לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 35

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2017

רשמים ממסיבת הסיום (ה-premature, מסתבר) של ישרא-בלוג (וקצת על מחממי אוזניים ושערים חשמליים)


טוב, אז ישראבלוג לא נסגר לבינתיים, אבל למה שלא תכנסו לחדר הצ'אט בכל זאת? זה לא שיש לכם תוכניות לסילבסטר / נובי גוד / ראש השנה האזרחית, נכון? 

 


 

 

אז התוכנית היתה לפרסם אתמול פוסט אחרון בהחלט שיהיה מעיין "המיטב של ברית של חולירעות", אבל, כידוע, האדם מתכנן ואלוהים מחליט שישרא-בלוג יישאר פתוח בינתיים. אז תחת על זאת, אחלוק אתכם את קורותיי בליל אמש, באותו אירוע הידוע כמסיבת הסיום הרשמית של ישרא.

 

לאירוע הגעתי עם איזבל, בלוגרית שהכרתי מזמן מזמן, ואיכשהו שמרנו על קשר רופף יותר ורופף פחות במרוצת השנים. אספתי אותה בגרוטאה המתפרקת שלי ושמנו פעמינו לעיר הגדולה. היה קר, אבל אני הייתי עטוף לבטח במעיל שקניתי לנסיעה ליפן, והתשוקה הפרטית שלי: מחממי אוזניים.

 

אז בואו נדבר רגע על מחממי אוזניים, כי תאכלס זה נושא מעניין בהרבה ממה שקרה אתמול בערב. בספר המופת "ברית של כסילים", גיבור העלילה, הלא-הוא איגנציוס ג'יי ריילי, מסתובב ברחבי ניו-אורלינס כשלראשו כובע ציידים ירוק. אם אתם לא יודעים מה זה כובע ציידים, פשוט תסתכלו בתמונת האווטאר שלי, מצד שמאל. הגדולה של הכובע הזה היא שהוא מכסה את האוזניים. האוזניים, אם תחשבו על זה, הינן מאפיין אנטומי שתפקידו העיקרו הינו לאבד חום. מקסימום שטח גוף עם מינימום עומק. אני בטח שעכברי המעבדה המסכנים האלו שמגדלים להם אוזניים אנושיות על הגב נוטים למות מהיפותרמיה ברגע שהטמפרטורה צונחת אל מתחת לשלושים מעלות צלזיוס.

 

אל מגען המלטף של מחממי האוזניים נחשפתי לראשונה בזמן שטיילתי באאומורי שביפן. זו הנקודה הצפונית ביותר של האי הונשו, הגדול שבאיי יפן. יותר צפונה מזה ואתה כבר בהוקאידו, הידועה גם בכינויה "אנטרקטיקה של יפן". לפחות, ככה אני קורא לה. אתם יכולים להבין שסבלתי לא מעט מהקור. ברוב ייאושי רכשתי מחמם אוזניים בעל דגם משובץ וחביב, שנראה קצת כמו נעלי בית. הרכבתי אותו לאוזניי, והרגשתי כאילו שבתי הביתה. כאילו מלאך שומר מחבק אותי מאחור. עדר של דובי קוטב לא היה מצליח לתלוש אותו ממני. לא רציתי להיפרד ממנו לעולם.

 

את מחמם האוזניים הנפלא הזה איבדתי בשנה שלאחר מכן בזמן שהעברתי קורס באיזו מכללה מזובלת. זה כאב, אבל מצאתי את הכוח הפנימי להמשיך. מצאתי בארץ מחממי אוזניים טובים כמעט באותה המידה וקניתי בוחטה מכובדת. כמה מחממי אוזניים אדם אחד צריך, אתם שואלים? אז במידה והאדם הזה הוא אני, התשובה היא כנראה שניים לחודש, שזה הקצב שבו אני מאבד אותם.

 

עם זאת, משום מה, בכל אשר אלך מחממי האוזניים הופכים אותי ללעג וקלס בקרב בני התערובת הבלתי שטופים שלא זכו לחוות את מגע הקטיפה הקסום על אוזניהם הנוטפות עסיס צהוב. "מה זה, קר לך באוזניים?" הם שואלים כאילו שזה לא ברור שקר לי באוזניים. אבל הם לא מבינים שקור באוזניים מתרגם לקור בכל הגוף. "מה, זה מחמם בכלל?" הם שואלים בהבעה מגחכת. אבל הבדיחה היא עליהם, כי להם קר והם אפילו לא יודעים זאת. חבל רק שלא המציאו עדיין את מחמם האוזניים שגם מבטל רעשים, וכך היתה נחסכת ממני עוגמת הנפש הזאת.

 

וובכן, הגענו אל מקום האירוע. שתי הפתעות נרשמו אצלי מיד:

 

א. המקום היה מפוצץ.

 

ב. בעוד שציפיתי בתמימותי לחבורת גיקים חסרי מיומנויות חברתיות ובעלי מראה מוזנח, הרוב המוחלט של המגיעים הורכב מכוסיות שחבל על זמן ובחורים בעלי זקנים מטופחים ובגדי ווינטג'. למעשה, קיבלתי את הרושם הלא-נוח ש*אני* הייתי המוזנח העיקרי שם. נזכרתי איך כשאיזבל פתחה לי את הדלת, התגובה הראשונה שלה היתה "עכשיו אני מרגישה over-dressed" והתבאסתי קלות.

 

בכניסה למתחם עמדה המארחת וביקשו שנאמר לה שם של סדרה. אני בחרתי בסדרה האהובה עלי – It's Always Sunny in Philadelphia, והיא תקעה מבט של מה-אתה-נופל-עלי-עכשיו-עם-מילים-באנגלית-ומה-פתאום-השם-הארוך-הזה, לקחה סרט יד, כתבה עליו "השרדות" וקשרה לי אותו. ככה זה. ביפנית יש פתגם: המסמר שבולט חוטף את הפטיש. ואח, איזה פטיש-צרותיי-הגדולות זה היה.

 

מכיוון שהמקום באמת היה מפוצץ, ומכיוון שיש לי רתיעה טבעית מפני אנשים, קהלים ומקומות צפופים, בחרתי לעמוד מחוץ לפאב. אני גם לא אוהב את הקור, אבל הוא היה נסבל (תודות למחמם האוזניים). אפשר היה לשמוע את הנואמים מצויין גם מבחוץ. תהיתי אם מארגני האירוע לקחו את זה בחשבון, כשלבמה המאולתרת (ארגז קטן הפוך) עלה בלוגר שהקריא "פוסט סקס": "דחפתי אצבעות לכוס הרטוב שלה, היא גנחה גניחות לא שקטות בכלל ודרשה שאזיין אותה. תקעתי אותה הלוך ושוב, אבל לא גמרתי. אחר כך היא מצצה לי את הזין במיומנות ואני זעקתי וצווחתי בהנאה עד שהשפרטתי לה בתוך העין והיא התעוורה לצמיתות, הזונה." קול הבס שלו הדהד בכל המתחם שהכיל את הפאב, ומי יודע כמה ילדים קטנים איבדו את תמימותם באותו הרגע.

 

כמעט ולא הכרתי אף אחד מהמקריאים. אני חושב שהיחיד שבאמת ידעתי מיהו היה הבחור מ-"אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי" שהקריא פוסט שנורא אהבתי, על יחסיו הסבוכים עם אביו שהחלים מתאונה, וכל מיני תיאורים מגעילים של שליפת גדי מתוך שליית אימו.

 

אפשר לומר שהאירוע בהחלט lived up לכל הציפיות השליליות שעלו כנגדו. רוב המקריאים אכן באו להיזכר בנוסטלגיה ישנה ומביכה ולצחוק על מי שהם היו פעם. אבל בזמן שהקשבתי להם קשב רב (או רב פחות), חשבתי לעצמי שבעצם יש להם זכות מלאה לעשות כן. הם היו חלק מישרא, וישרא היה חלק מהם, וזה שהם כבר לא שם לא אומר שלא מגיע להם להספיד אותו בדרכם שלהם. (לא שמישהו מהמתנגדים לאירוע טען שאין להם זכות כזו. הם פשוט המליצו, למי שאינו משתייך לסוג המסוים הזה של בלוגריי עבר, לא להשתתף. חברים, אני לא שולט במחשבות שעוברות לי בראש. אל תשפטו אותי)

 

היחידה שדבר קיומי עניין אותה היתה חוברת צביעה, שטרחה לשלוח מייל ולשאול אם אגיע. היא אפילו הצליחה לאתר אותי בזכות מחממי האוזניים. קצת התאכזבתי לגלות שהיא לא נראית כמו האווטאר שלה (הייתם מצפים שאחרי 20 שנות אונליין הייתי נגמל מהצייפיה הזו שאנשים יראו כמו האווטארים שלהם, אבל זה קורה לי כל פעם מחדש), והיא התאכזבה לגלות שבמציאות אני שנון בדיוק כמו בבלוג, רק בדיליי של עשר דקות.

 

מלבדה, נרשמו רק עוד שתי אינטראקציות ראויות לציון: הראשונה היא שזכיתי ללחוץ את ידו של יריב חבוט ולהודות לו על כך שבזכותו הכרתי את פרפל. הוא נראה דיי מובך מהעניין ומיהרתי לעזוב אותו בשקט. השנייה היא שיצא לי לנהל שיחה קצרה עם הארנב הרוסי. האמת היא שלא התכוונתי לגשת אליו, מתוך הנחה שזה רק יגרום לנו למועקה משותפת, אבל כשתפסתי את עצמי מגיב לתגובה שלו על הפוסט הקודם שלי בזמן שהוא עומד שני מטר משמאלי, הבנתי שאין ברירה.

 

בראש שלי, השיחה שלנו היתה אמורה להתנהל באופן הבא:

 

אני: שלום ארנבי. לכבוד הוא לי לפגוש אותך.

הארנב הרוסי: שטויות, איגנציוס. הכבוד כולו שלי.

אני: אמור לי בבקשה, מה שלומך? מה, כמו שהילדים אומרים את זה, קורה?

הארנב הרוסי: אין תלונות, אתה יודע. אני אומנם אוהב להפליג בסבלותי בבלוג, אבל זה רק כדי להשיג בחורות. למעשה אני מאוד מסופק כרגע בתחום המחקר שלי.

אני: הו, אני שמח לשמוע!

הארנב הרוסי: וגם אתה, איגנציוס היקר, אם תתמיד ותהיה נאמן לעצמך, יבוא יום ותמצא סיפוק אמיתי במעשייך, וגם תרוויח מלא כסף בשביל לעשות דברים שאתה נהנה לעשותם.

***זיקוקים, שקיעה, בחורות אסייאתיות רצות על שפת החוף ללא חלק עליון, דובוניי אכפת לי מחלקים ג'וינטים לכל מאן דכפין***

 

בפועל, זה הלך ככה:

 

אני: מה נשמע?

הארנב הרוסי: (נפנה אלי משיחה עם מישהו אחר) מה, לחזור על כל הסיפור שוב? המצב לא טוב.

אני: זה בסדר, שאלתי רק מתוך נימוס.

הארנב הרוסי: ולכן קיבלת את התשובה הקצרה.

 

האמת? הלוואי וכל שיחות החולין שנכפות עלי בסופר ובשאר סיטואציות חברתיות מעיקות יתאפיינו בכזו רמה של פונקציונאליות ודייקנות.

 

לקראת חצות המקום החל להתרוקן. אנשים עלו לבמה, קראו מהטלפון ועזבו. אפילו הצלחתי להביא את עצמי לכדי כניסה לפאב עצמו. שתי דקות לאחר מכן הערב הסתיים. השלכתי את יהבי על איזבל שתצליח למצוא היכן חניתי ויצאנו לדרך.

 

איזבל: אכפת לך שאדליק ג'וינט?

אני: אולי תחכי עם זה עד שנגיע אליך ואז נעשן יחד?

איזבל: למה שלא תעשן איתי עכשיו?

אני: כי אני נוהג.

איזבל: אז?

אני: ...

***זיקוקים, שקיעה, בחורות אסייתיות מקיאות אחת לתוך הפה של השנייה, דובוניי אכפת לי מכים קשישים ברחוב בשביל הצ'ק מגרמניה***

 

למרבה המזל הנסיעה היתה קצרה, ככה שאת הסטלה האמיתית חטפתי רק אחרי שכבר החניתי בבטחה.

 

שעתיים ועוד שלושה ג'וינטים לאחר מכן איזבל סילקה אותי לדרכי בתירוץ המצוץ שיש לה עבודה בבוקר. לא התרשמתי. גם אני הייתי צריך לקום בבוקר לחתום בלשכה ולא עשיתי מזה בכלל עניין. מצאתי את עצמי עם שום דבר לעשות חוץ מהדבר שהכי פחות רציתי – לחזור הביתה.

 

הגעתי למושב בשלוש וחצי לפנות בוקר. השער הצהוב והדבילי היה סגור, כמובן. לי אין דרך לפתוח אותו; כל משפחה במושב קיבלה אפשרות לרשום מספר אחד בחינם, וכל אחד נוסף עולה 100 שקל. אנחנו רשמנו את הטלפון של אמא שלי, וסבתא "תרמה" את הזכאות שלה לאחי. אני הרגשתי שלשלם 100 שקל על הזכות לצאת ולהכנס למושב מתי שבא לי זו גניבה וביזיון לאידיאל כיבוש הארץ, ולכן העדפתי להסתמך על נדיבותם של זרים, שהם בחלק מהמקרים גם בני משפחתי. בדרך כלל זה עניין של להמתין כמה דקות עד שמישהו עם קצת פחות אידאלים יעבור ויפתח לי את השער. אבל בשלוש ופאקין חצי בבוקר, אתה יכול למצוא את עצמך עומד שם עד חמש. בערב שלמחרת.

 

אז חוץ מלחכות עד כלות עמדו בפני שתי אפשרויות: להתקשר לאמא, שבטוח ישנה, או להתקשר לאחי, שבטוח ער. אבל לא רציתי להעיר את אמא, וגם לא רציתי לידע את אחי שחזרתי. אומנם בשלוש השנים האחרונות שמרנו על יחסים קורקטיים אמיצים (ומי שקרא אצלי ב-2004-2007 זוכר וודאי שהיחסים הרעועים איתו היוו את הסיבה מרכזית לכך שעברתי לבאר שבע, בזמנו) אבל לאחרונה נפלה בינינו מחלוקת כואבת בדבר הטיפול בכלב #3. אני חשבתי שיש לאפשר לו לגווע בשקט, אחרי שהווטרינר אמר לי בצורה ברורה למדי שלא משנה מה נמצא לו בבדיקות, זה יהיה משהו שאי אפשר לטפל בו. אחי החזיק בדעה שחובה לברר מה בדיוק הבעיה איתו, ולנסות לטפל בה במידת האפשר. זה גם לא עזר שכל צד בוויכוח חשב "סבתא" בזמן שהוא אמר "כלב".

 

חיכיתי רבע שעה מול השער לפני שנשברתי וביקשתי מאחי שיפתח לי. בזמן הזה הגעתי למסקנה שטעיתי כשלא עירבתי אותו יותר בהליך קבלת ההחלטות. אחרי הכל, אחי הוא זה שטיפל בכלב בתשע השנים שגרתי בב"ש, ויש לו זכות שווה לשלי, אם לא גדולה ממנה, לקבוע את גורלו. הוצאתי את מושא הוויכוח לטיול ושאלתי את אחי אם הוא ירצה להתלוות איתי בבוקר (צהריים, בלשונם של בני תמותה רגילים) לווטרינר.

 

הלכנו היום. זה היה טוב בשבילנו. דיברנו קצת וליבינו את העניינים. גם כלב #3 נראה מרוצה. בדיקת הדם שלו הראתה שיש לו כשל כלייתי חמור. שום דבר לא השתנה – הוא עדיין בתחרות עם ישרא-בלוג לראות מי ימות קודם. אבל לפחות עכשיו אנחנו מבינים למה אין לו תיאבון.

נכתב על ידי , 31/12/2017 20:25  
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סוף דבר והיפוכו - סיכום ומילות תודה


הערות חשובות:

 

1. אם עדיין לא גיביתם (את הבלוג שלכם ואת הבלוגים שחשוב לכם לשמור), אז דעו לכם שאני מאוכזב מכם עמוקות. לכו לכאן, בחרו כלי גיבוי, ויאללה! (ואל תשכחו לומר תודה למי שזה לא יהיה שבחרתם להשתמש בפיתוח שלו. לא בתגובות אצלי, בתגובות אצלו.)

 

2. אני מזכיר לכם שפתחתי חדר צ'אט שמטרתו לתת לנו תחושת יחד בזמן שאנחנו יושבים לבד ורואים איך ישרא מפסיק לעבוד. הרעיון הוא כמובן לעשות את זה ב-31, אבל אפשר להכנס מתי שרוצים. כבר היו כמה כינוסים קטנים וחביבים מאוד בערבים (הרגשתי בן 15 שוב). אם אתם שם לבד, ומחפשים לדון עם מישהו בקלות הבלתי נסבלת של הקיום, פשוט תשאירו את זה פתוח. כל חצי שעה בערך מישהו נכנס.

הכניסה מכאן: http://chat.mibbit.com/?channel=%23Israblog&server=irc.mibbit.net

בחרו כינוי באנגלית and you're good to go.

 

 


 


אני לא זוכר בדיוק איך הגעתי לישרא; אני חושב שהיתה זו מישהי שהכרתי ב-mIRC שהכירה לי את האתר. הסבב הראשון שלי פה נמשך על השנים 2004-2007 וכלל שני בלוגים. את הראשון אתם יכולים למצוא פה, אם זה מעניין אתכם. יש שם כולה ארבעה קטעים, אחרי שאת כל השאר גיביתי ומחקתי, ואז איבדתי את הגיבוי. את השני אשמור לעצמי, לא בגלל שיש שם דברים עסיסיים במיוחד - להפך, אין שם שום דבר מביך או אפילו מעניין - אבל בזמנו לא הבנתי את הבעייתיות שבשימוש בשמותיהם האמיתיים של אנשים ומקומות.

 

הנה פוסט אקראי מ-2004:

 

מציאות: אני מסואב. החיים כל כך מוגנים ונטוליי איומים קיומיים, עד שאין סיבה ממשית לחיות אותם. המציאות נראית לי כמו משהו שלא באמת נוגע בי. דברים קורים, אבל הם לא חשובים מספיק בשביל שאתייחס אליהם. אני חולם בהקיץ כל היום ומתעצבן כשמפריעים לי. אני מדמיין דברים, חיים אחרים, סיטואציות לא סבירות, עולם בדיוני שבו אני חופשי מדאגות ומשוחרר מעכבות, חוגג את החיים באורגיה אחת גדולה. אבל אני לא רוצה לממש את החלומות האלה. אני רק רוצה להמשיך ולשגות בדמיונות, בזמן שאני שורץ בבית, מתנהל בכבדות מהמחשב, לטלויזיה ולמיטה.

 

...כמו שאתם רואים, לא הרבה השתנה מאז, רק הטון. למדתי שלהתבכיין על כמה שרע לי גורר תגובות עם עצות שאני לא מעוניין בהן; לצחוק על כמה שרע לי מוביל לתגובות שאומרות תמשיך, איגגי, אתה כותב כל כך יפה. לא התלבטות קשה במיוחד.

 

מעניין לציין שעל אף היות הבלוג הישן שלי נידח למדי בנוף של אז, ולמרות שהוא היה פעיל לתקופת זמן דומה לזו של הבלוג הנוכחי, יש בו כמות גדולה בהרבה של כניסות. אין אינדיקציה טובה מכך לפופולריות הדועכת של ישרא. אה, בעצם, יש:





נורא הצחיק אותי להיכנס לפה לפני כמה ימים ולראות את השלישיה הזו: אני, ג'ק ופרוסקריפטור מובילים את רשימת החמים. הגוורדיה הישנה מחזירה עטרה ליושנה. מי היה מאמין, לפני עשור, כשכל הפרנצ'סקות והזרובבלות שלטו פה ביד רמה. אבל כמובן שזה לא אומר כלום. רוצים לדעת את סוד הכניסה לראש רשימת החמים? פתחו עשרה בלוגים פיקטיביים ותגיבו לעצמכם על כל פוסט. כל כך פשוט, והעובדה שאף אחד לא טרח לעשות זאת רק מראה עד כמה הכתיבה פה הפכה ללא רלוונטית מבחינת תפוצה.

את הסיבוב השני שלי פה התחלתי ב-2015 כחולירע האהובה שאתם מכירים טוב כל כך. בניגוד לסיבוב הראשון, הפלטפורמה שירתה אותי הרבה פחות כפרוטו-טינדר. בכל השנתיים וחצי שאני פה כאיגנציוס, פגשתי במציאות רק שני בלוגרים שלא הכרתי מלפני, ועם שניהם לא שכבתי (מה שכנראה יחסוך מהם את הצורך בשינוי מין בעוד כמה שנים כדי להתמודד עם הטראומה. תודה לי על זה אחר כך, נרייטור).

עוד הבדל הוא שבניגוד לבלוג הישן יש מרכיב חזק של נשים בוגרות בקהל המגיבים שלי. אני לא חושב שהיו לי בכלל מגיבים מעל גיל 30 בבלוג הישן. זה מאוד נחמד, ואני מודה לכן, גבירותיי, על העניין שמצאתן כאן.

אז מה יצא לי מכל זה?

 

* נחשפתי להרבה מאוד אנשים מעניינים. חלק קטן מהם הפך לחברים, השאר נותרו בגדר כינוי מסתורי. אבל אצל כולם אהבתי לקרוא; אצל האובדניות והמורעבות, החותכות, הרווקים ההוללים, המשוררים השקטים והאניגמטיים, המתנשאים שחושבים שראו כבר הכול, המתנשאים שבאמת ראו כבר הכול, הבידיאסאמים, הלסביות, ההומואים, האמהות המתוסכלות, האמהות המתוסכלות פחות, בלוגרים שלא יכולים למצוא את הפסיק במקלדת בעזרת חוברת הדרכה ועדיין יש חן בכתביהם, ובלוגרים שיכולת הכתיבה שלהם שלחה אותי אל מתחת לשמיכה, בוכה מזעם וקנאה. אני לא מכיר עוד פלטפורמה שמאפשרת להגיע לעושר כזה של פסיפס אנושי בנוחות שכזו. זו תמיד היתה הגדולה של ישראבלוג בעיניי – היכולת להגיע במינימום מאמץ למקסימום גיוון.

* יצא לי לכתוב. וכתיבה היא כמו שריר - אם אחות עיוורת דוחפת לשם מחט בטעות, זה כואב נורא. וקיבלתי תגובות אוהדות ומעודדות שהיו לי חשובות ביותר. הכתיבה היא הפעולה האנושית הנעלה ביותר, לדעתי. כתיבה בבלוג היא לא בדיוק פסגת שאיפותיי הספרותיות, אבל כל דבר שמתפעל את שרירי הכתיבה זה טוב. כשהשריר מתחזק, מחט המזרק לא יכולה לחדור את סיביו והיא מתנפצת ומשאירה חתיכות פלדה ברקמה הרכה שגורמות לדלקת ומכאוב. וזה גם לא נכון וגם לא תורם לנקודה שאני מנסה להעביר.


* ויותר מהכל, אני חייב תודה לישראבלוג וליריב חבוט באופן אישי על הדבר הכי חשוב שקרה לי, והוא היכרותי עם פרפל. הסבירות הסטטיסטית שהייתי נתקל בה מחוץ לישרא היא קלושה-עד-אפסית במקרה הטוב, ואפסית-עד-עוד-יותר-אפסית במקרה הקצת פחות טוב. איפה עוד יכול היה אדם כושל ולא-מתפקד כמוני למצוא אדם כושל ולא מתפקד כמותה, כך שביחד ניצור שלם קוהרנטי, כושל ולא מתפקד בפני עצמו? בדיוק.

 

חרטות? I've had a few, כמאמר השיר. בעיקר שלא סיימתי את יומן המסע ליפן. אני יכול להעמיד פנים ששום דבר מעניין לא קרה ב-27 הימים שעוד לא כיסיתי (וואו, 15 פוסטים והגענו רק לסוף היום החמישי. תלמד לערוך את עצמך, איגגי), אבל האמת היא שהתעצלתי. ההתעסקות עם התמונות, בעיקר, זה משהו שתמיד מתחשק לי לדחות למחרתיים. אבל היי, אני מניח שתמיד אוכל להמשיך מאותו מקום. רק במקום אחר.

 

לא נותר עוד דבר מלבד לומר תודה לכם, קוראי הנאמנים יותר והנאמנים פחות. ובייחוד לאלו מכם שטרחו להגיב, והכי-הכי: למגיבים הקבועים. מעולם לא הסתרתי את רצוני בתגובות, ואתם תמיד סיפקתם את הסחורה: כמוניפה, פועה, פרי העץ, צופה מהצד, Intsi, מוש השור (לאן נעלמת, מושי?), טוקסי, י. בע"מ, שלישית, ליבי פלופ, Electric Sheep, רועיקי (שנעלם ממזמן), בסיסה, Anedunne, פלז'ר, אנדראייג', נערונדינית, וודנסדיי הקטנה, אמפי הפינגווינית, PK, נצנצים וורודים ויעלילה (וסליחה למי שפספסתי, תקנו אותי!). הייתם החולירעות הכי טובות שיכולתי לבקש, והעובדה שהבלוג הזה שרד עד יום הדין היא הרבה בזכותכם.

 

כפי שכבר אמרתי בהזדמנויות קודמות, אני לא יודע מה בדיוק יקרה איתי אחרי ישרא. סביר להניח שאמשיך לכתוב, אבל אני לא יודע איפה ובאיזו צורה. הייתי איגנציוס תקופה דיי ארוכה, אולי הגיע הזמן להיות איזה יוסאריאן או סנוסמומריקן... מי שירשם במייל לבלוג הנוכחי יוכל לקבל עדכון כשיפול הפור. מי שסתם רוצה לשמור על קשר, יותר ממוזמן לכתוב לי ל-iggyjacrei@gmail.com.

 

וכמו שאמרו פעם נושאי המגבעת, "תודה לעולם, תודה לכולם! אין עתיד לברית של חולירעות!"

 

מחר יפורסם פה הפוסט האחרון בהחלט :)

נכתב על ידי , 28/12/2017 17:54  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על מצבו העגום וסופו המתקרב של כלב #3



(זה לא פוסט שרציתי לכתוב, אבל הרגשתי ששומה עלי לעשות כן בטרם ישרא נסגר. זה הפוסט הראשון שכתבתי בטלפון. עמכם הסליחה על שגיאות הגהה)

 

***אזהרת קריאה: כמו שאפשר ללמוד מהכותרת, זה לא סיפור שמח. שאלו את עצמכם, האם אתם באמת רוצים לקרוא פוסט שזוהי כותרתו?***


כלב #3 הגיעה אלי במפתיע. השנה היתה 2002 ואני הייתי בן 20. יום אחד פתחתי את דלת המוסך, ועל מפתנה ראיתי גור כלבים קטנטן. הוא לא יכול היה להיות בן יותר מכמה שבועות, כנראה שרק נגמל מלינוק. איך הוא הגיע לשם, זו תעלומה, אבל ברור שהוא לא יכול היה להגיע לשם בעצמו. מישהו נכנס לחצר שלנו, חצה אותה, נכנס למוסך והפקיד שם את הגור . אולי מישהו שראה אותי מטייל בלילות עם כלב #2 ולפעמים גם על הכלבה הבכיינית והמעצבנת, וחשב לעצמו שהנה, הבחור הזה בטח ישמח לטפל בעוד כלב.

זה היה גור מקסים, וקטנטן כל כך. וכשהוא ראה אותי מתנשא מעליו הוא ניסה להתחבא מאחורי רגל אחורית. התנועה הזו, שהיתה כל כך עלובה ומעוררת רחמים, שברה אותי מבפנים. באותה השנייה זה הוחלט, הכלב הזה הוא באחריותי.

ההורים שלי לא התלהבו. באותם ימים כלב #2 שלט בבית בכף רמה, וההורים שלי הודיעו שהם בשום אופן לא יסכימו להכניס עוד כלב הביתה. אבל היתרון בלגור במושב הוא שאתה יכול לגדל מספר בלתי מוגבל של כלבים בחצר, if you so desire.

כדי לרצות אותם נתתי לאבא לבחור לו שם. אצלינו במשפחה יש מסורת ארוכה של לתת לכלבים שמות של כדורגלנים. טורניר היורו התקיים באותם ימים, ואבא בחר לו את השם "בקהאם". יומיים אחרי הוא שמע אותי קורא לו בשם הזה, והתפלא בקול מאיפה הקרצתי אותו.

חלפו כמה שנים. הסמדרובה, שהיתה חברה שלי בזמנו, עברה לתל אביב ונפרדנו. התחלתי לצאת עם איזו פסיכית מטורפת מרעננה שגם אחרי שנפרדנו היתה מופיעה פה לפעמים באמצע הלילה כדי לשחק עם הכלבים שלי. בקהאם גדל לכלב יפייפה. לא גדול. בינוני וחמוד. סוג לא ידוע. אבל פעם אחת צפיתי בלוחש לכלבים וראיתי שם כלב שנראה כמעט כמוהו. מסתבר שהוא מעורב עם נוביה סקוטיה רטריבר, שאלו כלבים שקופצים לאגמים קפואים ומושים משם ברווזים שנורו. איך לעזאזל התגלגל כלב כזה לארצינו המיוזעת, לא ברור בכלל. 

אחרי כמה נסיונות לא נעימים עם לוכדי כלבים חולירעות למדנו שצריך לקשור אותו בשעות הבוקר ועד הצהריים. הוא נקם בנו עם נביחות בלתי פוסקות. לפנות בוקר אחד, אחרי הטיול, קשרתי אותו והלכתי לישון. השעה היתה כנראה ארבע. בשש הוא העיר אותי בנביחותיו ופשוט לא הפסיק. יצאתי אליו בעצבים וצעקתי עליו ממש. הוא התקפל לכדור וניסה להתחבא לעצמו מאחוריי הרגל האחורית. זו היתה הפעם השנייה והאחרונה שראיתי אותו עושה את התנועה הזו. נשבר לי הלב. התביישתי בעצמי וחזרתי לישון.

מקרה משעשע יותר אירע בבוקר אחד כשהצצתי מהחלון וראיתי אותו עולה על כלבה שנכנסה לחצר שלנו. במונחים שלנו, היא אנסה קטין. הוא נצמד אליה מאחור ועוד לפני שהפסקתי להחליט מה דעתי באשר לצפייה בפורנו כלבים זה כבר נגמר. בערך. בקהאם צנח על גבו, הבעה של אושר מוחלט מרוחה לו על הפרצוף, וארבעת כפותיו תלויות להן רפויות באוויר. הכלבה החלה ללכת, ובקהאם אחריה, נגרר על גבו, עודנו מחובר אליה, אבל לחלוטין אדיש למתרחש. זה לקח קצת זמן עד שהיא הצליחה להתנתק ממנו ולרוץ לה לדרכה בחיפוש אחר הקוקטייל המושלם, ובקהאם פשוט המשיך לשכב שם, בנירוונה, בוהה אל חלל האוויר.

כלב #3 הצטיין באומץ ונאמנות שאופיינו גם בפזיזות. בפעם הראשונה שלקחנו אותו לים, הוא הסתער אחרי אל תוך הגלים ומצא את עצמו רטוב ומבולבל. אחר כך לא הסכים להכנס יותר. ופעם אחת ניכשתי עשבים מאחורי המרפסת, מקום שמופרד על ידי חומת אבן שמגיעה לי לפופיק. בקהאם לא יכול היה לראות מה נמצא מצידה השני של הגדר, אבל תוך כדי עבודה פתאום שמעתי חבטה ומצאתי אותו שוכב מבולבל לרגליי, כרוך בצמח מטפס.

בסוף 2005 עברתי לבאר שבע. התלבטתי הרבה אם לקחת את בקהאם איתי. מצד אחד, לא רציתי לעזוב אותו. מצד שני, לגדל כלב בעיר, בדירה, עם שותפים - זה חתיכת כאב ראש. ומצד שלישי, זה כלב של שדות פתוחים, לא של רחובות אספלט וחדרים צרים. החלטתי שהכי טוב לו ולי שאסע בגפי. אחי, שכבר גר בבית באותה תקופה, לקח על עצמו את האחריות הטיפולית.

תשע שנים חלפו. שנים שבהן חזרתי הביתה פעם בכמה שבועות, לסופ"ש קצר בדרך כלל. שנים שבהן כלב #3 הרגיש פחות כמו הכלב שלי ויותר כמו כלב שסתם שמח לראות אותי. וכשחזרנו מיפן והשתקענו אצל הורי, הוא כבר היה מבוגר. הרגליים האחוריות החלו לזייף קצת, והוא התנשף בכבדות. הווטרינר עשה לו צילום והסביר שהוא סובל מפיברוזיס, שזה הליך שבוא הריאות מאבדות אלסטיות. הוא גם ירד קצת במשקל והרופא המליץ לעבור לאוכל ייעודי לכלבים מבוגרים. אבל הוא היה ונותר כלב שמח שנהנה מהחיים, אוהב לטייל ולזלול דברים שהוא לא אמור.

 

לפני שנה פרצה שריפה במושב שהתפשטה במהירות גם לחצר שלנו. כלב #3 היה קשור בשעה זו של הבוקר, והאש התקרבה אליו ואל בלוני הגז ששוכנים לא הרחק ממנו. הכול קרה נורא מהר. רגע אחד הרחנו עשן ולא הבנו מאיפה; רגע שני החצר של השכנים עולה באש ואנחנו מבינים שהמצב מסוכן; רגע שלישי והחצר שלנו בוערת. רצתי החוצה מהר יותר ממה שרצתי אי פעם בחיים (שזה לא כזה מהר, תאכלס). האש היתה במרחק של מטרים ספורים מבלוני הגז. כל שביב של הגיון אמר לי שאני צריך לברוח משם, ושכלב בן 14 עם שיגרון וקשיי נשימה לא שווה את הסיכון למוות מכוויות דרגה 1 בכל הגוף. אבל היגיון לחוד ורגש לחוד. מצאתי אותו מסתתר במלונה שהוא מעולם לא הסכים להיכנס אליה. להשאיר אותו שם לא היתה אופציה. שחררתי ממנו את החבל הרמתי אותו בידיי ונסתי על נפשי (מכבי האש הגיעו חצי דקה יותר מאוחר והצילו לנו את הבית. זה היה מאוד נחמד מצידם. אחר כך הם חייבו אותנו על עלות כיבוי השריפות בכל המושב, שהיה הרבה פחות נחמד, אבל הצלחנו לצאת מזה בסוף(.



שלוש שנים חלפו להן מאז שחזרתי לבית ההורים. המצב נראה יציב, ואולי ההתדרדרות היתה הדרגתית מלהיות מורגשת. אבל הרגליים האחוריות הלכו ונחלשו, ולעלות מהכביש למדרכה כבר לא היה כל כך פשוט. והוא הפסיק לאכול. גם זה היה הדרגתי, אבל הכמות שנשארה לו בכלי הלכה וגדלה מדי חודש.

לפני שלושה שבועות, כמעט במכה, ההתדרדרות הפכה לגלויה. יום אחד עוד יצאנו לטיול כרגיל, ולמחרת הכלב בקושי מסוגל ללכת. הרמתי אותו בידיים, העמסתי אותו לתוך המושב האחורי וחזרנו לווטרינר. הוא לא היה שם, אלא מישהי אחרת שאני לא מכיר. הזדעזעתי לגלות שהוא שוקל רק 13 קילו, כשבשיאו הוא שקל 18. הווטרינרית בדקה ובדקה ובסוף אמרה שאפשר לעשות בדיקות דם ואפשר לתת ישר סטרואידים ולקוות לטוב.

לא רציתי לעשות בדיקת דם. בעיקר חששתי מהתוצאות. גם ככה הכלב כבר בן 15, ואם ימצאו אצלו סרטן זה לא שיש הרבה מה לעשות. הרגשתי שהווטרינרית דוחפת לכיוון הזה, אבל בחרתי שלא. קיבלנו סטרואידים. חזרנו הביתה.

אחרי שלושה ימים התקשרו מהקבלה לשאול מה שלום הכלב. הסברתי שאין שיפור, אבל נראה שהוא חסר מנוחה. המזכירה אמרה שזה נשמע לא טוב ושנבוא לעשות בדיקות דם. למחרת הגעתי בבוקר, ותודה לאל, הווטרינר הישן היה. הוא פתח את התיק הרפואי, הציץ בכלב ושאל מה אני רוצה לעשות עם איתו.

"אמרו לי לעשות בדיקות דם," הסברתי.

"תראה," ענה לי הווטרינר, "אם אתה רוצה, נעשה. אבל אני כבר אומר לך שגם אם נמצא לו גידול על הריאות, אני לא מתכוון לפתוח כלב בגילו. אתה צריך להכיר בעובדה שהסוף מתקרב. אני מציע שתתרכז בכך שהוא יסבול כמה שפחות במה שנשאר לו לחיות, וזה כנראה עניין של שבועות, או מקסימום חודשים."

"אבל הוא לא אוכל," הסברתי לו. בביקור הקודם שאלתי אם אפשר לתת לו מזון שונה והווטרינרית אמרה לי להישאר עם אוכל היבש.

"תן לו פסטרמה," הווטרינר יעץ לי, "וטונה מקופסא. כל דבר שהוא יסכים לאכול."

וכך היה. כלב #3 חזר לאכול  - ליומיים. לא משנה מה אני נותן לו, אחריי יומיים הוא מסרב לאכול את זה. אבל הוא אוכל קצת, והרגליים עובדות מספיק טוב בשביל ללכת את הטיול הרגיל, אם כי פי ארבע יותר לאט.

לפני שבוע חשבתי שיש סיכוי טוב שכלב #3 ימות לפני שישראבלוג ייסגר, אבל זה נראה שהוא יכול להחזיק מעמד עוד כמה שבועות. השאלה היא בשביל מה. אני שוכב לידו בסלון, אחרי שגם הוא וגם ההורים שלי הסכימו שישן שם, ואני לא רואה את הכלב השמח שתמיד הכרתי. הוא לא משדר סבל, אבל העדר השמחה שלו גרוע באותה מידה. זאת לא החלטה שאני רוצה לקבל, אבל אין אף אחד אחר שיקבל אותה במקומי. גם על כלבים נגזר למות. ולפעמים נגזר על בעליהם להמית אותם. כמו שהווטרינר אמר, כשהוא יתחיל לחרבן על עצמו, נדע שהגיע הזמן.

 

בקצה החצר שלנו צומחת שורת אקליפטוסים. זהו מקום משכנם האחרון של כלב #1 וכלב #2. אבל להם היתה ההגינות להתפגר בכוחות עצמם. התחושה שלי היא שאמצא את עצמי חופר שוב באדמה השורשית הזו עוד לפני בוא האביב.

 

תמיד אמרו לי ש- It is better to have loved and lost than never to have loved at all.

 

אף פעם לא קניתי את זה.

 

כלב #3, בימים טובים יותר (ועוד איזה כלב רנדומלי ומטונף שעשה לנו פוטו-בומבינג)

 

(שונאים את עצמכם? למה שלא תקראו גם על מותו של כלב #2)

נכתב על ידי , 28/12/2017 13:18  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

12,801
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ