לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 35

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2018

משחק אסוסיאציות - סיפור קצר (מאוד)


"בוא נשחק במשחק האסוסיאציות", אמר המטפל.

המטופל נע בכסאו בחוסר נוחות. "לא יודע, אני לא אוהב את הדברים האלה."

"אני מבין, אבל זו בדיוק הסיבה שכדאי לנו לנסות." המטפל הצביע על שעון האזעקה הקטן שעמד על השולחן שחצץ ביניהם. "כמעט ולא אמרת כלום כל הפגישה."

"אני לא יודע מה לומר," ענה המטופל. ניכר בו מקולו שהוא אינו חש בנוח.

"זה טבעי, אתה לא צריך לדאוג בקשר לזה. בעגה המקצועית אנחנו קוראים לזה 'התנגדות'. זה שכיח מאוד בקרב בעלי אינטליגנציה גבוהה. יש אנשים שיותר קשה להם להפתח; הם רואים בזה אובדן שליטה."

המטופל העווה את פניו אבל החריש. המטפל המשיך: "משחק האסוסיאציות בא לעזור לנו להוריד את המגננות האלו. אתה תחוש קצת מוזר בהתחלה, אבל מהר מאוד תרגיש יותר בנוח. זה אפילו יכול להיות כיף. מה אתה אומר, שננסה?"

"כנראה," מלמל המטופל בחוסר התלהבות.

המטפל התרווח לאחור בכורסאתו. "מצויין, כל הכבוד! אז אני אגיד מילה, סתם מילה, ואתה תאמר את הדבר הראשון שעולה על דעתך. זה לא צריך להיות משהו חכם או שנון. אין תשובות נכונות במשחק הזה. העיקר הוא לומר בשלוף את הדבר הראשון שקופץ לך לראש. בסדר? אז בוא נתחיל. המילה הראשונה היא 'ארטישו-'"

המטופל זינק לקראתו בכזו מהירות שכסאו הושלך לאחור. גם השולחן נזרק הצידה, וחבילה של טישו שעוררה בו חימה למן הפגישה הראשונה התעופפה לצידו השני של החדר, בקשת מרהיבה, כשהיא חגה סביב עצמה כמו ג'יירוסקופ שדעתו השתבשה עליו.  ידו הימנית של המטופל לכדה את המטפל מתחת לסנטרו והוא הניף אותו מתוך הכורסא, מעלה-מעלה, והטיח אותו כנגד הקיר בחבטה עמומה. תעודה ממוסגרת שהיתה תלויה מספר פסיעות משם, ועליה היה כתוב "פרופסור שגב, מטפל מורשה", צנחה ממקום מושבה והכתה ברצפה. קול התנפצות הזכוכית נבלע כליל בשאון צריחותו של המטופל: "יא בן זונה מטונף שכמוך!" רוק ניתז מפיו והכתים את משקפיו של המטפל. "אני ארצח אותך, יא בן של שרמוטה, אני אשחט -"

ביפ-ביפ-ביפ! ביפ-ביפ-ביפ! הכריז שעון האזעקה בצפצופו העדין.

"לצערי," השתנק המטפל, קולו מתקשה להבקיע דרך מבעד לגרונו הלפות בעוצמה, "זמננו תם."

המטופל הרפה ממנו ומעד לאחור. המטפל החליק במורד הקיר עד שגופו הרחב נשכב פרקדן, והוא שאף אוויר ביניקות מהירות שהופרעו בפרצי שיעול לא-רצוני. המטופל גישש בידיו אחר כסאו ההפוך, העמידו במקומו ואז קרס לתוכו.

ביפ-ביפ-ביפ! ביפ-ביפ-ביפ! המשיך השעון בעליצותו. הוא עצמו לא נראה בשום מקום, אך נשמע שהצפצוף הגיע מפינת החדר. המטפל גרר עצמו על גחונו עד שידו השגה את יומן הפגישות שנח פתוח קמעה על פניו, כמו אוהל אינדיאני.

"אני חושב -" שיעול, "שעשינו -" שיעול, "התקדמות יפה," שיעול, שיעול.

הוא דפדף ביומן, נאבק במשקל הדפים, עד שמצא את אשר חיפש. "שבוע הבא, אותה שעה?" לחש.

הסוף
דבר המחבר:
הרעיון לסיפור הזה עלה בראשי לפני משהו כמו שש שנים. אני חושב שאפילו ניסיתי לכתוב אותו כמה פעמים, אבל לא ידעתי בדיוק איך. 
בתחילת השבוע עבר עלי קלקול קיבה לא-סימפטי, ומצאתי את עצמי מתעורר כל שעה כדי לרוץ לשירותים. באחת הפעמים, באיזור השעה חמש לפנות בוקר, בזמן שהיית עסוק במה שאני יכול לתאר רק כלהשתין מהתחת, הסצינה הזו עלתה בי שוב (אולי כאות הזדהות עם ארוחת הערב, שגם היא עלתה בי קודם לכן). שלפתי את הנייד והקשתי בו את עיקרי הדברים, ואז את פרטיהם. בסך הכל, אני דיי מרוצה מהתוצאה הסופית. הדבר היחיד שהשתנה בשכתוב (למעט תיקוניי הגהה מינוריים) הינו מילת הטריגר. במקור השתמשתי ב-"אספרגוס", אבל הרגשתי שהירק הזו לא מצחיק מספיק. החלפתי אותו ב-"ארטישוק", שכידוע טוב לצחוק ולבריאות בכלל.
את השם "שגב" בחרתי באקראי, והייתי רוצה להחליף אותו בשם בעל משמעות. הצעות, במידה וישנן, יתקבלו בברכה.
נכתב על ידי , 19/3/2018 22:09  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ביקור בלשכה


ביום ראשון נסעתי ללשכת התעסוקה בפעם האחרונה. הביקור השבועי הזה בנתניה הפך, בחצי השנה האחרונה, לנקודת המגע העיקרית שלי עם האנושות. לרוב הוא mercifully קצר; חנייה באדום-לבן בנקודה הכי צרה של הכביש, בלי לטרוח לדומם מנוע, זינוק מהיר למכונה הקרובה, סריקה של טביעת האצבע וסיימתי. אבל פעם בחודש, בתחילת כל חודש, המכונה מודיעה לך שעליך לסור למשרדה של הפקידה. בימים שכאלו אני חונה בקניון ומטייל קצת ברחובות נתניה: העיר והסוריאליזם.

 

הייתי מספר 20 בתור. הלוח האלקטרוני הראה שמספר 4 נמצא בפנים. עיינתי קצת ב"אדון האור" של זיאלזני וניסיתי להבין את סוד הקסם של מדע-בדיוני פנטזיה שלא עושה שום ניסיון להיות ברור או מובן לקורא. המספרים לא התקדמו. כבר התחלתי לתהות אם שוב הלוח מקולקל, והפקיד בכלל מקבל בחדר אחר ואף אחד לא טרח לספר לי. ואז, לפתע, הם זינקו עד ל-11. משם היתה התקדמות קצובה עד ל-15, ואז שוב זינוק מהיר מעלה. דחפתי את הספר לתיק וזינקתי לכיוון הדלת. הלוח הראה 20. מישהו ניסה להיכנס לפני. ביקשתי שיראה לי את המספר שלו, והתברר שהוא בכלל 21. חולירע. נכנסתי כלאחר כבוד והגשתי לפקידה את הכרטיס.

 

"מה, אתה 20?" היא שאלה כשמסרתי לה את הפתק.

"כן."

"אבל עכשיו היה פה 24. מה עובר עליכם?"

מה עובר עלינו, באמת. ומה עובר עליה, שהיא נותנת לאנשים לעקוף בתור ואז מטילה את האחריות עלינו. אבל החלטתי לשתוק. יש לי נטייה שהולכת ומחמירה להתפרצויות זעם. עדיף לא לומר כלום.

"טוב, יצחק, אני רואה ש-"

"אני לא יצחק."

"מה, אז למה אתה נותן לי פתק שהוא לא שלך?"

"השם שלי רשום על הפתק, והוא לא יצחק."

היא הסתכלה בפתק. הסתכלה במחשב. ושוב בפתק. לחצה על אסקייפ כמה פעמים. הקישה משהו.

"אה, איגגי. הנה אתה. כן. מה, עוד לא מצאת עבודה?"

"לא." זה השלב שבו אני מרגיש שאני צריך להעמיד פנים שאני גם מנסה: "הייתי בכמה מקומות, אבל–"

"טוב, שיהיה בהצלחה. אתה היית 20, נכון?"

 

בדרך חזרה לקניון נכנסתי לחנות מוצריי חשמל. פרפל ביקשה שאבדוק עבורה קומקומים. איך שנכנסתי שמעתי צעקות היסטריות. בחור גבוה וקירח, חובש כיפה, זעק במבטא בריטי "You're making me ill! You're making me ill!", בגובה טון המעיד על אובדן עשתונות גמור. המוכר, חרדי צעיר, ענה לו במבטא אמריקאי כבד: "Stop shouting! Stop shouting!". זה היה קצת מביך, אבל כבר נכנסתי פנימה, אז חיכיתי שחושב הכיפה יפסיק לצעוק ושהחרדי יתייחס אלי. לא היה לו קומקום שהתאים לי, אז עזבתי. עוד לפני שהייתי לגמרי בחוץ הם חזרו לצעקות.

 

מאוחר יותר, כשכבר הייתי בבית, סיפרתי לאמא שהייתי בחנות ההיא ושהיה שם לקוח בריטי שזעק מרה.

"חובש כיפה?" היא שאלה.

"כן, איך ידעת?"

"אה, הוא לא לקוח, הוא בעל החנות. הוא מאוד נחמד ללקוחות, אבל הוא כל הזמן צועק שם על העובדים שלו."

 

חזרתי לקניון. הזמנתי קפה וסנדוויץ' בקופיקס וישבתי בפינת האוכל. כתבתי קצת במחברת. היה נחמד. כשסיימתי ניגשתי למכונה שמשלמים בה על החנייה. הכנסתי את הכרטיס פנימה ושילמתי. התכופפתי להרים את העודף ואת הקבלה. הכנסתי את הכסף לארנק, ואז הבנתי שכרטיס החניה לא יצא חזרה מהמכונה. בעיה, כי החניון שם לא מתקדם מספיק בשביל מצלמות, צריך אשכרה את הכרטיס. לחצתי על הכפתור האדום במכונה שתוייג "עזרה" וחיכיתי.

 

אחרי חצי דקה לחצתי עליו שוב. ואז שוב. קול נשי ומתכתי נשמע מהצד השני.

מכונה: "מה, לא, אמא, אני בעבודה, בואי נדבר אחר כך."

אני: "הלו."

מכונה: "אמא, נדבר אחר כך. כן, אחר כך. רק שנייה. (חזק) רק שנייה!"

אני: "הלו!"

מכונה: "(חזק) רגע! (בקול רגיל) אמא, אני לא יכולה לדבר עכשיו. אז אחר כך, טוב? טוב. כן?"

אני: "(אחרי היסוס קל) את מדברת אלי?"

מכונה: "כן. מה הבעיה?"

אני: "הכרטיס לא יצא."

מכונה: "מה?"

אני: "הכרטיס. שילמתי, והוא לא יצא מהמכונה."

מכונה: "אתה בטוח?"

אני: "(מתחיל להתעצבן) כן."

מכונה: "רגע. באיזו מכונה אתה?"

אני: "אין לי מושג."

מכונה: "אז איך שילמת?"

אני: "(מסתכל בקבלה) באשראי."

מכונה: "רגע. אני לא רואה. אתה בטוח ששילמת?"

אני: "כן!"

מכונה: "אבל לא מופיע לי..."

בשלב הזה התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. הסתכלתי שוב בקבלה שהחזקתי. היה כתוב שם "אשראי", וארבע ספרות אחרונות. הוצאתי את הכרטיס שלי. אלו לא היה הספרות שהופיעו עליו. ורגע, אם שילמתי באשראי, איך זה שהרמתי עודף? שיט.

אני: "אופס, סליחה. שילמתי במזומן."

מכונה: "מה?"

אני: "התבלבלתי. לא שילמתי באשראי, שילמתי במזומן."

מכונה: "מה, אתה לא יודע איך שילמת?"

אני: (עכשיו כועס באמת) "אל תדברי אלי ככה!"

מכונה: "סליחה, סליחה, אני פשוט מנסה להבין. אז שילמת במזומן? רגע, אני בודקת."

חשד מנקר המשיך לחלחל במורד שדרתי. פתחתי שוב את הארנק ודפדפתי בין השטרות. כרטיס החנייה היה שם. אוי, שיט.

אני: "אה, הכרטיס יצא..."

מכונה: "מה?"

אני: "הוא יצא עכשיו. הכול בסדר."

מכונה: "אתה בטוח?"

אני: "כן, הוא אצלי ביד. תודה, הכול בסדר."

מכונה: "אדוני, אני לא מנסה לרמוז או להגיד שום דבר, אבל יש מאחוריך מצלמת אבטחה, אז בבקשה תגיד לי את האמת. אתה שילמת על החניה?"

אני: "כן, מצטער, כנראה שהכרטיס נפל על הרצפה, ורק עכשיו ראיתי אותו. תודה, ושוב סליחה."

מכונה: "אדוני, -"

לא חיכיתי לשמוע מה יש לה להגיד. צעדתי מבויש למכונית, וכשהכנסתי את הכרטיס למכונה בשער והוא נפתח, חשתי הקלה. חצי ציפיתי ששוטר-חניון יזנק עלי מבינות לצללים ויעצור אותי על ניסיון חנייה במרמה.

 

ביציאה מהחניון עמדתי ברמזור וחיכיתי שיתחלף לירוק. בצד הרחוק של הכביש, זה שמוביל לתוך נתניה, הבחנתי במחזה מוזר: בחור בכיסא גלגלים, מאלה שיש להם מנוע ג'ויסטיק, עומד לו (כלומר, יושב לו) באמצע הכביש, כשפניו אל נגד כיוון התנועה. אישה שחלפה במעבר חצייה במרחק של עשרה צעדים משם רצה אליו בבהלה ובאה איתו בדברים. נאמר מה שנאמר, והנה היא נעמדת מאחוריו ודוחפת אותו אל מעבר החצייה ואל אי התנועה שמפריד בין התנועה הנכנסת והתנועה היוצאת. כנראה שהבחור מנסה להגיע אל הביטוח הלאומי, חשבתי לעצמי. באותו רגע קיבלנו, גם אני וגם העומדים באי התנועה, אור ירוק להמשיך בדרכנו. האישה מקודם המשיכה בדרכה, ואילו הבחור בכיסא הגלגלים, הוא ירד אל הכבש, ובמקום לחצות אותו.... התגלגל בו לאורכו, כאילו הוא מינמום ווספה 125 סמ"ק. האישה שוב נזעקה אליו, ולמרות שממש רציתי לראות כיצד הדברים יתגלגלו משם, שורה של מכוניות שהמתינו מאחוריי וצפרו לי בזעם שכנעו אותי שהגיע הזמן לצאת את העיר.

 

אחר כך חשבתי לעצמי שהבחור כנראה ניסה להתאבד, והאישה סתם הפריעה לו.

 

כמה רמזורים לאחר מכן והכביש היה כולו שלי. גללתי את החלון שליד הנהג (המיזוג לא עובד) והקשבתי לאיירון מיידן בפול ווליום, שבמערכת שלי זה לא עד כדי כך חזק. כשהחל להתנגן השיר The  Rime of the Ancient Mariner הורדתי מהירות. זה שיר שנמשך 13 דקות ו-40 שניות, ולא רציתי להפסיק להקשיב לו באמצע. קיוויתי שאם אסע ממש לאט, אגיע הביתה דקה או שתיים לפני הסיום ואוכל להקשיב להן בנחת לפני שאכבה את המנוע. היום היה יפה, בסך הכול, והרי השומרון ניבטו אלי במלוא אפרוריותם. היה נחמד.

 

ואז נתקעתי במחסום משטרתי שהוקם בעקבות תאונה, וישבתי שם עוד כחמישים דקות בנקודת תצפית מצוינת על ביתנו הקט.

נכתב על ידי , 13/3/2018 18:55  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





13,277
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ