לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 36

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2018

The Roads Not Taken


Two roads diverged in a yellow wood,

And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth;

 

בשורות אלו נפתח השיר The Road Not Taken של רוברט פרוסט, מגדולי המשוררים האמריקאים של תחילת המאה העשרים. אני מכיר אותו היטב, שכן בשנה שעברה נאלצתי ללמד אותו לתלמידי כיתות י'. מכיוון שהשיר עוסק בסוגיה האוניברסלית של קבלת החלטות, הוא רלוונטי לתלמידי בית הספר כיום בדיוק כפי שהיה לקהל קוראי השירה לפני קצת יותר ממאה שנה.

 

...ומחר בצהריים נאצים רכובים על דינוזאורים ידהרו שוב בערבות אסיה, ויחלקו פרחים נרגשים לילדות מוסרות ד"ש.

 

ללמד ספרות אנגלית בתיכון היה עינוי, גם עבורי וגם עבור התלמידים. אני משער לעצמי שגם ספרות בעברית לא עניינה אותם במיוחד, אבל לפחות שם הם נהנו מהיכולת הבסיסית להבין את הטקסט. והנה אני בא ומנחית עליהם מילים כמו diverged ו-undergrowth. בחייאת, אלו תלמידי 4 יחידות, שתחת המדיניות הנוכחית של משרד החינוך זה אומר שהם בעצם תלמידים של 3 יחידות שמסוגלים לא לרייר על עצמם במשך כמעט 45 דקות ברציפות. הציפיה הכי גדולה שלי מהם היא שיום אחד הם יוכלו לענות ב-yes ו-no כשתיירים ישאלו אותם איך להגיע לתחנה המרכזית. יש להם מעט מאוד מקום מוחי להקדיש למילים באנגלית, אז למה לבזבז את שארית הפליטה על מילים ש: א. הם לעולם לא ימצאו את עצמם צריכים להפיק, כי הם גם ככה לא מסוגלים לנסח משפט בסיסי באנגלית, ו-ב. כנראה לא ימצאו בסיטואציה שמישהו מפנה אותם אליהם. הרי מבט אחד בעיניים הנבובות, במצח המשתפל, ברכס הגבות הבולט ובחסרונו של הסנטר, וכל תייר הראוי לשמו ידאג לדבר איתם באנגלית הפשוטה ביותר אשר באמתחתו, זו הכוללת בעיקר תנועות ידיים, פנטומימה ושימוש ליברלי בגוגל טרנסלייט.

 

אבל טראומות בית ספר לחוד, ומה שרציתי לכתוב עליו לחוד אחר. בזמן האחרון (כמה חודשים) השיר הנ"ל הפך רלוונטי עבורי, אפילו ש, תודה לאלוהיי השינטו, אני כבר לא צריך ללמד אותו לאף אחד. אני מוצא את עצמי, כמו אותו דובר עלום, עומד בפני מזלג בדרך. שתי דרכים אפשריות עומדות בפני, ושומה עלי לבחור באחת מהן.

 

Then took the other, as just as fair,

And having perhaps the better claim,

Because it was grassy and wanted wear;

Though as for that the passing there

Had worn them really about the same,

 

והנה, כבר בבית השני, אותו דובר בוחר באחת מהן. ה-"שנייה", למעשה. כי היא נראית לו יותר סבבה. הדשא שם ירוק יותר, ופחות אנשים זיבלו אותה. מצד שני, הוא מכיר בעובדה שברגע שהוא עצמו עבר שם, היא כבר זובלה פחות או יותר כמו הדרך הראשונה. באמת, חפרן שכזה, אני לא מתפלא שהוא מטייל ביער לבדו. מי ירצה להקשיב לכל החפירות האלה?

 

באשר אלי, אני דווקא איש שיחה נעים בהחלט, וטיילתי ביער בפולין לפני חצי שנה כזה עם פרפל, והיה לנו נורא כיף, אפילו שהלכנו לאיבוד ועלו עלינו קרציות. אבל כשזה מגיע לשיר הזה, אני עדיין לא בבית השני. אני תקוע בבית הראשון. וחוץ מזה, קרציות עולות עלי גם במושב.

 

אז על מה אני מדבר, לעזאזל? – שאלו את עצמם התלמידים המסכנים שלי משנה שעברה. ובכן, למי שלא קרא ולמי שלא יודע, סיפור שהיה כך היה: לפני שלוש וחצי שנים הגעתי למסקנה שמיציתי את חיי כעובד של הוט בבאר שבע, ומכיוון שאני כנראה לא אחזור לעולם לאוניברסיטה לסיים את התואר השני שהפסקתי, אין לי סיבה אמיתית להישאר שם. ארזתי את מטלטליי, את הכסף שנשאר לי בחשבון ואת פרפל היקרה, וטסנו לתור את יפן. כשחזרנו ארצה השתקענו אצל הורי, באופן זמני בלבד, עד אשר אמצא עבודה פה באיזור ונוכל להתחיל חיים חדשים ומרגשים.

 

חלף שבוע, חלפו חודשיים, חצי שנה, ועם כל יום שעבר ראיתי פחות ופחות סיבה לקום מהמיטה. בשביל מה? לעבוד זה מבאס. ללמוד זה מעייף. לחיות זה משעמם. אבל היה בי חלק שסרב לוותר, והוא דרש ספירת מלאי. ישבתי וחשבתי, האם יש משהו שאני באמת רוצה? משהו שאני יכול לשאוף אליו, לעבוד להגשמתו, להתלות בו כטובע בים גועש?

 

חשבתי על זה דיי הרבה. התשובה שהגעתי אליה לבסוף היתה -  כן. יש משהו שהייתי רוצה לעשות לפני שאני תולה את המפתחות, נועל את הדלת, וטוען את המאסטר אוף אוריון של האינסוף. יפן. אני רוצה לחזור לשם. ולא סתם לחזור לשם. לחיות שם. לשאוף לקרבי את אוויר ההרים הצלול כסאקה, לזלול פירות ים לא מבושלים לרוב (חוץ מקיפוד יום – איכס איכס יאכס באכס) ולעשות את הצעדים הבאים בשפה היפנית, שלבד בארץ אני לא מצליח לעשות.

 

סוף סוף, היתה לי מטרה, ואפילו תוכנית. דו-שנתית. נרשמתי ללימודי הוראה, מצאתי עבודה בהוראת אנגלית למבוגרים, ואחרי שקיבלתי את התעודה גם לימדתי בתיכון. השנה הראשונה היתה יחסית בסדר. לחזור להיות סטודנט היה דיי נחמד, למרות שקשה לי לקרוא לזה "להיות סטודנט". זומבי חסר מוח, שכבר בחייו היה אדם טיפש במיוחד, יכול היה להוציא תעודת הוראה בהצלחה לא פחותה. הקורס הכי קשה שהיה לי היה "מבוא לסוציולוגיה", והוא זכה בתואר הזה מפני שהוא דרש קריאה של חמישה (!!) מאמרים במהלך הסמסטר והגשת מטלות קריאה. למותר לציין שכל הסטודנטים שעשו איתי את הקורס כחלק מהתואר הראשון שלהם לא הפסיקו להתלונן ולהתבכיין על כמה שהקורס הזה קשה ולא הוגן.

 

בשנה השנייה דברים החלו להתדרדר. התחלתי לעבוד בתיכון, ושנאתי כל רגע. שנאתי את התלמידים, שנאתי את המורים, שנאתי לקום בבוקר, אבל הכי-הכי שנאתי את עצמי. עדיף שלא אכנס לזה עכשיו, אבל אומר פשוט שאין בי שום כישור מתאים על מנת ללמד בתיכון. כל הטמבלים האלו מהמכללה שצחקתי עליהם בפסקה הקודמת? הם דיי סתומים, אבל אין לי ספק שהם אחד-אחד מורים הרבה יותר טובים ממה שאני אי פעם אוכל להיות.

 

And both that morning equally lay

In leaves no step had trodden black.

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.

 

בשלב הזה כבר אין שום קשר בין השיר לבין הטקסט. אבל למי שזה מעניין אותו, הדובר עכשיו מנסה לנחם את עצמו שהוא עוד יחזור יום אחד ללכת בדרך השנייה (שהיא, כאמור, הדרך הראשונה), אך בו בזמן הוא יודע שהוא לא באמת יוכל אי פעם לחזור לדרך ההיא. אי-אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים, אומרים כל האנשים שאף פעם לא הבינו שצריך להסתובב בשביל זה.

 

ובכן, בסוף שנת הלימודים שעברה (שבעוד פחות משלושה שבועות זה כבר יהיה לפני שנה) הודיעו לי מבית הספר שאני מפוטר. החדשות שמחו אותי. קודם כל, כי בכל מקרה לא התכוונתי להשאר, ופיטורין = דמי אבטלה. ושנית, כי זה מעיד על כך שלבתי ספר בכל זאת יש סטנדרט מינימום מסוים. גם את עבודת הערב שלי, בה לימדתי מבוגרים, ודווקא עשיתי בה עבודה דיי טובה ואפילו לא שנאתי אותה במיוחד, עזבתי. הרי יפן קוראת לי.

 

ואז – כלום. במשך חודשים ארוכים לא עשיתי עם זה שום דבר. אחרי הרבה מאמצים פנימיים להתניע משהו, הגשתי טפסים למקום אחד מסוים שלא באמת חשבתי שאתקבל אליו, ואכן לא התקבלתי. למען שיבור האוזן, זאת לא באמת בעיה ללכת ללמד אנגלית ביפן. למעשה, יכולתי לעשות את זה גם בלי תעודת הוראה ובלי ניסיון, כבר לפני שנתיים. היה לי חשוב להשיג את הדברים הללו כי מניסיונם המר של מכריי, אם אין לך תעודת הוראה וניסיון מוכח אתה סתם פרצוף לבן שאפשר להחליף בפרצוף לבן אחר ברגע שתתחיל להתלונן על השכר/שעות/תנאים. אז עשיתי את כל הדרך הזאת, ושם נעצרתי.

 

לפני בערך חודשיים קיבלתי הצצה לדרך אחרת. ישבתי עם חבר בדייט כתיבה בבית קפה בתל אביב, ופתאום עלתה בי המחשבה שזה דווקא דיי נחמד. המחשבה הבאה היתה: אני יכול לעשות את זה כל יום. אולי לא בתל אביב דווקא, אבל אני יכול לכתוב כל יום. אין שום דבר שמונע את זה ממני, והלא כתיבה היתה תמיד הדבר שרציתי לעשותו, אבל לא חשבתי שאני מסוגל לו. כתיבה יכולה להיות הדבר שמוציא אותי מהמיטה בבוקר. אני יכול לפרוץ לשוק השיעורים הפרטיים באזור, ובשלוש-ארבע שעות עבודה ביום לממן אורך חיים שמוקדש ברובו למלאכת הקודש של צירוף מילים למשפטים, ומשפטים לפסקאות. זה ייתכן. זה אפשרי. כל עוד אנחנו כאן כותבים, בכל מקרה.

 

האופוריה שאפפה אותי בעקבות ההתגלות הזו החזיקה מעמד כמעט עד למחרת בצהריים. פתאום נפלה עלי ההבנה שאם אבחר בדרך הזו, הסיכוי שאגיע שוב ליפן הינו קלוש עד בלתי-קיים. יפן היא אומה גילאיסטית ביותר. אחרי גיל 35, הסיכוי שלך למצוא מקום שירצה להוציא לך ויזה צונח לאזור כביש הערבה. ככה היפנים מתייחסים אחד לשני, וזה גם היחס שלהם לגאיג'ינים. ואני, אחרי שהתמהמהתי כמעט שנה, כבר בן 36. זה עדיין אפשרי, אבל חלון ההזדמנויות הולך ומתכסה בטביעות אצבעות דביקות ויבחושים שנדבקו אליו משני הצדדים. אם אני הולך על שיעורים פרטיים וכתיבה, דין יפן הוא כדין נצרים. ואם אני הולך על יפן, זה אומר שלא יהיה לי פנאי, ועוד פחות מזה תעצומות נפש, לכתיבה רצינית. ביפן עובדים שעות ארוכות, וגם לא מקבלים תשלום על כולן (יש דברים שפשוט מצפים ממך לעשות, כמו ללכת לשתות עם לקוחות, ובגדול להיות קוף המחמד שלהם).

 

אז זהו. שתי דרכים מתפצלות ביער צהוב, ובניגוד לדובר של פרוסט, אני לא בוחר לא בזו ולא בזאת. שתיים הן ולא יודעות. אני יותר כמו "האדם מהכפר" של קפקא, זה שרוצה לבוא בשעריו של החוק, ונתקע שם בכניסה עד שהוא מזדקן, עיניו קהות, הוא מתחיל לפטפט עם פרעושים ובסופו של דבר מת עלוב ומלא חרטות.

 

 

I shall be telling this with a sigh

Somewhere ages and ages hence:

Two roads diverged in a wood, and I—

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference.

 

וזה סופו של השיר. השורה "I took the one less traveled by" הטעתה דורות על גבי דורות של אמריקאים, שכנראה לא טרחו לקרוא את השיר והסתפקו באיזה סיכום מ-SparksNotes, לחשוב שמטרת השיר היא לפאר את האינדיווידואלית של ארץ החופש העולה, ואת ה-virtue של לשים זין על כולם ולעשות מה בראש שלך. סוג של My Way של סינטרה\אנקה שהקדים את זמנו. חלק מהחירות האמריקאית המהוללת היא החופש להיות אוויל משריש, ולכן זו זכותם המלאה. אבל הם טועים, כמובן. ולא, אין פה מקום לטעון "אבל זו אומנות ואפשר לפרש את זה איך שרוצים וזה היופי שבשירה ואין תשובות נכונות ולא נכונות." הפירוש השגוי הינו אפשרי רק אם קוראים את הבית האחרון בלבד, ומתעלמים מהשני והשלישי. אבל בסדר, מי שרוצה לחשוב אחרת, מוזמן להמשיך ולהאמין ש-"משירי ארץ אהבתי" הוא שיר אהבה לישראל, אשר בה " שבעה ימים אביב בשנה / וסגריר וגשמים כל היתר".

 

האירוניה שבשיר היא שפרוסט כתב אותו כהקנטה ברוח-טובה לידידו היקר אדווארד תומאס, ושלח לו אותו בדואר. תומאס, אנגלי שהתלבט אם לעבור לגור בארצות הברית עם פרוסט או אולי להתגייס לצבא ולהילחם בגרמנים, לא ראה את ההומור שבשיר. הוא ראה בו לגלוג ומתיחת ביקורת, ובתגובה גמר אומר להתגייס לצבא. שנתיים לאחר מכן הוא נפל בשדה הקרב בצרפת.

 

מה לעשות, לפעמים עדיף למות מזקנה באמצע יער נידח, בין שתי דרכים מתפצלות שלא הצלחת לבחור ביניהן, מאשר לאכול אותה מכדור גרמני טועה על אדמת בירת האסלם העולמית לעתיד.

 

 וד"ש לווילפרד אוון, כמו שאומרים.

 

 

נ.ב

 

אחרי שכתבתי את כל זה, אני מודה שברור לי מה אני צריך לעשות. אבל לדעת מה אני צריך לעשות ואשכרה לעשות את זה, אלו שני דברים שונים מאוד. תודה על ההקשבה.

נכתב על ידי , 3/6/2018 22:48  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





13,862
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ