לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 35

Google:  iggyjacrei





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2017

קורותי בחודשים מאי, יוני ויולי (וקצת צפי כללי להמשך)


חודש מאי עמד בסימן החזרה ללימודים מחופשת הפסח. זו לא היתה תקופה טובה עבורי. ההבנה שסוף שנת הלימודים כבר קרב, וכל מה שאני צריך לעשות כדי לשרוד זה להרכין ראש ולמעוד כסומא אל עבר ה-20 ביוני, הביאה לתוצאות לא רצויות. פשוט נכביתי. בתוך בית הספר וגם מחוצה לו. אני מרגיש שנכנסתי לשנת חורף נפשית, ודווקא בתחילת הקיץ.

 

זו לא היתה תחושה נעימה, להגיע מדי יום לבית הספר ולהרגיש שאתה מרמה את כולם: את המערכת, את התלמידים ואת עצמך. ולעזאזל, זה בדיוק מה שהתכוונתי הרי לעשות. לא נכנסתי למערכת החינוך מתוך אידיולוגיה, רצון לעשות טוב או אפילו אמונה כלשהי ביכולותיי. רציתי לסמן על זה ווי בקורות החיים, עוד שלב בתוכנית-העל לקראת המעבר ליפן. אבל כנראה שאני אדם פחות ציני ממה שאני רוצה להאמין. יש לי ווי, ואם לא העכרתי יחסים יותר מדי עם ההנהלה, גם מכתב המלצה פוטנציאלי. אבל זה עלה לי בדבר שלא ציפיתי בכלל למצוא אצלי – יושרה פנימית? חשבתי שמכרתי את שאריות פירוריי היושרה האחרונים שנותרו לי כשעבדתי בהוט, אבל מסתבר שאיזשהו זיק פנימי של אידאליות מטופשת עוד בוער איפשהו בגוש הפחם שמפמפם לי נוזל עכור בעורקים.

 

האם, בדיעבד, הייתי נכנס למערכת החינוך? לא. אני חושב שהסיכויים שלי להגיע למקום שאני רוצה ביפן טובים למדי גם בלי ההתנסות הזו. אבל מצד שני, כן למדתי על עצמי דברים חשובים. השאלה היא האם זה ידע שאמנף בעתיד לצמיחה אישית, או שזה מדרון שחזקה עלי להחליק בו שוב ושוב, head first, לתוך קיר לבנים. רק הזמן יגיד.

 

אז מאי חלף לבסוף, וגם יוני. יוני היה אפילו גרוע יותר. חטפתי קריזה באחד השיעורים וזה היה total meltdown. כל כך מיותר, וכל כך קרוב לסוף. אבל בסדר. סוף כל סוף הגיע הרגע המיוחל, היום האחרון ללימודים. הברזתי מהטקס של התלמידים והגעתי ישירות לטקס המורים. אספו את המורים החדשים יחדיו והכריחו אותנו לענוד מדליות קרטון שעליהן נכתב "שרדתי שנה ראשונה בהוראה ונשארתי בחיים!" זה נראה היה שאני היחיד שהפריע לו ש-"שרדתי" ו-"נשארתי בחיים" זה אותו הדבר. מורים. ואנחנו עוד באים בתלונות לתלמידים שלנו.

 

חשבתי שהיציאה לחופשי תהיה התפרצות של שמחה וצבע בחיי. זה לא בדיוק עבד ככה. בשבועיים הראשונים לחופש הגדול המשכתי באותו מסלול של תרדמת נפשית. זו הסכנה בלהכנס להלך הרוח הזה. קשה לצאת ממנו אחר כך. המשכתי כמובן לעבוד בערבים במקום העבודה השני, אבל בשאר הזמן המשכתי להרגיש מבואס ולא-מסופק. אנטר יולי.

 

יולי הגיע, ואיתו ההבנה שזהו, אני כבר לא תקוע עם הראש בתוך התחת של משרת הוראה שאף פעם לא רציתי. אני יחסית צעיר, עדיין לא מקריח לגמרי, והכי חשוב – נטול ילדים. אין סיבה שהחיים יהיו לי לנטל. אחרי הכל, יש לי דברים ששווה לחיות בעבורם, לא? הרי כל מה שעשיתי בשנתיים האחרונות – תעודת הוראה, עבודת הערב והתיכון – היה חלק מתוכנית-העל לעבור ליפן. והתוכנית מתקדמת, כמעט על פי לוח הזמנים המקורי. יותר מזה, על הדרך גיליתי שעוד כמה דלתות נפתחו בפניי. סוג של יצאתי לחפש אתונות ומצאתי גם יחמורים וכמה הידרורגות נמריות.

 

השינוי הגיע שבוע-וחצי לתוך יוני. עשיתי דבר שרציתי לעשות כבר זמן רב: כתבתי במחברת מה הם הדברים החשובים לי ביותר. והרי תוצאות האמת: כתיבה, יפנית (שפה), יפן (מעבר) ו-well being. תחת הכותרת האחרונה נכנסים כל הדברים שהם לא מטרה בפני עצמה, אבל תורמים לתחושת הוויה טובה כללית: אכילה נכונה, פעילות גופנית, סדר וארגון, מדיטציה וכאלה.

 

בדף הבא של המחברת כתבתי מה אני צריך לעשות ביום ממוצע כדי להרגיש טוב עם עצמי. להגיד שעמדתי בכל הדברים שהצבתי לעצמי אני לא יכול, אבל בהחלט התחלתי לעשות הרבה יותר, ובעקבות זאת גם התחלתי להרגיש יותר טוב. התחלתי גם להתנסות בארגון סדר יום, משהו שתמיד כשלתי בו נחרצות. לקבוע מראש באיזו שעה לקום, מה לעשות מתי ולכמה זמן, ומתי היום "נגמר" ואפשר לפרוק עול.

 

ההשפעה המיידית והברורה ביותר של השינויים הללו היתה ירידה פתאומית וחדה במספר השעות היומיות שהקדשתי ל-StarCraft וללעשות ביד, שתי שיטות ההמנעות האהובות עלי. לאונן הפסקתי באופן מוחלט לשבועיים (התקופה הכי ארוכה שבה לא עשיתי ביד מאז עמדתי על דעתי), ועכשיו זה עניין של פעם בכמה ימים. StarCraft, שהייתי רואה כמעט כל יום כמה שעות, נדחק בעיקר לסופי השבוע. והיפה הוא שלא *ניסיתי* להוריד במינונים, זה פשוט קרה לבד, על ידי כך שנצמדתי ללו"ז היומי.

 

אז כן, עובר עלי איזה מיני רנסאנס, אבל אני עוד רק בהתחלה. יש לי עוד דברים שאני צריך להתמודד איתם, כמו למלא כבר את הטפסים שצריך להגיש בשביל לעבור ליפן. תוכנית העל המקורית היתה לעבור בספטמבר. מכיוון שעוד לא הגשתי את הטפסים, זה כבר לא ממש רלוונטי. נקודת היציאה הבאה – פברואר 2018. זה אומר שיש לי עוד חצי שנה לעבוד על עצמי. האמת? זה בא בטוב. אני עוד לא בשל נפשית לעשות את הצעד הזה. עוד כמה חודשים בתנור זה בדיוק מה שהרופא המליץ ("כמובן, הר דוקטור. כל מה שתגיד, דוק מנגלה").

 

ומה עוד? מחר יהיה היום האחרון שלי בעבודת הערב. אני חושב שאקדיש לעבודה ההיא פוסט נפרד. זו עבודה שעשתה לי הרבה מאוד טוב, ואולי אפילו הצילה אותי בתקופה החשוכה של שנת הלימודים, אבל לחלוטין מיציתי אותה. אני שמח להמשיך הלאה, או במקרה הזה, לחתום אבטלה לכמה חודשים.

 

אז זה פחות או יותר המצב נכון לעכשיו. האמת? לא רע. סבלתי דיי הרבה כדי להגיע לנקודה הזו בזמן, ואת רוב הסבל גרמתי לעצמי והוא לחלוטין לא היה מחוייב המציאות, או אפילו משוקף המציאות. אך זהו טבעו של הסבל. עכשיו זה הזמן לעבוד על הדבר החשוב באמת – אני עצמי. יש עוד כמה מהמורות בדרך, אבל החצי שנה הקרובה הולכת ומסתמנת כתקופת הקיץ של ג'ורג' של איגגי.

 

נכתב על ידי , 12/8/2017 21:26  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצת על לוסי דובינצ'קי ו-"קלרה הקדושה"


אני משתדל שלא להחשף לחדשות, ובעיקר שלא לעיתונים, אבל היום, בשעה שלעסתי סלט מתובל בכוסמת ושעועית אדומה, ניבט אלי לפתע פרצופה המצונזר של לוסי דובינצ'יק מעל דף העיתון שאבי פתר בו סודוקו. מצונזר או לא, אין סיכוי שלא אזהה את מי שהסעירה בי הורמונים לא מוכרים אי-שם בתחילת שנות התשעים. אומנם, הלחיים השמנמנות והמקסימות של פעם כבר מזמן נמסו ככקרחונים דאשתקד, ואת מקומן תפסה פזילה קלה באותן עיניי שלג סגולות (פזילה חיננית, יש לציין. היא נראית קצת כמו ינשוף וזה מאוד חמוד בעיניי), אבל לנצח אזכור לה חסד נעוריי. אח, הפרסומת של חטיף העוף... השמועה אומרת שהיה לזה טעם של בונזו מקולקל, אבל למי אכפת.

 

במקרה, או שלא במקרה, צפיתי ממש לאחרונה בסרט "קלרה הקדושה". במבט מפוכח, הגעתי למסקנה שמדובר בסרט ממש, ממש, ממש גרוע. אני עוד יכול לסלוח לילדים של אז על המשחק המזוויע שהפגינו, אבל התסריט עצמו סובל מכשלים חמורים. בעיקרו של דבר, דברים קורים על המסך בלי שום תוכן עלילתי שיתמוך בהם. טיקל כועס על העולם, אבל למה? לאבא שלו יש אולי חמש שורות דיאלוג בכל הסרט, לאמו בקושי שתיים, אבל מאיזשהי סיבה אנחנו אמורים לקבל שמערכת היחסים ביניהם היא אלמנט עלילתי מרכזי. (ואגב, הסרט הוא טיקל, לא על קלרה, שבקושי יש לה זמן מסך. צריך היה לקרוא לו "טיקל הדפוק", או משהו כזה)

 

מה שכן יש בסרט זה הרבה שוטים של עיירת פיתוח אי שם בפריפריה (בטח צולם בכלל ברמת אביב, אבל אתם יודעים, מהזווית הנכונה אין מקום בארץ שלא נראה כמו איזוריי הספר של באר שבע) ושירים של פורטיסחרוף. אז אם מתחשק לכם לחטוף מנת נוסטלגיה ישר לפנים, אתם יכולים לצפות בו באיכות דיי מזובלת כאן: http://vod.walla.co.il/movie/2662991 (הסרט כולל קצת דיבורים ברוסית וצרפתית. את הרוסית הכרחתי את פרפל לתרגם לי, לצרפתית מצאתי תרגום איפשהו, אני כבר לא זוכר בדיוק איפה).

 

להזכירכם (או שלא להזכירכם. אולי נולדתם אחרי תחילת המילניום. זכותכם, אני לא שופט), השחקנים הראשיים בסרט הם חליל אלוהב ("טיקל"), ג'וני פיטרסון ("רוזי") ודובניצ'יק ("קלרה"). על פי השמועה (כלומר, על פי ראיונות שהיא עצמה מסרה), לוסי התאהבה בחליל במהלך הצילומים, והם גם חוו נשיקה ראשונה בסצינה שמופיעה בסוף הסרט (אופס! ספויילרתי!). אבל 13 שנים לאחר מכן, היה זה דווקא פיטרסון ששבה את ליבה של לוסי לתקופה קצרה, ולשניים נולדה בת – אלמה. וחליל? הוא התאבד כמה שנים לאחר מכן, בגיל 28, כמו מוזיקאי אמיתי.

 

והבוקר התבשרתי שלוסי נפלה מקומה רביעית ומצבה קשה ולא יציב. זה קצת הרס לי את הסלט, אם להודות על האמת. נהייה לו טעם של חטיף עוף.

 

* * *

 

טוב, חשבתי לסיים פה, אבל זה חזק ממני: ישנן  שמועות (שמוכחשות על ידי בני המשפחה) שהנפילה של לוסי היתה אקט מכוון, ולא טעות אנוש. בשנה שעברה לוסי הכריזה על פשיטת רגל לאחר שנכנסה לחובות של 150 אלף שקל. זה גורם לי לחשוב. קודם כל על איווט, שהתאבדה לפני שנתיים, חודשיים ושבוע. היא היתה בחובות של 25 אלף, פוטרה מהעבודה והרגישה, אני משער לעצמי, שאין לה שום דרך לצאת מהברוך. זה מובן, אצל מישהי שסובלת מחרדות חברתיות, דיכאון ונטייה מוכחת לאובדנות. התחושה הזו לא זרה לי, רק שאני אף פעם לא הייתי במינוס של יותר משלושת אלפים ₪ ואין לי שום נטיות אובדניות. אני מתכוון לחיות לנצח or die tyring. אבל זה מייאש, כשרק להשאר בחיים עולה לך כסף שאין לך, ואתה משוכנע עמוקות שאתה בלתי-כשיר לעבודה מכל סוג. לא שאני טוען שצרות פיננסיות הן מה שדחפו את לוסי אל מבעד לחלון, אבל זה בטח לא עשה לה טוב בחיים.

 

אגב, בחדשות אופטימיות יותר, בשבוע שעבר סיימתי להחזיר להורים שלי את מלוא שכר הלימוד שהם שילמו בעבור לימודי ההוראה שלי. למעשה, החזרתי קצת יותר. 20k טבין ותקילין. עכשיו אני יכול להתחיל לחסוך לקראת המעבר ליפן, שבמידה והשם ירצה בכך, אולי יתרחש מתישהו בפברואר. הבעיה היחידה? אני סוג של עומד להפוך למובטל במשרה מלאה בסוף החודש. עוד לא ממש ברור לי מה אעשה אחר כך, אבל דיה לצרה בשעתה.

נכתב על ידי , 2/8/2017 10:42  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,003
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ