לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

צריך כישרון בשביל לכתוב,אבל צריך עוד יותר אומץ בשביל לשתף.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2015

אונס - בריכה עם מצופים


1.08 – מתכונן

השעה 1.08 אני יודע לשחות, אבל לבריכה שלי אני צריך מצופים.

 

באחד ממכתבי הדיכאון שלי,יחיד מתוך המוני מכתבים  שכתבתי מאז ימי התיכון – תיארתי חלום מוזר.

אלו מכתבים שתמיד באים בלילה בשעות הכי הזויות שגורמות לי לצוף בתוך בריכה של מחשבות אפלות – כאלה שלא ידעתי שאני יכול לחשוב, באמת ובתמים, לפעמים אני קם בבוקר ואומר לעצמי איך יכולת לחשוב על זה בכלל?

או יותר נכון – איך לעזאזל העזת?!

אז מה הוא אותו חלום? לעזוב ופשוט לזרוק הכול!

לטייל ברחבי העולם במרחבים היפים, כאלה שרואים רק בסרטים ואלוהים שם אתם במקומות שנסתרים מן העין.

להכיר בכל יום מישהו חדש,כזה שאחווה איתו חוויות מטורפות למשך כמה שעות אבל רק כמה שעות! ואז ייפרדו דרכנו,כך לעשות יום אחר יום.

אם כך למה להכיר את אותם בני אדם מלכתחילה? כי לבד זה בודד.

למה רק לכמה שעות? בשביל לבחור מתי אשאר לבד – להיות זה שאחראי על העניינים, להיות זה שחותך את הקשר ואומר עד כאן – הוא לא זה שיגיד די,אני זה שיקבע ואדע שלאחר זמן מוקצב של היכרות לא אפגע ממנו ולא אצטרך להישען כל כך חזק על דלת הארון שבתוכה אני מחביא את כל השלדים.

לפעמים קשה לי להישען על הדלת - אז זה פשוט יוצא.

אני אומר ושופך את הלב מול בנאדם שאפילו לא מכיר אותי ואז מתפצלת לה אותה צומת דרכים מוכרת – יש בה תמיד את הדרך הפונה אל הרחמים, הדרך הפונה אל חוסר ההבנה וכזאת שפשוט פונה ישר ומתעלמת מהעובדה הקיימת.

אז רק להגשים את החלום הזה ,של להמשיך אל היעד הבא, לקחת איתי מפה ולהתחמק מאותה צומת בכל פעם מחדש.

הראש בעננים אך הרגליים על הקרקע והמציאות הקיימת לא מאפשרת לי – היא לא מפגישה ביני לבין אנשים ובונה את אותה הצומת.

היא לא מאפשרת לי להעלות ארוכה על פצע כה כואב.

היא פשוט מדביקה אותי אל המדרכה ומקטלגת אנשים בחיי לאלה שריחמו, לאלה שהבינו ולאלה שפשוט התעלמו מהעובדה.

 

1.15 – נכנס לבריכה

 

אני יושב בחדר עכשיו ומנסה להעלות רגשות שתואמים למה שעברתי,אני מאמין שאנשים היו רושמים כאב,שיגעון,בדידות,מוות.

אבל הרגש היחיד שמצליח לייצב אותי בתוך סחרחורת של רגשות היא תחושת החמצה.

אבל לא החמצה כזאת של – תהיה עוד הזדמנות והכל יהיה בסדר – החמצה והפסד שאין מהם דרך חזור.

החמצה של זוגיות, לילות שינה,ילדות,קיץ.

על כך אתן דין וחשבון ואפתח את מה שעברתי במסע כתיבה שאיננו פשוט לי כלל.

הייתי בן תשע או עשר או משהו ביניהם ואז הכרתי אותו, עדיין לא אותם.

הוא אמר לי להוריד את כל הבגדים וכך עשה גם הוא וכמעין מוודא ספירת מלאי מנה את כל חלקי גופי בקול רם בשביל לוודא שראה את כל אחד ואחד מהם - הוא וידא שראה את אחוריי ואת חלציי.

הוא לא נגע בי,הוא לא נגע בעצמו אך לפני שהתלבש וידא שגם אני ראיתי את כל חלקי גופו והכריח אותי למנות אותם גם כן, הוא התענג על הרגע.

"אתה רוצה לטעום משהו טעים?" שאל עם חיוך באופן מפתיע.

טעמתי.

הריח היה מעורר חלחלה, הטעם לא לטעמי והרגשת הבחילה לא היססה להגיע לאחר מכן.

אך מבחינתו הארוחה לעולם לא נגמרה ורצה שתמיד אבוא לטעום עוד,הוא אפילו פעם שם על זה קטשופ "ככה זה יהיה לך יותר טעים" והייתה אף ארוחה משודרגת שבא החליט לשים גם חומץ.

הצריבה והכאב מהחומץ היו רק שלו,אז הוא החליט לשתף אותי גם בכאב ובצריבה.

אל לכל סעודה היה מגיע עם מגבת שכרוכה סביבו, המגבת הייתה בכל פעם בצבעים אחרים – אני זוכר את הרגעים איתו בצבעים.

הצבע הכי נורא היה הסגול עם פרחים לבנים קטנים,זה היום בו החליט בתחילת הסעודה ללגום לו אפרטיף מבזה של משחק תפקידים מגוחך – הוא ביקש שאלבש את אחת החולצות של אמו ואתחיל לגנוח בעודי רוכן על ירכיו.

 

כך נמשך לו המצב חודשים על גבי חודשים ובכל פעם מחדש ידע כיצד לפתות אותי.

השמועה התפשטה לה וכך נוסף סועד נוסף, שפעם אחר פעם היו עושים בי תורות.

תורות של עושים.

בחורף האחרון גיליתי שהוא ראה בי בתור – זונה בת 10 חולת זין – לפחות ככה אמר חברו לשעבר שאיתו נפגשתי בטעות.

הוא התפאר בכך שהצליח לעשות אורגיה עם ילד בן 10.

אני הצלע השלישית,אני הזונה חולת הזין.

 

 

2.27 – מצופים הוסרו; צולל עמוק יותר.

 

אני זוכר את זה לדקויות הקטנות ביותר,אני זוכר את ההרגשה שבה נצמדתי הכי חזק אל הדלת,הכל נעשה קטן יותר.

שני נחשים אל מול עכבר מפוחד בתוך כלוב שהיציאה ממנו הייתה כה פשוטה ובקנה אחד איננה.

המילוט כה פשוט,אך אחזה בי מעין יד להישאר ולא לעזוב.

הם פקחו את עיניי ואילצו אותי לראות כיצד הם עושים את זה ביניהם.

שני הסועדים אכלו אחד השני,עושים את זה בתאוות בהמות.

הסתכלתי עליהם, הסתכלתי על הדלת והרגשתי כמו חיה השועטת במסלול מלא באבנים וקוצים בזמן שמתחמקת מאויביה.

דוהר בתקווה להעלם מעיניהם,אך בסוף המסלול מגיע אל צוק גבוה שתחתיו תהום גדולה.

מסתכל למטה ורואה תהום גדולה, מסתכל בעיניים לאויבים שצמצמו את הפערים בדרך.

לקפוץ או להשאר?לפתוח את הדלת ולברוח או להישאר ולצפות?

היד תפסה ולא הרפתה.

לאחר אקט התאווה הבהמתי התיישב לידי המנצח בתזמורת הזוהמה ואמר בעודו נוגע בירך שלי – זהו בוא נפסיק.

 

2.57 – מוציא ראש,לוקח נשימה עמוקה עד הפעם הבאה.

 

היום זה פוסט טראומה, פעם זה היה – שכחתי.

קיץ 2006,מלון באילת וההורים לא מבינים למה אני לא רוצה להיכנס לבריכה.

החמצה של קיץ – בכל קיץ אני מספר את אותו שקר ולפעמים זה מעייף כי בכל פעם מחדש זה היה לאותם אנשים.

אני לא מוריד חולצה, אני לא שם בגד ים שבטעות יכול לפול במים.

לא מסתכן בחשיפת גוף.

אז פשוט תכנס עם חולצה למי אכפת?לי אכפת.

כולם נהנים בלי חולצה,ואני גם אהנה אבל אני לא שונה מאף אחד,אז או בלי חולצה או בכלל לא.

בוחר בכלל לא.

אתה פשוט לא אוהב ים?אז נלך לבריכה.לא אוהב חשוף.

חשוף זה פגיע,חשוף זה פוגע עם חשוף נפגעתי – אגרוף לגבריות ולביטחון העצמי,בום!

קיץ 2006 הגיע לקיצו; חמש שנים עברו מהדבר.

כולם מתיישבים בכיתה החדשה שתלמידיה עורבבו; כל אחד חויב לאמר את שמו, וכיצד חווה את מלחמת לבנון השנייה?

כולם סיפרו על המלון שהם היו בו,מלאי חוסר כבוד לתוצאות המלחמה,הם סיפרו רובם על הבריכה ועל הים,צביטה בלב.

הגיע תורי והתחמקתי בצורה מטופשת ואז הגיעה תורה של הילדה בעלת השיער הארוך והזהוב עם החיוך הענק שתמיד היה מרוח על פניה. בחיים לא היינו חברים טובים אבל תמיד הערכתי אותה, אפילו סוג של הערצתי משום סיבה מוסברת.

היא אמרה את שמה ולאחר מכן אמרה שהיא חלתה בלוקמיה בקיץ והתחילה להסביר את התהליך הארוך והכואב שהיא הולכת לעבור; צלצול פעמון בית הספר והיא פשוט נעלמה.

 

 

3.45 – צולל חזרה, אבל הפעם עמוק יותר.

חזרתי הביתה, נעלתי את הדלת מאחוריי ולא פתחתי את האור במטבח.

פשוט התיישבתי על קצה הספה ושקעתי במחשבות.

התנתקתי.

שקעתי.

חזרתי למציאות.

התנתקתי.

הלכתי לאינטרנט, חיפשתי לוקמיה.

פאניקה.

חוזר לסלון – שוקע במחשבות.

הלכתי לתיק בחדר והתחלתי לפרוץ בבכי.

מתחיל לזרוק את הספרים לכל פינה כאחוז טירוף ומנסה למצוא את ספר התהילים שאמא תמיד הייתה שמה לי בתיק – "זה חשוב, שישמור עלייך".

לקחתי גפרורים הלכתי לאמבטיה והתבוננתי בכיור כשהספר נשרף.

צווחתי בבכי,ידיי נשמטו על צידי הכיור ובכיתי כל כך חזק עד למצב ובו הרגשתי כלי דם פועמים בצוואר שאותם לא חשתי בעבר.

בכיתי כל כך חזק, כשהסתכלתי במראה לא הכרתי את דמותי.

כלי דם פועמים,זיכרון כואב,ספר תהילים שנשרף.

צרחתי ונתתי מכות לעצמי,חזק יותר וחזק יותר, ירקתי על הספר תהילים.

הרכנתי ידיים בתוך הראש ובכיתי חזק יותר,לא הצלחתי להפסיק ונכנס להתקף פאניקה כי עיניי יכולות להישרף.

תמיד הייתה בי שנאה כבושה לאלוהים אך באותו רגע הפכה לה לשנאת חמס.

הסתכלתי למראה ושאלתי בקול רם – למה דווקא לה?היא ילדה כל כך טובה,יש ילדות רעות בשכבה שלהן זה מגיע יותר – אני שופט את עצמי לפעמים על מה שאמרתי,לאף אחד זה לא מגיע – אבל גם יודע להקל כי הייתי בן ארבע עשרה.

שאלתי את השאלה הזאת עוד פעם ועוד פעם.

כבר לא שכחתי – נזכרתי.

למה לה?

למה לי?

מה אני עשיתי רע?

הקאתי.

צווחתי.

נרגעתי.

ואז נזכרתי ושאלתי למה לי?

בלילה פתחתי את הדלת שההורים ישנו ורצתי לפח הקרוב לזרוק את המצעים וחזרתי בשקט להחליף מצעים חדשים.

מודה באשמה - הייתי ילד בן 14 שהשתין במיטה בלילה מרוב פחד.

זוכר ששכבתי במיטה וחשבתי על גן עדן וגיהינום חשבתי שאם יש גן עדן או גיהינום וכשיגיע זמני ללכת, כשליבי יהלום בפעם האחרונה ונשימותיי יהיו שטחיות מלשמוע, אלוהים לא ירצה בי בגן עדן ואף השטן לא בגיהינום.

לא כי שרפתי ספר תהילים, אלא הרגשתי לא ראוי לאף אחד מהם; מלוכלך וטמא.

 

 

4.44 – צולל הכי עמוק שאפשר.

 

ישבתי בקצה המיטה במלון בלונדון, טיול שארגנתי עם אימא לפני צבא, ודיברו בכל הבוקר על הסכנה מאיימת שקיימת ברחובות עקב גניבת תכשיטים.

איפה הפרופורציות? סכנה מאיימת בנשימה אחת עם גניבת תכשיטים.

תמיד תהיתי על אנשים חסרי פרופורציות.

פרופורציות היו עמוד התווך שלי,נשענתי על פרופורציות.

החזקתי בהם הכי חזק שאפשר.

התגייסתי לצבא ושם הייתי צריך להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלי,אבל הכרתי פחד חדש שקשה להסבירו, הפחד שיבוא הלילה; החושך.

חושך הביא עמו מקלחות עם עוד אנשים, לא מתקלח עם עוד אנשים. מוזר שכמותי,שאלות לא איחרו לבוא.

לילה חייב אותי לישון עם אנשים נוספים בחדר, תעצום את העיניים כבר קיבינימט פשוט תעצום את העיניים – למה שמישהו באוהל יקום ויעשה לך את זה?

הלכתי לשירותים, הרמתי את הרגליים למושב האסלה וניסיתי להירדם לכמה דקות לפחות.

חושך במקומות חדשים זה החושך הכי מפחיד,זה חושך לא מוכר.

הגיע הזמן לישון, תכנס כבר למגורים ותשן,אתה לא יכול לפחד מבניין עם מיטות, זה טיפשי.

איפה הפרופורציות? תכנס.

פניתי לרצפת המשרד.

מקום חדש שוב פעם, החושך מגיע הכול בסדר עד אז – התקף פאניקה ופונה הביתה בלי לחשוב מה ההשלכות.

באחד הימים ישנתי לבד בחדר, סופסוף מנוחה אמיתית;כולם היו בערב גיבוש ובחרתי להישאר – בריכה.

סופסוף לא לשים שעון מעורר בארבע לפנות בוקר כדאי להתקלח לבד, שעון מעורר שבכל פעם העיר אותך למציאות עגומה של פחדים והליכה על קצות האצבעות כדי לא להעיר את השאר.

אני חושב שאיפשהו בין החדר למקלחת התחזקה האמונה שלי והתפללתי להיות שם לבדי ושאף אחד לא יתעורר פתאום ויתהה תהיות שיגרמו לו להיכנס ולהציץ מי מתקלח בשעות כה מוזרות. סופסוף נרדמתי תוך דקות ספורות.

החלום הזה חוזר כל פעם מחדש,הם לובשים את המגבות הסגולות ואני יכול עדיין להריח את הריח שלו,אני מריח אותו לפעמים בקניון – אני תמיד מסתובב וחייב לציין בקול רם לעצמי,זה כמו הריח שלו,הם צוחקים ממש חזק אבל בצחוק מוזר שאוזן אנושית לא תדע לזהות כצחוק.

הם מורידים את המגבות ואין כלום מתחת ואז השיניים מעקצצות לי והלסת נאטמת.

קם בבהלה, מתיישב ליד המיטה של אימא ואומר לה שאני לא מצליח להירדם. תתבגר כבר, פרופורציות.

באחד הלילות בצבא חוויתי את הסיוט הנורא ביותר, כאילו יד אלוהים משתה אותו הישר ממוחי והביאה אותו לחיים.

בלילה הוא שישנתי לבד,שמעתי קולות לוחשים לי "באנו להרוג אותך",פתחתי למחצה את העיניים וראיתי שלוש נרות גדולים דולקים סביבי בחדר.

פוקח את העיניים ובמיטת הקומתיים שמעליי נשכב בחור על חריצי הברזל ועיניו פקוחות לרווחה, האחד יושב במיטה מולי,האחד יושב ישיבה מזרחית בסמוך לנרות וחוזר "אנחנו נהרוג אותך"

התחלתי לפרוץ בבכי,זה לא היה הסיוט שלי.

די תפסיק זה מתיחה אנחנו מצטערים וברחו להם מהחדר.

איפה הפרופורציות? עכשיו תהיה חכם גדול, איפה לעזאזל הפרופורציות?

אינן ,הכול צף ונשטף עם חצי קופסת סיגריות.

יצאתי למסע טראנס של הרס עצמי.

סירבתי לטיפול.

סירבתי לשמוע.

זניתי.

כתבתי להם מכתבים, כתבתי מכתבים לבת זוג ולבן זוג שלו.

שנאה עצמית.

אני מרגיש כבר המון זמן בין החיים אבל בפנים ממזמן כבר מת.

 

6.42– עמוס רגשית, הולך לישון

 

אז אחרי מסע קצרצר של שיתוף שלווה בחושך רב, אני מרגיש שיצאתי אל המקום שבו הכי נוח לי – לאור.

הבאתי אל האור ילד שבהתחלה סלדתי מלהביט עליו אך כיום אני מחבק אותו הכי חזק שיש, וסופסוף קראתי לילד בשמו – התעללות מינית.

 

אני אלון גולדפיינר,ביסקסואל מאושר שמגשים חלום ומתחיל ללמוד רפואה באירופה ועברתי התעללות מינית.

 

 

 

נכתב על ידי , 28/8/2015 16:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בן: 25




הבלוג משוייך לקטגוריות: זכויות אדם , התנדבות ומעורבות חברתית , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAlex Gold אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Alex Gold ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ