לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 34

Google:  iggyjacrei





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2017

חרטאזיה


בפסח הייתי בכנס עולמות. אין לי הרבה מה להגיד על הכנס עצמו (מעבר לכך שזיהיתי תלמידה שלי משנה שעברה, כשהייתי מורה מתלווה, וזה היה דיי מביך), אבל יש לי מה לומר על דוכן הספרים.

 

היה איזור שלם שהוקדש לספרים ב-10 שקל, והתחלק למדע בדיוני בצד אחד, ופנטזיה בצד שני.

 

בצד של המדע בדיוני מצאתי כמה פנינים (כמו למשל "חצות בבאר הנשמות" באנגלית, שקניתי, כי אין לי אותו באנגלית, וזה 10 שקל) וכמה ספרים שנראו איזוטריים לחלוטין (שקניתי גם, כי אני מאוד אוהב מדע בדיוני איזוטרי). לעומת זאת, בצד של הפנטזיה, מצאתי את ילדותי הנשכחת, ונשכחת מסיבה טובה: ספרי פנטזיה חרא. חרטאזיה.

 

קצת רקע: ספר הפנטזיה הראשון שקראתי היה "ההוביט". הייתי בכיתה ב', והיה זה היה אחד מספרי ה"מבוגרים" הראשונים שקראתי (כמה אירוני היה לגלות, שנים לאחר מכן, שמדובר למעשה בספר ילדים). אהבתי אותו מאוד וקראתי אותו כמה פעמים, למרות שהתרגום הבזוי והמבלבל שהפך goblin  לשד, ועשה לי כאב ראש לא קטן כשהבנתי שהשדים הללו היו גשמיים.

 

אבל ההוביט היה סנונית בודדה שקפאה למוות עוד בטרם בוא האביב. פנטזיה כז'אנר נכנסה  לחיי שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי בכיתה ה'. קראתי את "רומח הדרקון", וזה היה מאורע מכונן. קראתי את ששת הספרים הללו (רשומות + אגדות) שוב ושוב ושוב, והן יצרו בי רעב לכל דבר דמוי פנטזיה.

במשך השנים הבאות, עד גיל 15 פחות או יותר, קראתי כל ספר פנטזיה שהצלחתי להניח עליו ידיים. עם זאת, הייתי מוגבל, בגדול, למדור הפנטזיה הלא-ממש מרשים של סטימצקי. היו ספרים טובים פה ושם, אני לא אומר שלא, אבל לצידם קראתי כמות בלתי נסבלת, בדיעבד, של חרטאזיה. ומכיוון שהייתי מוגבל, כאמור, בכמות הספרים הזמינה לי, יצא שקראתי גם את הספרים הגרועים כמה וכמה פעמים.

 

וזה לא שלא ידעתי שהספרים שללו היו גרועים. הבנתי את זה כבר אז. אבל אלו היו הזמנים שבהם היה ערוץ וחצי בטלויזיה, וגם כשכבר המציאו את האינטרנט היה צריך לחכות לשבע בערב בשביל מחיר שיחה מוזל (dial-up modem, google it). אז קראתי אותם.

 

שמעתי כמה מכמה מקורות את הטענה ש-"אם אתה רוצה ללמוד לכתוב, סיפור גרוע ילמד אותך הרבה יותר מאשר סיפור טוב". אם זה נכון, עתיד וורוד צפוי לי באפיק הזה.

 

אז מה הן שלושת סדרות החרטאזיה הגרועות ביותר של ילדותי? הנה הן לפני כן:

 

שישיית המפגשים:

 

אני לא מאשים את עצמי על כך שהתפתיתי לקנות את הספר הראשון בסדרה הזו, כשהם הופיעו לפתע על מדפיי מדור הפנטזיה של סטימצקי. אחרי הכל, הספרים הללו נשאו על כריכתם את מילות הקסם, מבחינתי: "רומח הדרקון".

 

מה לעזאזל גרם לי לקנות עוד שניים או שלושה ספרים מהסדרה המתועבת הזו, זה כבר עניין אחר לגמרי. אבל אני בהחלט מרוצה מכך שלא רכשתי את כל השישה.

 

למי שלא בקיא בהלכות הפנטזיה של שנות השמונים, אסביר בקצרה: מרגרט וויס וטרייסי היקמן (טרייסי הינו גבר, עוד משהו שהפתיע אותי לגלות בבגרותי) כתבו ביחד, בתחילת העשור המופלה לרעה הזה, את רומח הדרקון המקורי (רשומות) ולאחר מכן טרילוגיה נוספת (אגדות). הספרים נכתבו, למעשה, ככלי שיווקי של TSR, החברה ששיווקה את משחק ה-D&D. צמד הכותבים עזב לאחר מכן את TSR  והמשיכו לכתוב יחדיו סדרות נוספות וטובות (בדרך כלל). אבל רומח הדרקון נשאר בבעלות TSR, שהמשיכו להוציא ספרים שנשאו את הכותרת הזו. בוויקיפדיה כתוב שיצאו לא פחות מ-190 ספרים תחת הכותר "רומח הדרקון". "שישיית המפגשים" היתה סדרת prequels שבה כל ספר נכתב על ידי סופר מתחיל אחר, וכולם סבלו מבעיה אחת עקרונית – הם היו גרועים, ממש. הדמויות, שהכרתי מהספרים המקוריים, היו קריקטורה עצובה של עצמם. בנוסף, בעוד שרומח הדרקון המקורי עשה עבודה דיי טובה בלהסתיר, בחינניות, את עובדת היותו פרסומת למשחק קופסא, שישיית המפגשים כמעט והתגאה בכך: יצורים מטופשים נזרקו לתוך העלילה ללא שום הצדקה או מטרה, רק כדי להראות את הליין הנוכחי של מפלצות ב-D&D או AD&D או כל גרסא אחרת שהיתה קיימת אז.

 

(אגב, מרגרט וויס וטרייסי היקמן חזרו בסוף לכתוב ספרים בסדרת רומח הדרקון תחת TSR. קראתי אחד מהם, והוא היה נורא.)



אוי, זה היה גרוע.

 

רייבנלופט:

 

עוד תוצר של TSR, רייבנלופט הוא סוג של הרחבה ל-D&D שזכתה אף היא לסדרת ספרים. כל ספר בסדרה מתאר "ממלכה" שנשלטת על ידי כוח אפל, והדגש הוא על ז'אנר אימה-גותי. למען ההגינות, עלי לציין שלא כל הספרים בסדרה שקראתי היו גרועים. אף אחד מהם לא היה טוב בצורה יוצאת דופן, אבל היו כמה שהיו סבירים בהחלט.

 

אבל על כל אחד כזה, היו שניים ממש, ממש גרועים.

 

הבעיה העיקרית היתה ונותרה, ושוב, אלמנט השיווקיות. הרעיון הוא שכל יצור מרושע ורב כוח מספיק, יכול "להשאב" אל המיימד של רייבנלופט ולהפוך שם לשליט בממלכה משלו. וזה, לרוע המזל, נותן פתח לכל מיני crossovers לא מוצדקים. הנורא ביותר היה לורד סות', דמות אהובה מרומח הדרקון, שנשאבה אל תוך ממלכתו של סטראהד פון זורוביץ', ערפד שהסיפור המקורי שלו היה יחסית סביר. ההתנגשות בין השניים היתה מגוחכת, מונפצת ועוד שלל סופרלטיבים. זה היה ביזיון בסדר גודל של "שישיית המפגשים", ואז עוד קצת.

 

בדיעבד, אני חושב שחלק גדול מהסיבה לכך שספרי "רייבנלופט" היו חרטאזיה מתועבת הינה תוצאה של שילוב ז'אנרים אומלל: פנטזיה ואימה לא אמורים לעבוד ביחד. אימה עשויה בהחלט להכיל אלמנטים של פנטזיה (ע"ע כמעט כל ספר של סטפן קינג), אבל במהותה היא סובבת אודות תחושת חוסר האונים והפחד של הגיבור, שנאלץ להתמודד עם אויב רב עוצמה שהוא לא מבין. פנטזיה, לעומת זאת, אם היא מבקשת לחרוג מגבולות החרטאזיה, חייבת להיות מובנת, בתוך מסגרת ההתייחסות הפנימית שלה. אנטגוניסטים בעלי כוחות לא-מוגבלים ולא-מוסברים הם מתכון לאסון פנטסטי, למעט במקרה המאוד פרטי של גלן קוק (עוד עליו בהמשך).



אחד מהספרים הפחות גרועים בסדרה, אבל עדיין גרוע. פחות גרוע מהכריכה, עם זאת.

 

טרילוגיית החרב המוכתמת:

 

מה אני יכול לומר על סדרת הספרים הדבילית הזו. אני תוהה מי, לעזאזל, קיבל את ההחלטה לתרגם דווקא אותה לעברית. אין לה אפילו ערך בוויקיפדיה, עד כדי כך היא חסרת חשיבות ותפוצה. אבל מישהו תרגם אותה ואני קניתי אותה, וכן, קראתי אותה פעמיים. אז מה מזובל בה? הכל, פחות או יותר:

העולם נדוש, העתק חיוור של רומח הדרקון שנכשל בלהיות קונסיסטנטי או מעניין (כמו שאני אומר לתלמידים שלי, גם להעתיק צריך לדעת איך). מערכת קסם לא-מוסברת וחסרת כל היגיון (וכאמור, רק גלן קוק יכול לעשות את זה. וכאמור, עוד עליו בהמשך). והכי נורא – דמויות שטוחות, מטופשות, צפויות, משעממות ומרגיזות. אה, וכמעט שכחתי. עלילה כל כך גרועה, כל כך מטופשת וכל כך רוויה בסתירות פנימיות שאני מתפלא שמישהו בכלל אפשר לתועבה הזו להגיע לדפוס.

 

אין לי הרבה מה לומר על הסדרה הזאת. וטוב שכך.



מסיבה כלשהי, בתרגום לעברית הפכו את הציור שעל הכריכה בשיקוף מראה.

 

אז כאמור, הייתי בכנס עולמות וסרקתי היטב את היצע הספרים ב-10 שקל. שישיית המפגשים? צ'ק. רייבנלופט? צ'ק. החרב המוכתמת? לא, זה דווקא לא היה שם. מעניין.

 

אבל כותרת אחת צדה את תשומת ליבי: רוח הוורד השחור. המשך עלילותיו של הלורד סות' בממלכת רייבנלופט. כמו שנכתב מאחורה: "ספר ההמשך של ספר הפולחן אביר הוורד השחור" (אי השימוש בגרשיים – במקור). הבטתי בספר הזה שעה ארוכה, והוא הביט בי בחזרה. אבל בסופו של דבר, לא יכולתי שלא לקנות אותו.

 

התחלתי לקרוא אותו ברכבת, בדרך הביתה.

 

סיימתי חצי לפני שהלכתי לישון. עד הצהריים השלמתי את החלק השני. רציתי להפטר ממנו כמה שיותר מהר.

 

אז מה היה לנו שם? סיפור אידיוטי לחלוטין, עלילה מטופשת וחסרת היגיון, דמויות שטוחות ומעפנות? יפ. ניסיונות כמעט מעוררי רחמים ליצור איזשהו קליק רגשי אצל הקורא? בהחלט. אבל עוד יותר מזה: משפטים שסתרו את המשפט שבא לפניהם, טעויות תרגום ושגיאות הקלדה. The works.

 

זה היה נורא. זה היה מבזה. זה היה איום.

 

וזה גם היה נוסטלגי.

 

באיזשהו מקום, סוג של נהניתי.

 

טוב, ומכיוון וטרחתי לציין את הגרועים שבספרי החרטאזיה, אני מרגיש חובה לסיים עם המלצה על פנטזיה מצוינת שכדאי לקרוא. אבל אם אני כבר ממליץ על משהו, אני לא רוצה לבזבז את זמני ואת זמנכם על המלצה שתוכלו לקבל בכל מקום אחר. אז לא ג'ורג' ר. ר. מרטין, לא דייויד אדינגס ולא ברנדון סנדרסון. ברצוני להמליץ על סופר הפנטזיה האהוב עלי מכל, שלצערי לא זוכה, בדרך כלל, להערכה שהוא ראוי לה: מר גלן קוק (Glen Cook). הוא כתב הרבה מאוד ספרים, לא מעט סדרות, ולא רק פנטזיה (הוא גם כתב ספר אירוטי אחד בשנות השבעים, אבל העותק היחיד שהיה ברשותו נגנב על ידי מעריץ חולירע, שעל הדרך הרים גם את כתב היד של הספר השמיני בסדרת Dread Empire, וגרם לכך שלא פורסמו ספרים בסדרה הנ"ל במשך 24 שנים).

הסדרה המצליחה ביותר שלו נקראת The Black Company, ושמור לה מקום של כבוד באבולוציה של הפנטזיה. הוא היה הראשון, למעשה, שכתב Gritty Fantasy, סגנון שמתאפיין בכך שאין בו דמויות 'טובות' ודמויות 'רעות' – כולן סוג של רעות, אבל את חלקן נאהב יותר מאחרים.

 

מה שמלהיב אותי בכתיבה של קוק, מעבר להומור היבש שהוא כל כך מצטיין בו, זו העובדה שהוא עושה את כל מה שלא אמורים לעשות בפנטזיה טובה, ועדיין זה עובד. זה עובד מצוין, אפילו. ואולי הסוד הוא שלמרות כל הדברים הפנטסטים שקורים ברקע, הסיפור עצמו הוא מאוד אנושי. הגיבורים שלו אולי מבלים את ימיהם בלצוד מפלצות ולברוח מאלים מרושעים, אבל עם בוא הלילה מה שבעיקר מעניין אותם זה לשתות ולזיין. כמו כולנו.

 

 

קוק אמר שהציור כל כך מטופש שהוא פחד שאנשים לא ירצו לקרוא את הספר בכלל ה-"דארת' וויידר" על הכריכה.

נכתב על ידי , 22/4/2017 23:00  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומן מסע - יפן, 2014. פרק חמש עשרה: היי שלום, אוסקה! ביקור באיזור המפרץ, ובניין השמיים של Umeda.


10.11.14 – יום ב' (המשך)


לאחר שסוף כל סוף קיבלנו את אישוריי ההזמנה לכרטיסיי ה-JR, יצאנו לתור את אוסקה עוד פעם אחת אחרונה. מכיוון שלא תכננו להישאר באוסקה את היום הנוסף הזה, לא היו לנו ממש תוכניות מוגדרות. הצצנו קצת באתר של www.japan-guide.com (התנ"ך למטייל הנבוך ביפן) והחלטנו לבקר באזור הנמל. האטראקציות: גלגל ענק, אקווריום עצום וההר הכי נמוך ביפן. יפ, ההר הכי נמוך. אסביר את זה בהמשך.

 

ראשית חוכמה עצרנו במסעדת ראמן ליד הדירה של טמורה. הראמן היה מצויין, וקצת התבאסנו שלא אכלנו שם קודם.

 


המנה שלי. עם עגבנייה.



המנה של פרפל. עם כרוב. האטריות מתחברות איפשהו מתחת לכל התוספות.

 

ראמן, למי שלא יודע, זה כעיקרון קערת מרק עם אטריות מאוד ארוכות שצפות בפנים. המנה הגיעה במקור מסין (ומכאן השם ראמן – "אטריות סיניות"). זו מנה מאוד איזורית, כלומר, אופן ההכנה המסורתי שונה מאוד ממקום למקום. כמובן שבמסעדת ראמן מודרנית, כמו זו שהיינו בה, אפשר להזמין מהתפרט סוגים שונים למדי, ואף אחד מהם הוא לא בדיוק מנה מסורתית של איזור מסוים.

 

המאפיין החשוב ביותר של הראמן הוא האטריות הדקות עשויות החיטה. החלק הזה נשאר פחות או יותר קבוע בכל סוגי הראמן, אם כי אני מניח שאופן ההכנה של האטריות עשוי להשתנות ממקום למקום. המאפיין הבא הוא המרק שבו האטריות צפות, וזה כבר יכול להיות כמעט כל דבר – מרק דגים, מרק עוף, ציר חזירים... כל עוד זה נוזלי וחם, זה מתקבל בברכה. ולבסוף, סוגיי הראמן נבדלים זה מזה גם בתוספות: בשר (חזיר, בעיקר), ביצה, ירקות, בצל ירוק (מהסוג היפני. הוא עצום), שורשים כאלו ואחרים. כל אחד והתוספות האהובות עליו.

 

ואיך אוכלים את הראמן? בשונה מאיך שאנחנו אוכלים מרק אטריות, היפנים תוקפים ראשית באמצעות מקלות האכילה: קודם את התוספות, ואז את האטריות. משעה שסיימו, הם מניפים את קערת המרק ולוגמים ממנה מלוא הגרון. רק כמה שלוקים, ואז מחזירים אותה לשולחן עם כמות נכבדה של נוזלים שנותרה בה. אני, פח זבל אנושי בצורת ספוג שהנני, התעקשתי לשתות כל טיפה של מרק טעים (כבר שילמתי עליו!) ולמדתי בדרך הקשה למה היפנים לא עושים את זה. זה *הרבה* מרק. שתית הכול? שכח מלהיות מסוגל לזוז בשעה שלאחר מכן. לא שזה מנע ממני לשתות ברעבתנות (צמאונות?) כל טיפה גם במנת הראמן הבאה שנתקלתי בה. ככה זה, יש אנשים שפשוט לא לומדים.

 

אבל יש עוד אלמנט חשוב באכילת ראמן מעבר ל-"אל תשתה את  המשקל שלך בציר דגים, לא משנה כמה זה טעים באותו הרגע, אתה תתחרט על זה בהמשך", והוא שאיבת האטריות. כן-כן, שאיבה. את האטריות שואבים. משתמשים במקלות האכילה כדי לדחוף קצה אחד לפה, ואז "שולקים" אותם מהמרק בפעולת שאיבה מתמשכת. זה עושה הרבה מאוד רעש, ונחשב לשיא הנימוס. לכו תבינו. אבל זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע: פעולת השאיבה שונה מהותית מפעולת היניקה, שבה השפתיים ממש נסגרות על האטריות. מי שעושה את הטעות הזו מסיים עם חצי מהנוזלים על החולצה. אני לא יכול להסביר בדיוק איך היפנים עושים את זה, כי אני בהחלט לא הצלחתי ("בפעם הבאה תכסה את עצמך עם מפית", הציע לי הראמן-סאן כשהוא ראה אותי במלוא מוכתמותי), אבל הם לא מכווצים את הפה. מישהו תיאר לי את הפעולה הזו כ-"לנשום את האטריות פנימה".

 

זה גם עושה הרבה יותר רעש.

 

אחרי הארוחה המצוינת (ואחרי שניקיתי את עצמי כמיטב יכולתי) פנינו למסלול המוכר של רכבת תחתית ואז רכבת עילית, ומקץ ארבעים דקות הגענו לאיזור הנמל. מדובר ברשת של איים מלאכותיים שמתפרצים מן העיר החוצה אל תוך האוקיאנוס. למרות שכל רשת האיים הזו מוגדרת כ"איזור הנמל", האווירה שם מאוד פרברית. הרבה יותר רמת אביב מאשר נמל אשדוד, או אפילו המרינה של אשקלון. הליכה נעימה של כמה דקות ומולנו התנוסס בגאון גלגל ענק שבהחלט הצדיק את שמו.

 


קשה קצת לקלוט את קנה המידה, אבל תסמכו עלי - הגלגל אכן ענק.

 

כנראה שהגענו בזמן טוב, כי המקום היה כמעט ריק. הגלגל סבב באיטיות, וכשהגיע תורנו זינקנו בזריזות אל התא התורן. כלומר, פרפל זינקה בזריזות. אני גיליתי שלמרות הזמן שעבר, עדיין ליטר של מרק ראמן התנפץ לי על דפנות הקיבה בכל תנועה, ולמרות שהצלחתי לטפס פנימה עשיתי זאת בחוסר חינניות משווע.

 

הרכיבה על הגלגל הענק נמשכה כ-17 דקות ובמהלכה נסקנו לגובה של 112 מטר. הנוף היה יפייפה – אוסקה המטרופולין המפלצתי מצד אחד, האוקיאנוס מצד שני, איזור הנמל היישר מתחתינו. זה גם היה נחמד לראות מגבוה את המקומות שבקרוב נבקר בהם.

 

שוטי, שוטי, ספינתי. . .


נדבך על גבי נדבך של איים מלאכותיים מרכיבים את איזור המפרץ של אוסקה 


זה הכביש המוליך לתחנת הרכבת. מאחורי הגשר האדום משתרעת אוסקה העיר. החלק הצפוני שלה, בכל מקרה.


פינת הירק החביבה הזו הינה הר טנפוזאן, ההר הנמוך ביותר ביפן, מסתבר.


וזאת סתם כנסיה. עוד מעט ידליקו בה אורות והיא תראה מרשים יותר. 



האקוואריום עצום המיימדים שבקרוב נבקר בו.

 

מהגלגל הענק פסענו כמה פסיעות והגענו לטנפוזאן, ההר הנמוך ביותר ביפן, שפסגתו מתנוססת לגובה השולי של 4.5 מטר. אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה הופך את התלולית העלובה הזו להר. וובכן, גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה, ועד כמה שהצלחתי להבין הסיפור הוא שבעבר אכן היה שם הר קטן שהתנוסס לגובה של 20 מטר. עדיין נשמע לי יותר כמו גבעה מאשר הר, אבל ניחא. ההר הזה כמובן היה מעשה ידי אדם (כמו שאר האי שעליו הוא שוכן), וכל זה קרה מתישהו בשנות השלושים של המאה ה-19, בתקופה שיפן היתה עדיין סגורה לעולם. כמה עשרות שנים לאחר מכן (שוב, ככל שהצלחתי לפענח) ההר "גולח" כדי להציב במקום סוללות ארטילריה, והמקום הוסר מרשימת ההרים המוכרים ביפן. התושבים במקום, שאהבו את ההר שלהם, הקימו כל זעקה וגרמו לכך שההר חזר להיות הר – כלומר, במפות הטופוגרפיות הרשמיות של המכון הגיאוגרפי של יפן החזירו את ה-山, הסיומת שמשמעותה הר, לשם המקום, ו-天保 (tenpou) חזר להיות 天保山 (tenpouzan). והרי לכם ההר הכי נמוך ביפן. כמו במתמטיקה, הכול עניין של הגדרות. קווים מקבילים אף פעם לא נפגשים? לא באוסקה, חביבי.

 


בעוד שלושה ימים, כשאכשל בצורה מעוררת רחמים לטפס על הר ביאקושימה, אזכר בערגה בהר טנפוזאן ואיך העפלתי לפסגתו בקלילות ובעוצמה של נעורים שאין להם סוף.


וכך, כנראה, זה נראה אי-שם ב-1830. עדיין יותר גבעה מהר, אבל נוותר להם.



גלגל ענק זה דבר מאוד פוטוגני.

 

אז מה יש שם, על ראש ההר הנשגב? מסתפר שיש שם פארק קטן וממש חמוד, שגובל במעגן קטן לסירות. הסתובבנו קצת בשבילים ובאמת שהיה נעים ומהנה. פרפל, שהטבע חנן אותה באהבה לא מוסברת לאצטרובלים, עלים יבשים ובלוטים, מצאה על ספסל מתנה מרוח ההר:

 



בלוטים. יש אנשים שאוהבים את זה. ויש אנשים שאוהבים לסדר אותם על ספסל כדי שאנשים אחרים יבואו מהצד השני של העולם להתחמד מזה.

 

כשמיצינו את מה שהיה להר להציע, פסענו חזרה בשביל, חלפנו על פני הגלגל הענק והגענו לאקוואריום. מדובר באחד הקוואריומים הגדולים בעולם, שמתפרס על פני כמות בלתי נפשת של קומות. מבחינה ארכיטקטונית, אין ספק שמדובר במבנה מרשים ביותר, אבל התחושה האישית שלי היתה של כלא קטן ודחוס עבור יצוריי הים שהוצגו שם לראווה. מילא הדגים, שאבולוציונית אני מרגיש מרוחק מהם מספיק בשביל שלא יהיה לי אכפת מהם במיוחד (למרות שכריש הלוויתן המלכותי כמעט ושבר לי את הלב), אבל היונקים הימיים, ואפילו הפינגווינים... זה לא מקום ראוי בשבילם. חנקתי את הרגשות עמוק בפנים ועשיתי את המסלול כמו זומבי נטול אירועים נפשיים.

 

סרטון קצר ובו מככבים כמה מיצוריי הים שלא אכפת לי מהם.


החדר האחרון במסלול הוקדש למדוזות, וזה דווקא היה דיי נחמד ויפה. למדוזות אין רגשות, וגם לו היו להן, זיין עליהן. אף אחד לא אוהב מדוזות.

 







אוח, יפן . . . מה לא בסדר איתך?!

 

האקוואריום התחבר תת-קרקעית לקניון סמוך, וכך בסיום הסיור (שלקח מעל לשעה) מצאנו עצמינו באטראקציה נוספת: קומת אוכל שלמה שמעוצבת בסגנון שוק אוכל יפני מסורתי. הגימיק היה נחמד, אבל בשעה שכבר הפכה למאוחרת התקשינו קצת למצוא מקומות פתוחים. אכלנו אוקונומיאקי, עוד מנה יפנית שמשתנה בפראות מאיזור לאיזור, כשהיריבות העזה ביותר היא בין אוסקה להירושימה. מצאתי שהאוקונומיאקי האוסקי היה לא רע בכלל, אבל כמעט זהה בטעמו לטאקויאקי.

 


קומת אוכל בעיצוב של שוק אוכל מסורתי. What will they think of next?



אוקונומיאקי אוסקה סטייל. דוגרי, לא נראה כזה מעורר תיאבון. והיה לזה טעם של תמנון.

 

אחרי האוקונומיאקי התישבנו בחנות סושי מהסוג שההזמנות שלך מגיעות על סרט נע וקיבלנו את המנה האחרונה לאותו היום. הסושי לא היה משהו מיוחד, דומה למה שאפשר למצוא בארץ (בדיעבד אני זוקף את זה לזכותו. ההתנסות שלי עם סושי מסורתי אסלי היתה מאכזבת, אבל יש עוד יומיים עד שאגיע למסקנה הזו). אני נשארתי רעב, אבל המקום לא קיבל עוד הזמנות, אז חזרנו להסתובב בסמטאות הצרות של הקניון וקניתי ניקומן מטוגן שהיה סביר פלוס.

 



סושי מאקי. לא זוכר מה היה בפנים. פרפל משערת שבגלל שזו היתה המנה האחרונה שלהם לאותו יום, לא היה להם כוח לחתוך את הרולים כמו שצריך.

 

הערב כבר ירד במלוא הדרו כשיצאנו מהקניון. החלטנו להמשיך לאטרקציה האחרונה שלנו באוסקה, "בניין השמיים של Umeda", בניין עצום מיימדים שבראשו מצפה. אמרנו שלום לאיזור הנמל, חזרנו לרכבת העילית וירדנו בקיטה, מרכז העיר הצפוני של אוסקה שמשופע בבנייני ענק. משם הפעלנו את גוגל מפס והלכנו קרוב ל-20 דקות עד שהגענו לבניין השמיים. הדרך היתה מלאת חתחתים ואין שום מצב בעולם שהיינו מצליחים למצוא אותו לבד, ולבקש הכוונות מעוברי אורח כבר למדנו שלא כדאי. אבל בסוף הגענו.

 

 

בניין השמיים. התמונה מהערך בויקיפדיה, כשאנחנו הגענו לשם כבר חשוך לגמרי (וגם היינו הרבה יותר מדי קרובים בשביל תמונה טובה שלו)


בניין השמיים הוא בעצם שני בניינים מפלצתיים שמחוברים יחדיו במן תקרה משותפת. העלייה לשם כללה החלפה של מספר מעליות בקומות שונות ונמשכה לא מעט זמן. המצפה עצמו הינו התקרה המשותפת לשני הבניינים, והעליה לשם כללה כמה גרמי מדרגות-נעות. הגחנו לאוויר הלילה הצונן (צונן מאוד. למעשה, היה פאקין קר) והנוף המרהיב של אוסקה-רבתי קידם את פנינו.

 

המדרגות הנעות שמובילות למפלס העליון. משם היינו צריכים לטפס על עוד כמה מדרגות סטאטיות.




 

כשלא יכולנו יותר לסבול את הקור ירדנו קומה אחת לקפיטריה רומנטית, שהמושבים בה משקיפים היישר מהחלון. אחלה נוף, אחלה אווירה, אחלה קפה אבל חרא פאנקייקים.

 

The only way to truly enjoy your coffee.



שנתיים וחצי אחרי, לא הצלחנו להזכר אם הקפה היה מצויין והפאנקייקים חרא, או ההפך. אני כל כך שמח שכתבתי את כל הפרטים החשובים האלו במחברת המסעות שלי!

 

בדרך חזרה לרכבת תפסנו כמה סימנים לחג המולד המתקרב. מתקרב? עוד חודש וחצי, למעשה. אבל יפן נכנסת לטירוף כריסמס חודשיים מראש. וזה אפילו לא יום שיש להם בו חופש מעבודה. נו טוב, באוסקה זה עוד נראה חינני משהו. כשנגיע לטוקיו, בעוד כשבועיים, נחווה את האימה שאין לה שם, אבל יש לה מנגינה (ג'ינגל בלז, ג'ינגל בלז, ג'ינגל בלז רוק) בכל הדרה המזעזע.

 



טוב, כריסמס הוא חג פגאני במקורו.

 

וכך תם לו יומנו האחרון באוסקה שהוקדש לתיירות מקומית. למחרת נשכים ונצא לדרך הארוכה דרומה, לקגושימה. היי שלום אוסקה, ראינו בערך כלום ממה שיש לך להציע, אבל מה שראינו נעם לנו מאוד (חוץ מהאקוואריום. הייתי יכול להסתדר גם בלי לראות את זה). איבדתי בך את הקול אבל מצאתי אותו שוב, אכלתי בך מאכלים שחלקו טעם חשוד של תמנון והעיקר – פגשתי יפנים חברותיים במיוחד שלא יכולתי לנהל איתם שיחה כי לא היה לי קול. תודה! לנצח תהיי העיר היפנית הראשונה שלנו.

 


זה לא באמת כל כך מואר במציאות. אלו תמונות בחשיפה ארוכה, או משהו כזה. אני לא מבין בצילום.


עוד גלגל ענק, באמצע קיטה. גם פוטוגני.



הבעיה עם כל אפליקציות הניווט האלו היא שאתה עשוי למצוא את עצמך בסוף בעזה.

נכתב על ידי , 11/4/2017 17:03  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומן מסע - יפן, 2014. פרק ארבע עשרה: סאגת הכרטיסים מגיעה לסיומה.


10.11.14 – יום ב'


הפרק הקודם הסתיים בכך שחזרנו לדירה באוסקה אחרי יום מעייף במיוחד, נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שהכרטיסים ששלחנו לעצמינו אומנם הגיעו כבר ליפן, אבל תאריך המשלוח הצפוי היה יום רביעי. וזה כאמור חירבש לנו לגמרי את התוכניות.


(ולמי שלא זוכר: הנסיעה ב-Shinkansen, רכבת-הקליע, יקרה מאוד. תיירים יכולים להזמין מראש כרטיסים לנסיעות לא-מוגבלות לתקופה קצובה (שבוע, שבועיים או שלושה שבועות) שבהינתן מסלול מוטרף מספיק, עשויים לחסוך כמה אלפי שקלים. המסלול שלנו היה מוטרף במיוחד. את הכרטיסים ניתן להזמין אך ורק מחוץ ליפן, ושולחים לך בדואר אישור על ההזמנה. את האישור הזה חובה להביא איתך ליפן, ואתה מחליף אותו בכרטיסים עצמם ביום שאתה רוצה להתחיל להשתמש בהם. בלי אישור – אין כרטיס, ולא יעזור בית דין גבוה לצדק.


עד כמה מוטרף היה המסלול שתכננתי? וובכן, העלות שלו בלי הכרטיסים היתה יוצאת לנו משהו באיזור ה-6,000 שקל (יותר ממה שעלו לנו הטיסות ליפן וחזרה).עם הכרטיסים, שעולים בערך 300 דולר האחד, סגרנו את זה על 2,000 ש"ח בטוטאל)

 

ראשית חוכמה התקשרתי ל-FedEx ישראל. ביקשתי לברר מדוע, בניגוד להבטחות מפורשות שקיבלנו, הכרטיסים לא יגיעו אלינו באותו יום.

 

"היית צריך לעשות משלוח אקספרס," השיבה לי המוקדנית בלי להתבלבל. "עשית משלוח רגיל. זה לוקח קצת יותר."

 

הרגשתי ווריד מתפוצץ לי במצח ועורק נקרע לי בלב. "אתם אמרתם לאמא שלי לא לשלם יותר בשביל משלוח אקספרס, כי משלוחים שיוצאים ביום שישי גם ככה מגיעים באותו זמן!"

 

"רק רגע בבקשה, אני בודקת.... כן, מה שקרה הוא שהיתה תקלה במטוס שהמריא מנתב"ג."

 

"תקלה במטוס..?"

 

"כן, המנוע שלו התחיל לבעור והיה צריך לקרקע אותו. אז הטיסה יצאה רק בלילה שבין שישי לשבת."

 

"אני לא מבין איך עיכוב של כמה שעות מביא לדחייה של יומיים במשלוח!"

 

"טוב, מה שקורה זה שחבילות שנשלחות במהלך יום שישי מטופלות בעדיפות מסוימת. אבל בגלל התאונה, החבילות נשלחו בפועל רק ביום שבת, ולכן זה נחשב לשבוע חדש והעדיפות מתאפסת."

 

"מה זאת אומרת?"

 

"זאת אומרת שאם היית עושה משלוח אקספרס, המשלוח היה מגיע אליך היום. אבל בגלל שזה משלוח רגיל ונשלח בפועל בתחילת השבוע ולא בסוף השבוע, הוא יגיע ביום רביעי."

 

"אבל זאת טעות שלכם! זאת פאשלה שלכם! קחו בבקשה אחריות וטפלו בזה!"

 

"תראה, אדוני, זה מחוץ לידיים שלנו עכשיו. החבילה שלך כבר ביפן. תנסה להתקשר אליהם, אולי הם יוכלו לעזור."

 

את המשך השיחה אחסוך מכם. נאמרו מילים קשות ולא נעימות, וזה רק מהצד שלהם. כשסיימתי איתם הבנתי שני דברים: הראשון ש-FedEx ישראל הם חבורה של אידיוטים סתומים בשכל, והשני שאצטרך להתקשר ל-FedEx יפן על הבוקר.

 

למותר לציין שלא הצלחתי לישון הרבה באותו לילה. עם כל העייפות שסחבתי, הלחץ, החרדה והזעם אין-אונים החזיקו אותי ער ומתהפך מצד לצד.

בשמונה בבוקר בדיוק הרמתי טלפון ל-FedEx יפן. עשרת דולרים שהכנסתי לחשבון בסקייפ וחשבתי בזמנו שזו הגזמה מטורפת – אזלו, ונאלצתי להוסיף עוד עשרה. בחרתי במענה הקולי אנגלית והמתנתי שיענו לי.

 

ענו לי כמעט מיד.

 

ניסיתי להסביר כמיטב יכולתי את המצב: FedEx ישראל הבטיחו לי משהו, ואני בטיפשותי האמנתי להם. אני זקוק לכרטיסים כמה שיותר מהר. יום רביעי דופק לי את החיים. בבקשה בבקשה תעזרו לי. הגברת מהצד השני של הקו ענתה לי בצורה מאוד לא-מתחייבת שהם "יעשו מאמצים". לא הייתי בטוח בכלל שהיא הבינה משהו ממה שאמרתי – האנגלית שלה לא היתה משהו.

 

עייף, עצבני ואכול סרטים הסברתי לפרפל שעשיתי מה שיכולתי, ושזה בידיים של אלוהים עכשיו. לא אמרתי שזה בידיים של אלוהים – אני לא באמת מדבר ככה – אבל זה ביטוי טוב מכדי לוותר עליו. מבלי לשים לב נרדמתי לשינה עמוקה.

 

....שנקטעה לפתע כשהטלפון שלי צלצל.

 

הפוך משינה, בקושי זוכר איפה אני, עניתי לשיחה.

 

"הלו..?"

 

"Fedex desu! Fedex desu!" (כלומר, "זה פדקס, זה פדקס!")

 

"זה פדקס!!!" קראתי בהתרגשות לפרפל, עם יד על הפומית.

 

"moshi moshi, fedex desu!" (כלומר, "הלו?? זה פדקס!!")

 

"כן, כן," עניתי, "תודה לך, פדקס-סאן!" (ביפנית אפשר להגיד את זה)

 

"מה הכתובת שלכם?"

 

בום. מה באמת הכתובת שלנו? כמובן שזה היה כתוב לנו בקלסר המסודר שפרפל סחבה איתה, אבל באותו רגע הוא לא היה לידי. התחלתי לחפש בטירוף אחרי משהו שהכתובת יכולה להופיע עליו.

 

"הלו? Fedex desu!!!!"

 

"כן, רגע בבקשה, אני מחפש את הכתובת."

 

"הלו? שלום ואחווה?" דה פאק? כנראה שלא הבנתי אותו נכון.

 

"רגע בבקשה." פרפל, מלאך שמיימי שכמותה, דחפה לי ליד פיסת נייר עם הכתובת שלנו.

 

לא הצלחתי לקרוא אותה.

 

לא הצלחתי אפילו להבין איזה חלק בדיוק זה הכתובת.

 

"הלו? הלו? Fedex desu!!!"

 

אולי תסתום כבר!? רציתי לצעוק עליו, אני לא מצליח להתרכז עם הפדקס דס שלך!


(מילה על איך כתובות עובדות ביפן: הן לא. לרחובות אין שמות, והבניינים ממוספרים לפי סדר הבנייה שלהם, לא לפי מיקום. אז איך בכל זאת מצליחים לקבל דואר? תעלומה. הרעיון הוא שהעיר מחולקת לכמה איזורי דואר גדולים, ואז כל איזור מחולק לכמה קטנים יותר, וכך הלאה עד שמגיעים ליחידה הקטנה ביותר שנקראת "בלוק דואר", ובתוכו לכל בניין יש מספר דואר מזהה. לרוע המזל, את זה הבנתי רק בדיעבד. בלהט הרגע כל מה שראיתי היה שורה ארוכה של אותיות סיניות ומספרים, ולא הבנתי מה מתייחס למה)

 

"הלו? הלו?" פדקס-סאן לא היה מוכן לוותר. "שלום ואחווה??"

 

ניערתי את אחרון קורי השינה מעיניי והצלחתי לפענח איפה בדיוק מתחילה ומסתיימת הכתובת. ועדיין, להבין מה כתוב ולהיות מסוגל לקרוא את זה בכל רם אילו דברים שונים מאוד ביפנית. אבל התכוונתי לנסות.

 

"שומע, הכתובת היא יאקודורי, שיבוראבי –"

 

"הלו!? Fedex desu!!! Fedex desu!!!!!"

 

רציתי לבכות. כנראה שגם הייתי בוכה, אבל המלאך המושיע שלי הניחה עלי יד מרסנת.

 

"שששש, תקשיב."

 

הורדתי את הטלפון מהאוזן והקשבתי.

 

מבעד לחלון יכולנו לשמוע קול מוכר נישא: "Fedex desu!! Fedex desu!!"

 

הבטתי בפרפל. היא הביטה בי.

 

היא היתה לבושה. אני לא.

 

עד שהספקתי לצעוק לה "רוצי!!! רוצי כמו הרוח!!!" היא כבר היתה בחצי הדרך החוצה.

 

ודקה לאחר מכן היא חזרה עם מעטפה קטנה ותמימה שהכילה בתוכה את כל תקוותינו ושאיפותינו לעתיד.

 

 

כשאני עוצר לחשוב על זה - למה לעזאזל זה נשאר אצלנו?


אגב, למי שזוכר (ולמי שלא, הנה הלינק) בפרק שבע אמרתי שאחד מהדברים שתפסו לי את העין בבניין ששכנו בו היה שלט עם כיתוב שלא הצלחתי לקרוא כי הפונטים היו מסוגננים מדי (בעיה רצינית כשמדובר באותיות סיניות). אז כשיצאנו מהדירה באותו היום וראיתי את השלט הזה שוב, פתאום נפל לי האסימון והבנתי מה כתוב שם: בניין השלום והאחווה.

 

חולירעות.

 

וכך, סוף כל סוף, באה לסיומה הפחות-או-יותר מוצלח פרשת כרטיסיי ה-JR. המסקנה? טוב, יש כמה:

 

1. זה לא מספיק לדעת שאסור לך לשכוח משהו. צריך גם לבדוק שהוא אצלך לפני שאתה יוצא מהבית.

 

2. FedEx ישראל, השם ינקום דמו.

 

3. FedEx יפן, צדיקים בדורם. לקח להם ארבע שעות מהרגע שפניתי אליהם ועד הרגע שהמשלוח הגיע אלי. מישהו אשכרה לקח לתשומת ליבו את המצוקה שלי ואת העובדה שהובטח לי משהו והתאמץ כדי לעזור לי. מדהים.

 



"אפילו שזה International Economic (המשלוח האיטי והזול יותר), נא לשלוח היום!!"

 

4. (לא מסקנה, כי אם השלכה): בסופו של דבר כל הסיפור הוביל לכך שנשארנו יום נוסף באוסקה, ויום אחד פחות ביאקושימה. בפועל, אם היינו יודעים בוודאות שהכרטיסים יגיעו מתי שהם הגיעו, היינו יכולים עדיין לעזוב את אוסקה באותו היום והתוכניות שלנו לא היו צריכות להשתנות. אבל לא יכולנו לדעת את זה, אז לא נורא.

 

5. (עוד השלכה) מאז ועד היום, ולנצח נצחים, בכל פעם שאנחנו רואים וואן של FedEx בכבישים, אנחנו מברכים אותו לשלם ב-Fedex desu!!! Fedex desu!!!

 

וכך, רגועים ומאושרים, יצאנו ליומנו האחרון באוסקה. על הפרק: איזור המפרץ.

 

 

לפרק הקודם: קיוטו, טייק טסו.

נכתב על ידי , 7/4/2017 21:21  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

9,079
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ