישה בעלה בעלה בעלה בעלה בעלה בעלה בעלה בעלה".)

 

אז ביפנית יש מאפיין דומה שמבדיל בין מילים שאחרת היו נשמעים בדיוק אותו הדבר, וזה חשוב, כי ביפנית גם ככה יש מלא מילים שנשמעות אותו הדבר (מה שנקרא, שפה הומופונית. או בלשון העם, שפה של הומואים). אין להם הרבה צלילים, מסכנים. בכל מקרה, מה שמבדיל בין מילים זהות ביפנית הוא לא בדיוק דגש, אלא גובה הצליל (pitch). לפעמים זה נשמע דומה, לפעמים לא. אבל כאמור, למה לטרוח וללמוד את זה? הספר אומר שלא צריך. אם הוא בכלל אומר על זה משהו.

 

אז לפני כמה ימים דיברתי עם מכרה יפנית, וסיפרתי לה על סאקה ששתיתי בטופואן ואהבתי (אירוע מרגש – אני לרוב סולד מטעם של אלכוהול). השיחה התנהלה בערך ככה:

 

אני: אחרי הסאקה לא יכולתי לנהוג.

 

היא: אה, זו היתה מנה גדולה?

 

אני: (קצת מבולבל) קנקן קטן, אבל זה הרבה בשבילי.

 

היא: סאקה בקנקן?

 

אני: ....

 

היא: אה, אתה מתכוון לסאקה, נכון?

 

אני: כן, זה מה שאמרתי. סאקה.

 

היא: לא, אתה אמרת סאקה.

 

אני: באמא'שלך, מה את רוצה מהחיים שלי?

 

ותקשיבו, זה לא שלא ידעתי ש-"סאקה" יכול להיות גם המשקה וגם סלמון, אבל בלהט הרגע, לא חשבתי על זה. הנחתי ש-"כבר יבינו אותי." ובסופו של דבר, זה לא שיש כמות עצומה של מילים שהמשמעות שלהן משתנה בצורה משעשעת לפי ה-pitch, אבל פתאום נפל לי האסימון – אני כנראה טועה בהגיה של הרבה מאוד מילים, סתם כי אני לא אומר אותם כמו שצריך. אז כן, כמעט תמיד יבינו אותי, אבל זה אומר שאני מראש מחליט להיות עילג במודע. וזה לא שיש לי שאיפות להישמע כמו דובר ילידי, אבל הייתי רוצה, במידת האפשר, לא להישמע כמו טמבל שכרגע ירד מהסירה. ומסתבר שאחרי יותר מעשור של חשיפה לשפה, עדיין אין לי אוזן למאפיין הזה. ולמה? כי מעולם לא חשבתי שזה חשוב. אם מישהו היה מסביר לי איך זה עובד כשהתחלתי, הייתי יודע מה לחפש. למעשה, אני כבר עכשיו יודע מה לחפש, ופתאום נפתח בפני עולם חדש של דקויות. והנה מספר מילים שאני מבלבל תדיר:

 

sake – salmon / sake

 

ame – rain / hard candy

 

hashi – bridge / chopsticks

 

kaeru – frog / go back

 

למעשה, יש רשימה מאוד ארוכה של מילים שאני מכיר כ-kaeru, ורק מלחשוב על הדרכים השונות שקיימות להגות אותן אני מקבל כאב ראש.

 

אבל בסדר. האסימון ירד – ה-pitch חשוב. אבל איך לומדים אותו? אז יש שתי דרכים: 1. למצוא מילון pitch, שמפרט כיצד להגות כל מילה ומילה, או 2. להקשיב לקבציי האודיו שמצורפים לכל מילון דיגיטלי שמכבד את עצמו, ולסמן את אופן ההיגוי הנכון.

 

אילו רק זה היה כל כך פשוט. אז מסתבר שאין ממש מילונים כאלו, שמפרטים את ה-pitch. בכל חיפושי מצאתי רק שתי מקורות. הראשון, אתר בשם OJAD שאכן עושה נותן את צורת ההגייה המדויקת, ואף מראה כיצד היא משתנה בפעלים עבור כל הטיה (כולל בצורה המנומסת, שמסתבר שמשנה את ההגייה במידה מורגשת, אינעל העולם), אבל מספר המילים שמופיע בו מוגבל למילים שמופיעות בכמה ספרי לימוד למתחילים, כלומר, מעט ובסיסי. והשני, מילון מבית היוצר של-NHK שיצא לאור בפאקין 87', וקיים רק בהארד-קופי. כלומר, גם אם יתמזל מזלי להניח עליו את כפותיי המטונפות, זה יהיה עניין מפרך ביותר לאתר כל ערך במילון.

 

(חיפוש במילונים יפניים גורם לי לרצות לבעוט לעצמי בראש. עם יותר מ-2,000 קאנג'י, דרך המיון המקובלת היא על פי כמה משיכות מכחול לוקח לצייר אותם.)

 

בקיצור - שברתי על זה את הראש, עד שהגעתי למסקנה שראשים חכמים משלי כבר וודאי נשברו על זה. אז הלכתי לחפש בפורומים של אנקי (התוכנה שאני משתמש בה לשינון מילים) אנד לו אנד ביהולד, מצאתי שם תוסף שעושה בדיוק את מה שרציתי: חופר בבסיס הנתונים של אותו מילון נשכח של NHK (מאיפה הוא הביא אותו, מעניין) ומוציא משם, עבור כל ערך מוכר שתזין לו, את צורת ההיגוי הנכונה, מוסברת באמצעות קווים, חצים וצבעים.

 

אבל היתה עם זה רק בעיה אחת – על אף שעקבתי אחר כל ההוראות, התוסף לא עבד. בצר לי פתחתי מעבד תמלילים והצצתי פנימה.

 

זו היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי לעומק בקוד של פייתון. בתור מי שלמד במקור תכנות על סי, נתקפתי מיד בתחושת פקפוק עמוקה. איך לעזאזל הדבר הזה אמור לעבוד? איפה הסוגריים, הפסיק-נקודות, הבלוקים הבלתי חדירים של קוד סבוך שנועד לבצע פעולה שבקטנות? איפה הפקודות המוזרות שאין קשר בין שמן לבין מה שהן עושות, ואיפה כל המחלקות והקבצים הנלווים שכבר התרגלתי אליהם בג'אווה? זה היה כמו להקשיב ל-Let It Be… Naked בפעם הראשונה: כחוש, לא משכנע ומלא בזיופים.

 

רק שבניגוד לביטלס, במקרה של פייתון, הזיופים היו אצלי בראש. העובדה היא שתוך עשר דקות הצלחתי לאתר את מקור הבעיה ולהדביק עליה פלסטר עשוי איזולירבנד, והתוסף התחיל לעבוד. ועם האוכל בא התיאבון, ועלה בדעתי שאני יכול לכתוב תוסף לאנקי בעצמי, שיוכל לבצע אוטומטית פעולות שכרגע גוזלות ממני זמן יקר בכל פעם שאני מוסיף מילה חדשה. אומנם עלה בדעתי שגם על זה מישהו כבר חשב, ובטח ישנו תוסף שעושה בדיוק את זה אי-שם במרשתת, אבל כבר לא יכולתי לעצור את עצמי.

 

היו לי כמה בעיות רציניות להתגבר עליהן. הראשונה היתה שלא היה לי שמץ צילו של מושג מה אני עושה. עם זה התמודדתי על ידי קופי-פסטה נרחב מתוספים אחרים ואופטימיות כללית בנוגע לתוצאה. בעיה נוספת היתה שלקח לי זמן להבין איך לעבוד עם יפנית, שמקודדת לא באסקי כי אם ביוניקוד. ולבסוף, הייתי צריך להבין גם איך לגרום לקוד שלי לעבוד בשילוב עם אנקי ומבלי להתנגש עם תוספים אחרים. זה לקח לי חצי יום, שינה טרופה עם חלומות ברקורסיה, ועוד שלוש-ארבע שעות אחרי שנפלטתי מהמיטה בחוסר מנוחה בשש וחצי בבוקר, אבל השלמתי את התוסף שלי, והוא עבד. זה שימח אותי בצורה שקשה לי לתאר.

 

אז זהו, מכאן ממשיכים ללמוד יפנית ביעילות ובנחישות, ועם מבטא מזעזע אבל pitch-perfect.

 

נ.ב

 

בדקתי אחר כך אם יש כבר תוסף מוכן לשימוש שעושה את מה ששלי עושה, רק יותר טוב, וכמובן שהתשובה חיובית. אבל למי אכפת מהתוצאה, העיקר הדרך.

 

נ.נ.ב

 

אין לי מושג איך לתרגם add-on לעברית. בחרתי ב-"תוסף", אבל זה עושה לי אסוציאציות לחומר שאמורים לשפוך למיכל הדלק כמה ימים לפני הטסט בשביל שהמכונית תעבור את מבחן הזיהום.

נכתב על ידי , 16/12/2018 21:05  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תרגיל כתיבה - "שכחתי"


אז מה עושים כשאין באמת חשק לכתוב פוסט, אבל מרגישים צורך לפרסם משהו? אז הנה עוד תרגיל כתיבה שקיבלתי, לכתוב קטע שכותרתו "שכחתי". לפני שאתם קוראים, אם אתם בוחרים לקרוא, אני רוצה רק לציין שתרגיליי הכתיבה האלו הם לא בדיוק פסגת היצירה הספרותית שלי. פסגת היצירה הספרותית שלי היא כרגע פירסט דראפט של ~30 אלף מילים שמהווים בערך חצי מהסיפור בשלמותו, שעוסק בהיסטוריה אלטרנטיבית של אירוע שאני מעדיף לא לפרט אודותיו יותר מדי. אם מישהו במקרה מעוניין לקרוא ~30 אלף מילים באנגלית שלא מספרות עדיין סיפור שלם, ושחצי מהן עדיין לא עברו הגהה ראויה, הנכם מוזמנים לפנות אלי במייל.

 

שכחתי

 

למדתי לשכוח כבר בגיל צעיר. זה הפך את הכול ליותר פשוט; אתה שוכח פעם, אתה שוכח פעמיים, בפעם השבע עשרה כבר לא מצפים ממך לכלום. "חייל, שוב אתה במסדר בלי נשק?!" צעק עלי פעם הרס"ר.


"שכחתי, המפקד!" עניתי לו בצעקה, ומסביבי חיילים חשקו שיניים כדי לא לצחוק, ובכל זאת נפלטו להם "פפפפפף-ים" כאלה מבעד לשפתיים קפוצות. "את הנשק, או את זה שרק עכשיו יצאת משבועיים בכלא?" צעק הרס"ר, אבל מיד וויתר. "לא משנה. לך למשרד שלי, חכה לי שם. רוץ!"


בשימוע לא אמרתי כלום. רק ששכחתי, אם שאלו. את זה כבר למדתי בבית הספר. בסוף הם מוותרים. יש לו מוח מספוג, הם חושבים לעצמים, מלא חורים וסופח נוזלים. מסכן, הוא לא יכול לשלוט בזה. מה יעזור להעניש, מה יעזור לצעוק? ספוג נשאר ספוג.


בסוף סיימתי צבא. לא היתה להם הרבה ברירה, הם לא יכולים לפטר חייל בגלל שיש לו תולעים במוח. זה לקח לי כמעט שבע שנים עם כל הזמן שישבתי בכלא, אבל זה לא הפריע לי. אהבתי לשבת בתא הקטן שלי ולשכוח איפה אני.


באזרחות נהייה יותר קשה לשכוח דברים. בהתחלה אתה שוכח להגיע למשמרת וצועקים עליך. אחר כך אתה שוכח לחזור ללקוחות, ושוטפים אותך. בסוף אתה שוכח להיכנס לעמדה שלך ועומד כל היום במסדרון ורואה טלוויזיה עם כוס קפה וביסקוויטים, והפעם אתה מוצא את עצמך במשרד של המנהל והוא שואל אותך מה לעזאזל חשבת לעצמך.


"לא חשבתי כלום, רק שכחתי."


המנהל הוא לא רס"ר. הוא לא חייב לסבול מוח מספוג ברשימת מקבלי המשכורת. "שכחת, מה? אז גם תשכח מלחזור לפה. אתה מפוטר." והופ, אני באבטלה, ודווקא לא שוכח לחתום פעם בשבוע, אבל שוכח גם שוכח לענות לטלפונים כשמחפשים אותי להציע לי לעבוד בניקיון או אבטחה. שבע שנים בצבא, יש לי הרבה ניסיון בשמירות, אבל ניסיון פאסיבי. אני מסביר את זה בלשכה, אבל הם שוכחים לעדכן.


אבל אני לא נשבר. בסוף אני מוצא עבודה בחנות קטנה לספרים יד שניה. למוכרת שם לא אכפת שאני שוכח להגיע. על הימים האלו היא שוכחת לשלם. זה בסדר, אנחנו מבינים אחד את השנייה. יש לה אלצהיימר, אז היא שוכחת גם דברים אחרים. יש לה כדורים לזה, אבל היא שוכחת לקחת אותם. בסוף בא מישהו מהעירייה ושואל איך היא מפעילה חנות בלי רישיון.


"אין רישיון?" היא שואלת.


"פג לפני שנים, לא חידשת!"


"שכחתי."


"יש לה אלצהיימר," אני מסביר לו. הוא מסתכל למעלה בבהלה. אני על הסולם. טיפסתי עליו לסדר את הספרים במדפים העליונים, אבל שכחתי. "יש לה כדורים, תבדוק במגירה בשולחן. הכול שם, היא לא לוקחת."


הוא צועק משהו. משאיר ערימה של ניירות. אנחנו שוכחים להסתכל בהם. אחרי חודשיים באים כמה בריונים, זורקים את הזקנה לרחוב ומעיפים את הספרים לפח. אני הולך לביטוח לאומי. שם אומרים לי שהזקנה שכחה להפריש לי. "אתה רוצה אבטלה?" צוחק עלי הפקיד. "אדוני, אתה חייב לנו כמעט עשרת אלפים שקל." שכחתי את מה שהוא אמר עוד לפני שהוא סיים לומר את זה.


בבית מחכה לי הרס"ר. "שכחת להגיע למילואים כמה שנים, מה?"


"אני לא עושה מילואים בכלל," אני מנסה להסביר, אבל הוא לוקח אותי למשפט ושם כולם שכחו כבר מהכול. אני בולע מהכדורים של הזקנה מלוא-החופן. מובילים אותי לכלא, אבל זה המוקד שירות לקוחות שעבדתי בו. הנציגים עומדים בדום מתוח בעמדות שלהם, אבל כשאני עובר לידם אני שומע את ה-"פפפפפפף-ים" שלהם.

 

בעמדה שלי מחכה לי המנהל.


"הנה רשימה של כל הלקוחות שלא חזרת אליהם," הוא מניח על השולחן קופסאת קרטון מאובקת. אני מציץ בפנים. זה הכול דרישות תשלום לעירייה וקנסות. "אתה לא זז מפה עד שלא סגרת מעגל טיפול עם כל אחד ואחד מהם."


מישהו מרכיב עלי אוזנית. זה מצפצף לי באוזן. הרס"ר והמנהל עומדים משני צדדיי.

"הלו?"


"מי זה?"


"שלום, עם מי אני מדבר?"


"אתה מדבר איתי. ומי אתה?"


"אני לא יודע."


"אז מה אתה כן יודע?"


"ידעתי פעם לשכוח, אבל גם את זה אני כבר לא זוכר."

 

הסוף

נכתב על ידי , 13/12/2018 20:00  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





15,018
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ