לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"וכל אימת אשר גאון אמיתי יגיח אל אוויר העולם, ידוע תדע אותו, שכן החולירעות כולם יבואו בברית כנגדו."

Avatarכינוי: 

בן: 36

Google:  iggyjacrei

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2018

פרפרים בשדה הבושה / סיפור קצר


הסיפור הבא הוא בעצם תרגיל כתיבה שעשיתי לפני כמה זמן. התרגיל היה ליצור באופן מלאכותי דימויים ביזאריים ככל הניתן, ואז לנסות לשלב אותם בסיפור, או לכתוב סיפור סביבם, תלוי איך מסתכלים על זה. 

 

 

פרפרים בשדה הבושה


לאחר שאשתי עזבה אותי אימצתי גננות כתחביב לשעת צרה. מדי לילה יצאתי לשדה הקוצים העזוב שליד בייתי והשקתי אותו מים מלוחים. את החוחים עקרתי בידיי החשופות, ואור תשוקת הכוכבים ליטף את אדמת הטרשים הנפוצה בעדינות של אמא פולניה. לא עבר חודש ושדה של בושה מלבלבת צמח ועלה מהשדה והסתיר את בייתי.

 

שמחתי לפרטיות מעיניים מנקרות, ומדי בוקר יצאתי לחצר לשתות קפה של שכחה בצל עלי התואנה. בוקר אחד, בין לגימה מכוס התרעלה לביס מעוגת השמרים שקפאו, הבחנתי בפרפר זהוב וכחול נימים טופח בכנפיו בינות לעצים. יופיו עתק את נְשָׁמָתִי, ופעם הראשונה מזה שבועות ארוכים הפצע הבוער בליבי, שצורתו צורת אישה מוכרת, חדל לרגע מלשרוף. הפרפר הזהוב רפרף לכיווני, וכשחלף מעלי הותיר אחריו שובל של אבקת זהב. האבקה שקעה לאיטה ונספגה בבגדי, בכוס הקפה ובידי המושטת.

 

למחרת הופיעו שני פרפרים נוספים, ירוק בוהק ואדום בוער. נשכבתי על האדמה בגפיים פרושות ונתתי לאבקה הצבעונית לשטוף ממני את חטאיי. בתום כשבוע התמלאה החצר בפרפרים צבעוניים מספור. ביליתי ימים שלמים שרוע על החצץ, אפוף בצבע ותנועה. הכאב נשכח. אשתי נשכחה. העולם שבחוץ נשכח.

 

ולפתע חדר צליל קר ובוטה את שלוות השכחה. הסדר הופר, ונשמתי שריצדה לה על כנפי הפרפרים צנחה חזרה לחזי. קיוויתי שהצליל יעלם, אך הוא בשלו, חזור וחדור, עד שנזכרתי שזהו קול הפעמון שבשער. בצר לי קמתי מן החצץ ופילסתי דרכי בין שרכיי הבושה. מצידו השני של השער נשקפה אלי דמותי מבעד למשקפיה הכהות של אישה לא-מוכרת.

 

"אדון גרינשפין, אנחנו צריכים לדבר."

 

"כן, בוודאי," השבתי, אם כי מופלא היה בעיניי הדבר, שקיים עניין כלשהו בינינו.

 

"הגן שלך הוא מפגע ציבורי ותברואתי. אני מייצגת את הוועד, ובאתי לדרוש בלשון תקיפה של בקשה שתנקה את החצר."

 

נדהמתי. "הגן שלי..? מפגע? הלוא הוא כפר נופש ללב דואב. מה עניין לוועד במה שמתרחש מאחוריי שעריים סגורים?"

 

"תקשיב, גרינשפין, החצר שלך היא מפגע לעיניים, וההזנחה הפושה בו פוגעת בתדמית המושב כולו, וגם במורל."

 

"במורל?"

 

"בהחלט. והרי כך הזנחה מתפשטת משכן לשכן. אבל ניחא, אנחנו לא יכולים להכריח אותך לשמור על חצר מטופחת, למרבה הצער. אבל הפרפרים—פה כבר נחצה גבול אדום."

 

"הפרפרים? במה הם מפריעים למישהו? והרי הם כל כך יפים."

 

"זו דעתך הסובייקטיבית," היא ענתה בנימה שהבהירה כי דעתי אינה עומדת בקנה אחד עם האמת האובייקטיבית של הוועד. "אבל מה אתנו, אדון גרינשפין? השתת ליבך לסבל שאתה גורם? תסתכל פה ברחוב, כל החלונות סגורים. מי שפותח, ישר כל הבית שלו מתמלא פרפרים."

 

"באמת?" שאלתי, מופתע. הבושה הסתירה את השכנים מעיניי, ולכן לא יכולתי להיות בטוח.

 

"בהחלט! ובנהיגה—הרי זו סכנת נפשות. אתה פותח חלון בשביל קצת משב רוח, ולפתע כל הקבינה רוחשת וגועשת! לא ניתן לראות את הכביש. רק בנס עוד לא היתה תאונה."

 

"באמת שלא ידעתי."

 

"אבל הכי מסוכן זה האלרגיות."

 

"האלר—מה?"

 

"אלרגיות, גרינשפין. הידעת שאחד מכל 17 ילדים אלרגי לאבקת פרפרים? הפרמיות של הביטוח עלו לשמיים מאז שפתחת בו מקלט לפרפרי ונדכאיי העולם. עד מתי, אדון גרינשפין? רק אתמול נכנס לי פרפר לסנדוויץ' וכמעט שנחנקתי. אתה רוצה לחכות עד שאיזה ילד ימות מאלרגיה בדרך לבית הספר? זה מה שאתה באמת רוצה, אדון גרינשפין?"

 

"לא, בוודאי שלא," השבתי, "לא ידעתי... לא חשבתי... אחד מכל 17, את אומרת?"

 

אם לא למעלה מזה. אז מה אתה אומר, אדון גרינשפין, אתה מתכוון לשתף איתנו פעולה? זה יהיה קל יותר לכולם."

 

"רמי, תקראי לי רמי."

 

"אתה איתנו, אדון רמי?"

 

הבטתי לאחור אל שדה הבושה שגידלתי לגמרי בעצמי. פרפרים בשלל צבעי הקשת בענן טסו מעץ לעץ, מי בקו ישר ומי במסלול ספירלה של תחתית. בכל מאודי רציתי לשמור עליו ועל הפרפרים שבאו לנחם לי חברה. אבל מצד שני, עוד פחות מזה רציתי ילד מת על מצפוני.

 

"אני אתכם, גברת..."

 

"מרים, ואני שמחה לשמוע את זה, רמי. ורק בשביל להבהיר שאין מדובר כאן במשהו אישי, אני מוכנה לעזור לך בתהליך הביעור. יש לך הרבה עבודה לפנייך, וממה שאני מבינה אין לך מי שיעזור."

 

"אני באמת מאוד מודה לך, הגברת מרים. חוששני באמת, שאני לבדי לכשעצמי, אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל."

 

וכך היה ששנינו שינסנו מותניים ויצאנו לייבש את הבושה. אני במצ'טה ומרים במסור החשמלי. התחלנו מבפנים בעיגולים הולכים ומתרחבים, נפגשים באמצע עם כל איטרציה. כשהייתי חולף על פנייה הייתי רואה אותה חובטת בפרפרים במקל ומשפריצה עליהם פליט, ממלמלת "בהמות מטונפות" ו-"תולעים עם כנפיים."

 

לאחר יומיים מאומצים כרתנו את הגזע האחרון בעבודה משותפת, וכל הפרפרים שמצאו מסתור בין ענפיו קפצו לאוויר, הקיפו את בייתי במערבולת של צבע ותנועה, ואז פנו מזרחה ובתוך שניות נעלמו באופק.

 

"ברוך שפטרנו," הפטירה מרים.

 

הבטתי סביב. שדה הקוצים עמד חשוף ופגיע. יכולתי לראות עכשיו את שורת הבתים במעלה ומורד הרחוב. תריסים מוגפים החלו להיפתח. חשבתי על כך שאם אני יכול לראות אותם, הם גם יכולים לראות אותי, ונתקפתי חשק עז להיכנס לפנים הבית.

 

"שוב תודה לך, הגברת מרים."

 

"רק מרים"

 

"-רק מרים. באמת שלא הייתי יכול לבד. אבל עכשיו, אם תסלחי לי, הייתי רוצה להיכנס קצת בפנים."

 

"כן, ברור, בוודאי."

 

הסתובבתי ללכת, אבל לפני שהספקתי לחצות את מפתן האל-חזור היא קראה לי.

 

"תגיד לי, רמי, קפה אתה אוהב?"

 

חשבתי על הקפה של הבוקר ששוב לא אוכל ליהנות ממנו בחצר בחברת הפרפרים שאינם. "כן, אוהב, בוודאי."

 

"אז מה אתה אומר שנלך מחר לשתות אצל אבו-אבי? אני ואתה?"

 

הבטתי בפנים הממושקפות וכרגיל, כל מה שראיתי זה את עצמי מנסה להביט פנימה. זה לא שהיו לי מחויבויות קודמות. "בשמחה, מרים, בשמחה."

 

הסוף

 

אני תוהה מאיפה השם "גרינשפין" הגיע. אני לא מכיר אף גרינשפין. בכלל, האופן שבו אני בוחר שמות הוא כנראה או מאוד עמוק, או, וזו האפשרות היותר סבירה, אקראי לחלוטין.

נכתב על ידי , 7/10/2018 21:54  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Dance of Life


ב-2003 יצא האלבום Dance of Death של הלהקה Iron Maiden, אלבום שידוע בעיקר בזכות תמונת הכריכה העלובה שלו. על פי הסיפור, הלהקה בחרה ברגע האחרון ללכת על סקיצה של התמונה במקום על היצירה הסופית, וכך זכינו לגופים תלת מיימדיים מגושמים שנראים כאילו נלקחו מגרסאת הדמו של סימז 1 (שכותרתו "הסימז!: מסיבת חשק!"), כולל גליצ'ים, איברים שחותכים זה את זה, וכן תינוק רכוב על כלב שדורך על (בתוך) נחש. איירון מיידן היתה מאז ומעולם להקה שתמונות האלבומים והסינגלים שלה היו חלק בלתי-נפרד מהאתוס שלה, רוויי פרטים וחתרנות. על רקע הציורים הקלאסיים של Number of the Beast, Seventh Son of a Seventh Son ובעיקר של Somewhere in Time, אולי תמונת העטיפה הטובה ביותר בכל הסטוריית המטאל והמוזיקה בכלל, מלאך המוות של Dance of Death נראה יותר כמו מתיחת אחד באפריל מאשר אלבום לג'יט של מיידן.

 


Sims Gone Wild 2003

 

התוכן המוזיקלי, תודה לאל, הרבה יותר טוב ממה שהעטיפה עשויה להוביל אותנו להאמין. לא חזרה לימי הזוהר של שנות השמונים, אומנם, אבל בהחלט תוצר איכותי מבית היוצר של סטיב האריס ושות'. שיר הנושא הוא אולי השיר הטוב באלבום, ומגלל את סיפורו של בחור שיכור (I'd one drink but no more, טוען הדובר בנימה לא-משכנעת בעליל) שבעודו הולך בחורש בשעת לילה נקלע למסיבת ריקודים פרועה של גוויות שעלו מן השאול. האל-מתים מסתברים כדי חברמנים, ובמקום לסעוד על בשרו של הדובר, הם דווקא מזמינים אותו להצטרף למעגל, והוא מאבד את עצמו באקסטזת הריקוד.

 

 

היום שלי אתמול לא התחיל משהו. התעוררתי אחרי פחות משלוש שעות שינה ולא יכולתי לחזור לישון מכיוון שתמונות טורדניות של אבא שלי נופל מהגג של סבתא בזמן שהוא מנסה לתקן דליפה מהדוד רדפו אותי. אמא אומנם הבטיחה שלא תתן לו לעלות לשם לבד, אבל אבא שלי תמיד יכול למצוא את דרכו למצבי סיכון גם כשנדמה שעטפת אותו בצמר גפן מכל הכיוונים (הוא סוג של הודיני ברוורס). אז גררתי את עצמי לשם והצתוותתי אליו, ומה שאמור היה לקחת שעה-שעתיים התמשך לחמש שעות של טיפוס על סולמות, נסיעות הלוך ושוב לחנות כלי עבודה, חיתוך צינורות והחלפת גומיות. מסתבר שכל צינור ברחבי הבית שיכול היה לנזול - נזל, וגם כמה כאלו שלא היו יכולים לנזול - נזלו בכל זאת.

 

בסך הכל, זה לא היה כל כך נורא, אלמלא היו לי תוכניות לנסוע עם פרפל לאיזה שוק של היפים ומשם למסיבת היפים. אמא ידעה שאלו התוכניות, והתרגזה על אבא שהוא מחזיק אותי. אבא לא ידע, וגם אם היה יודע, לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר מעבר לסתימת חורים. פרפל חיכתה לי בבית, וכל שעה שלחתי לה הודעה מעודכנת של "אנחנו עוד מעט מסיימים." שום דבר מזה לא היה יותר מדי גרוע, אני מניח, אבל נקלעתי לתוך תחושה מכלה של אי-נעימות ובאסה. הרגשתי שכל הנסיונות שלי לתקן נזילות בחיים רק מובילות לפיצוצים בצינורות מים גדולים יותר, ושבאשמתי הבית כולו מוצף, וכולם חווים אי-נעימויות.

 

גם היה חם. מאוד. ומגעיל. בשלב מסויים אבא קפץ שוב לחנות להביא את הדבר התורן שהוא היה צריך ולא חשב לקנות כשהיה שם קודם, ואני עמדתי כמו גולם וחיכיתי לו. ראיתי על הכביש שתי מכוניות נוסעות. הראשונה נסעה במהירות סבירה לחלוטין בשביל כביש פנימי של המושב, והמכונית השנייה היתה צמודה אליה מאחור ולא הפסיקה לצפור. רצה הגורל ובאותו הרגע החזקתי בידי חתיכת צינור, והיה לי ברור שאם אני הייתי זה במכונית הקדמית, היית דופק ברקס עם חצי סיבוב, כך שהמכונית תחסום את הכביש, יוצא אל הנהג המצפצף עם הצינור ודופק לו אותו בראש ובפרצוף עד שמישהו היה תופס אותי בכוח או עד שכוחותיי היו כלים. ראיתי את עצמי מובל לתחנת משטרה, ושוטר ששואל אם אני מתחרט או מצטער על מה שעשיתי, ואת עצמי עונה בנחרצות שלא, שאני מוכן ללכת לכלא עבור העיקרון שאנשים מעצבנים צריכים לקבל צינור בראש. אני מוכן למות על העיקרון הזה, ואני מוכן גם להרוג עבורו. איפשהו במרחק חלק קטן בתוכי זעק שיש לי בעיה, ושאני צריך ללכת לטיפול לשליטה בכעס, אבל לקחתי צינור דמיוני ודפקתי לקול הזה בראש עד שהוא הפסיק.

 

לבסוף אחרון הצינורות חדל מדליפותיו, וסוף סוף יכולנו לחזור הביתה. השעה היתה כבר שש. שאלתי את פרפל אם היא עוד רוצה לנסוע למסיבה, והיא נתנה לי מן תשובה מתחמקת שממנה הבנתי שכן, אבל כבר מתחיל להיות מאוחר, והיא דואגת לי שאני עייף ומסכן אז אולי עדיף שלא. נכנסתי למקלחת והגחתי ממנה קצת מאושש, והחלטתי שזין על הכל, נוסעים למסיבה, ומקסימום אני אשכב שם לישון, אבל לפחות שלפרפל יהיה נחמד. זה שלי יש יום חרא לא אומר שכולם מסביבי גם צריכים לסבול. וכך יצא שנכנסנו לאוטו ונסענו צפונה, למסיבת היפים בקריית טבעון.

 

מסיבות היפים היא תופעה יחסית חדשה בחיינו. אני חושב שהתחלנו ללכת אליהן לפני שנתיים. פרפל היא זו שהיתה בעלת היוזמה, כמובןאני לכשעצמי בחיים לא הייתי הולך לדבר כזה מרצוני החופשי. לצאת מהבית? להיות בחברת אנשים? לרקוד? אלו לא בדיוק דברים שאני נלהב לעשותם. זה לא אומר שאני לא נהנה לעשות אותם, אבל אני צריך בעיטה הגונה בתחת בשביל בכלל לנסות. למרבה המזל, לפרפל יש מגפיים ייעודיות לבעיטת עכוזים, וכך נחשפתי לעולם המסקרן והמנחם של היפים מפזזים.

 

המונח "היפים" אולי מטעה. הרוב המוחלט של האנשים שמגיעים לשם הם לא מגודלי שיער (אבל כן יחפים. כולם רוקדים יחפים), לא מתלבשים שאנטי בטירוף ("שאנטי-לייט" מתאר אותם היטב) ולא משתמטים מסיבות מצפון (אני משער לעצמי). אבל זו המילה הכי טובה שיש לי באמתחתי על מנת לתאר את האווירה ששוררת במסיבות האלו בתמציתיות. בקצת פחות תמציתיות, הקהל מגוון מבחינת גילים: ילדים, מתבגרים, מבוגרים ואף זקנים. תמיד יש גם כמה כלבים שמסתובבים שם. כולם שמחים, חביבים, מעושנים ומסבירי פנים. והמוזיקה היא מוזיקה קצבית, רפטטיבית, כזו שחודרת לתוך הגוף ומרקידה את העצמות. המסיבות האלו נוטות להתחיל מוקדם, באור, ולהמשך אל תוך הלילה, במין אורגייה המונית של טוב-לב.

 

בשבילי זו היתה חוויה פוערת עיניים. עד אז הניסיון שלי ממסיבות ריקודים נחלק לשניים: החלק הראשון הוא מסיבות הכיתה מבית הספר היסודי והחטיבה, מהן תמיד השתדלתי להתחמק, ואליהן אמא תמיד התעקשה שאלך. הן היו נוראות. אותם ילדים שלא אהבתי (במקרה הטוב) וחשבתי מאויים על ידם (במקרה הפחות טוב) איתי באותו חדר צפוף, ואיכשהו אני אמור לשכוח שאני מכיר אותם ושאראה אותם למחרת בבית הספר, ללכת לאיבוד במוזיקה ולזרום. וגם אם יכולתי איכשהו לשכוח מהילדים, אי-אפשר היה להתעלם מהמוזיקה המחורבנת שניגנו שם.

 

החלק השני הוא מועדוניי המטאל בתל אביב שהייתי פוקד באדיקות מגיל 16 ועד שמלאו לי עשרים לערך. שם כבר היתה מוזיקה שאהבתי ממש, אבל קשה לומר שהאווירה שם היתה חיובית במיוחד. חלק אינטרגלי מהחוויה היה לחטוף מכות. יכולת לחטוף מכות ברחבה, כחלק מהריקוד, ויכולת גם לחטוף מכות מחוץ למועדון, כי פאנקיסטים שיכורים נהנים להחטיף אחד לשני מכות, ואם הם שיכורים מספיק הם עשויים שלא להבחין בכך שהם מחטיפים מכות למישהו שהוא לא פאנקיסט שיכור בעצמו, ולכן לא שואב מהחוויה את אותה כמות של סיפוק שהם מקבלים ממנה. בפועל, בכל השנים הללו היה רק מקרה אחד שבו ממש ספגתי חבטות. זו היתה מסיבת פורים, אני חושב, ושני פאנקיסטים שיכורים קפצו עלי והשליכו אותי לגיגית מים. לאחר מכן הסתבר לי שהם עשו את זה לכל מי שעבר שם, ואולי אפילו קיבלו הוראות (ותשלום..?) מגבוה לעשות כן. כך או כך, לא ממש התלהבתי מהרעיון של להסתובב בבגדים רטובים ולא שיתפתי פעולה, וכשכבר היה לי ברור שאני בדרך למצולות תפסתי את אחד מתוקפיי ולקחתי אותו איתי למטה. זו כנראה היתה טעות. אדון פאנקיסט שיכור וקשוח לא קיבל בחן את העובדה שעכשיו הוא צריך להסתובב בבגדים רטובים כמו כל אותם אנשים תמימים שהוא טבל במים באותו ערב, והתחיל לשגר לכיווני בעיטות ואגרופים. היה לי ברור שלהחזיר לו רק יקבור אותי יותר עמוק בצרות (אני אומנם שטוף בימינו חימת זעם רצחנית דרך קבע, אבל בפועל אני דיי מוגבל מבחינת היכולת הפיזית שלי להוציא אותה לפועל. אני צריך חתיכת צינור נוקשה וטוב ביד בשביל להוות איום של ממש על מישהו) אז רק ניסיתי להתחמק מהמכות היותר כואבות ולסגת. האמת היא שכמעט מייד מישהו התערב ועצר את העניין לפני שהוא הספיק להתדרדר, אז גם המקרה האחד הזה לא היה יותר מדי אלים, אבל האיום תמיד היה קיים שם. וגם אם אני עצמי לא חוויתי את זה, כן ראיתי לא מעט מקרים של אלימות שם, ובשני מקרים, אפילו אלימות קשה. אז בקיצור, המוזיקה היתה אחלה, וכל המסביב היה ביב שופכין מסריח (כדרכם של ביבי שופכין).

 

אז בהתחשב בניסיון הנ"ל, מסיבות ההיפים היו לי כמעט כהתגלות. אפשר לרקוד ולהשתגע, לקפץ כאחוז תזזית, ובו בזמן לדעת שהאנשים שמקיפים אותך רק רוצים להשתגע ולקפץ בעצמם, וגם אם הם לא מכירים אותך ואתה לא מכיר אותם (בעצם, בעיקר כי הם לא מכירים אותך ואתה לא מכיר אותם) אתם מאחלים רק כל טוב ופיזוז נעים זה לזה.

 

אז הגענו למסיבה בשמונה, בדיוק לסט של הדיג'י שפרפל אוהבת, והזדרזנו לקנות מיץ גת ולגשת לריקודים. המסיבה התקיימה במטע פקאנים, מזג האוויר היה נפלא, וכל העייפות שהרגשתי פגה כלא-היתה. ידידה שלי שהיתה שם העבירה לי ג'וינט שפמפמתי בזהירות (זכרתי לאיזה סרטים נכנסתי מהחומר שלה בפעם הקודמת) ורקדנו.

 

המוזיקה נכנסה לי לנשמה, ושאריות המודעות העצמית נדחפו הצידה. פתאום אני מבין שאני מסטול-תחת, מכרכר כמו איזה קוף על קטמין, מוקף בזרים, ואוהב כל רגע מזה. אם לצטט מהשיר שהזכרתי, as I danced with the dead my free spirit was laughing and howling down at me. זה בדיוק הרגיש ככה, חוץ מהקטע שהאנשים סביבי היו היפים, לא זומבים, אבל לא ניטפל לקטינות.

 

"אז זאת הסיבה שאנשים אוהבים לעשות סמים במסיבות," חשבתי לעצמי בפליאה. תמיד חשבתי שזו הסביבה הכי פחות סימפטית להתנסות בחומרים משני תודעה, בגלל שאתה מוקף באנשים שאתה לא מכיר, נמצא באלוהים יודע איפה, עם רעש שחופר לך בראש. אבל מסתבר שאלו בדיוק הסיבות ללמה זה כל כך משכר ו-engulfing. והריקודים, oh my, הריקודים. אני לא יודע לרקוד בשום מובן פורמלי (מישהי פעם הזמינה אותי לרקוד סלואו, וכמעט דפקתי לה נגחה, ובשאר הזמן רק דרכתי לה על הרגליים. וגם הלכתי פעם אחת לריקוד סלסה בבאר שבע, וזה היה דיי זוועה), אבל כשזה מגיע ללהניע את הגוף לפי קצב ומנגינה, אני חושב שיש לי הרבה יצירתיות ותיאום בעניין. אני בטח נראה מהצד כמו אידיוט שממש ממש צריך ללכת לשירותים, אבל כשאני מסתכל סביבי אני רואה שבערך כולם נראים ככה. אתמול היצירתיות התעלתה על עצמה, כנראה בסיוע הגת והגראס, ופתאום היה לי ברור שמה שאני עושה זה לקחת את כל התחושות הלא-מעובדות מבפנים, ונותן להן צורה באמצעות הגוף. ומשחרר. את כל החרדה, את אי-הנעימות, את התסכול והזעם - הכל עבר סובלימיזציה פיזית בצורת קיפוץ, תנועות ידיים מוגזמות והנעת האגן. ועם כל רגע שעבר, הרגשתי קל יותר, משוחרר יותר, ושמח יותר.

 

"אני לא מבין למה אף אחד לא לימד אותי בבית ספר איך להוציא את הרגשות שלי החוצה בריקוד," התלוננתי לפרפל אחר כך. ובאמת, למה לא? זה כישור לחיים שעולה בחשיבותו על דברים כמו חילוק ארוך או לספור חמש משבצות במחברת כשכותבים את התאריך.

 

אחרי שעתיים של ריקודים פרשנו לנוח. מזרונים פוזרו מבעוד מועד במרחק-מה מהרחבה, ואפילו שהם היו לחים למדי, הם היו בדיוק מה שרצינו באותו רגע. נשכבנו על אחד המזרונים בחשכה ופשוט נהנו להיות שם זה עם זו. אפילו שחלק ניכר מהזמן על המזרון סתם חפרתי בטלפון, הכל הרגיש מושלם ובדיוק כמו שצריך להיות.

 

ואז באה משטרה וסגרה את המוזיקה, שעה וחצי לפני שהמסיבה היתה אמורה להסתיים.

 

אכלנו פיצה מצויינת שהכינו במקום (עם כוסברה! גאוני), טיילנו קצת באיזור שמסביב למטע ונהננו מאור הכוכבים ומקווי המתאר של ההרים שיכולנו לראות בחשכה, כך עד שהסטלה עברה ואז חזרנו הביתה.

 

זה היה אחד הערבים המאושרים בחיי.

 

אני כבר מצפה בכיליון גפיים למסיבת ההיפים הבאה.

נכתב על ידי , 2/10/2018 18:04  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,301
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיגנציוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איגנציוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ