לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Po'g Mo Tho'in

כינוי:  דולורס

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2018    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2018


תמיד הרגשתי שאני הסטודנטית הכי שקופה בבית ספר לרפואה. אני זזה בנירוטיות מן הדלת של החדר כדי לתת לאחיות להיכנס, דוחפת את המעיל והתיק שלי מתחת לאיזה שולחן במסדרון בית החולים בתקווה שלא יגנבו לי אותם, אני נצמדת לקיר חזק חזק כדי לתפוס כמה שפחות נפח, נושמת מעט, לא אומרת דבר. 


אני מרגישה אבודה, אני לא חלק מהמערכת הענקית הזאת של הפקולטה שלי - לכולם יש חלק בה, כולם תאים שמרכיבים רקמות ואני גרגיר אבק קטן על עדשת המיקרוסקופ. 



כמה שונה זה ממה שקורה בחיי הפרטיים - בן זוגי אוהב אותי ואנחנו ביחד המון המון זמן, ממש כמו כל האנשים הנורמליים בגיל שלי, כל האנשים הלא אבודים שמצאו את הפרטנר לחיים (לא החצי השני, לא הבעל או האישה. לא. לא). הוא יוצר סרטים, הוא מתחזק תחביבים. אני יושבת לידו על הספה בזמן שהוא רואה כדורגל, ורק לפני שעות אחדות ראיתי איך גבר נחנק למוות. הוא הלך לחפש אספרגוס פראי ביער ונפל, ועכשיו הוא מת. סיפרתי ליוצר הסרטים שלי על תסמונת הכשל הנשימתי החריף של הגבר שמת, הוא העיר לי שזאת לא העונה לחפש אספרגוס פראי ביער. אני אוהבת את היציבות הזאת שלי, אבל לעזאזל, אני בודדה. אני בודדה כשאני נצמדת לקיר לבן בחדר המטופל ואני בודדה על הספה ליד הגבר שבחרתי להעביר איתו את שארית חיי, מנותקת לחלוטין ממה שקורה בחיים שלי. וכמה הייתי מחוברת לעצמי כשהדיכאון שלי אכל אותי עד העצמות, איפה פה הצדק?



מה המטרה של כל המלל הזה בכלל? הקדמה לאיזו תפנית קורעת לב? מה אני מנסה לתרץ? למי? לעצמי? לך? אולי אני בכלל גאה. אולי הדיסונסס שלי הוא לא יותר מאשר ביטוי לתסביך האלוהים שפיתחתי לעצמי, הגאווה שלי כלפי הדמות שאני מצליחה לשדר לעולם. כל האנשים הבלתי נראים רוצים את אותו הדבר.



הכנסתי את ידי לתוך כיס מכנסיו המחויטים, הוא הביט בי בהפתעה. הוא מנשק אותי עם לשון והוא מתרחק ברגע שהמזכירה דופקת על הדלת, נותן לכסא המנהלים שלו להתגלגל טיפה לאחר הדחיפה הקלה שהוא נותן לו. אני אוהבת את זה שהוא מלמד סטודנטים ומתמחים, אבל מנשק רק אותי. מחבק רק אותי. אוהב רק אותי. אני מביטה בו מלמטה כשהמטופל יוצא בצליעה קלה ממשרדו, מודה לו על הכל עם מבט מלא הערצה. ואז הדוק', הפרופ', האבא, הבעל, הגדול ממני ביותר משלושה עשורים, האחראי, טוב הלב, החכם, המסור, מביט בי בהערצה וממלמל "אלוהים אדירים, את נראית כמו בובה, את תהיי בעיה גדולה עבורי". 


 


 

נכתב על ידי דולורס , 16/5/2018 20:40  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



40,151
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדולורס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דולורס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ