לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Here is my soul, My stories :)


היי :) פותחת בלוג כדי לשתף סיפורים מהמגירה . אשמח מאוד לחוות דעת והתייחסות !! אני נוטה להתחיל סיפורים ואז להיזכר בהם אחרי הרבה זמן חח, ובגלל זה אפשר לראות את ההתפתחות שלהם והשוני תודה :*

כינוי:  talella_cookie

בת: 22

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

7/2015

הוא עמד בתור- פרק 1


הוא עמד בתור. הוא ידע את זה ואני ידעתי.

בעודי מביטה בו, ניסיתי להיזכר בעבר טוב יותר אבל ככל שהתאמצתי יותר הזיכרון רק דהה והתערפל מרגע לרגע.

לואי היא
תלמידה שאפתנית
וחכמה ויכולה בקלות מאוד לסובב אחרים על האצבע הקטנה והמטופחת שלה
חזרתי על המילים השקריות במוחי.

מה לואי הייתה עושה?
'הוא לא רואה אותי' חשבתי לעצמי , ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אני אמשיך להיצמד מאחורי המדף שהיה מלא בשטויות אומנותיות הוא לא יבחין בי, לפחות לא מספיק כדי לזהות שזאת אני ואז נוכל שנינו לדלג על המבוכה של היי מוזר ושיחת חולין רק כדי להתעמק בפרטים הקטנים האלה שברור לשנינו שגם לא חשובים.
המדף של השטויות שלי, שאני אהבתי, שטויות שבגללן חזרתי אליהן כל פעם מחדש לחנות. הוא ידע את זה וגם אני ידעתי שזאת החנות האהובה עלי, ושעל יד המדף הזה, הוא המקום הראשון שאני מתמקמת בו מרגע שאני מגיעה לחנות. 

אבל לא היה שם באמת לאן ללכת, החנות הייתה קטנה וכולם פה בערך ראו אחד את פני השנייה לפחות פעם אחת.
כשהוא הסיט לרגע את מבטו לכיווני, לא עברה מאית שנייה והעיניים שלי כבר היו נעוצות ביתר התעניינות בבובת החרסינה המפחידה שיושבת מולי, כבר 4 שנים יושבת ככה.
אני זוכרת עכשיו, איך צחקתי כשהוא נבהל מהבובה והתלונן לי שהוא לא הולך לישון בלילה יותר לעולם, עכשיו אני זוכרת איך הוא חיבק אותי מאחורה ומשך אותי אחורה, הרחק כמה שניתן מהמדף בטענה ש'הבובה מקוללת ואנחנו נידבק', עם הגבות המכווצות הרציניות שלו ובכל זאת בצורה כל כך קורעת.

"לו!" מזמן הוא לא קרא לי ככה, חשבתי לעצמי מהורהרת שוכחת שהקול הזה מופנה אל אני האמתית ולא זה שבחלומות שלי.
לפני שהספקתי למחות נגד תגובתו הידידותית מידי מצאתי את עצמי שלובה בידיו בחיבוק.. טוב חיבוק מדהים...
"איפה היית?" שאלתי בדחיקה עדינה שלו אחורה. טוב, זה קרה. מהר מאוד עיני נחו לעבר הרצפה והמצח שלי בער פתאום.. התבלבלתי לרגע מעצמי שבאמת פלטתי את המילים האלו, מה עובר עלי.
הוא היה נבוך מאוד, היה נראה עליו שלא נוח לו מהמצב כמעט כמוני.
"אממ בקשר לזה.. לו.. "
אתה לא צריך להסביר את עצמך, רציתי לומר לו, אבל בעצם למה לא? לואי האחרת לא הייתה רואה דבר להפסיד מזה.
"אני מצטער שהתנתקתי ככה ממך, את יודעת, אני לא טוב בפרידות ו.. טוב כל העניין הזה של המלגה אז רציתי לתת לזה הזדמנות"
לא התנתקת מספיק. ניערתי לעצמי את הראש בכעס נזכרת בימים שהייתי חוזרת עם דמעות בעיניים מבית ספר שהתמלא בסיפורים על החברות שלך שהחלפת כל שבוע.
"אז למה אתה פה?" הסתכלתי על החצי חיוך של טוני שהחל להתעקם עד לקו דק ונהיה רציני , הגבות שלו התכווצו ברצינות כמו פעם, והוא הסתכל לי ישר לעיניים כאילו חשב שאני קוראת את המחשבות שלו.
לא טוני, אני לא נופלת בפח הזה שלך יותר, המבט הזה לא יוכל לעבוד עלי יותר כמו שהוא עובד בערך על כל אחת... ועלי. אז הכנסתי את הידיים לתוך הכיסים של המעיל במבוכה במקום.. והוא עשה אחרי מיד את אותו הדבר.
"החוזה שלי עם הקבוצה נגמר" הוא אמר באדישות.
"הם לא רוצים אותך יותר?" שאלתי בזרם, והצטערתי במהרה , אני כל כך חסרת רגישות.
"בערך" הוא חייך אלי , ולא יכולתי שלא לחייך, אבל מהר הכרחתי את עצמי לעוות את הפרצוף, גם אם אני אראה מגוחכת העיקר שלא יחשוב שאנחנו בסדר. כלומר שהמצב בסדר.
"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" המשכתי לתחקר אותו בלי בושה.
הוא הגיב בתדהמה כאילו לא היה מוכן לשטף השאלות האלו שהכו בו. "אני.. עברתי לפה, לו, אני לא עוזב יותר".
לא התכוונתי שירגיש חייב לי... אני נשמעת בטוח ממש מציקה. כעסתי על עצמי ששאלתי אבל מצד שני הוקל לי, טוני נמצא פה, בין אם אני ארצה או לא, אני לא אהיה יותר באי ודאות איפה הוא, אני לא אצטרך יותר לחיות בחלומות שלי , אני אוכל סוף סוף לשחרר.
"אתה משוחרר" אמרתי בגיחוך. לא הייתי בטוחה שיבין אותי, אבל הוא בתגובה הוציא את ידיו מכיסי מעילו והוציא בכוונה נשימה כבדה וסידר את צווארון החולצה כאילו רווח לו. חייכתי בתגובה, ובכל זאת חיכיתי לראות מתי יצוץ הטוני שאני מכירה, ובינתיים הרגשתי עדיין שחוץ מהמאפיינים הפיזיים, שאומנם התבגרו והשתנו קצת , ולמרות התנועות המוכרות של טוני , זה לא אותו דבר.

הוא הזמין אותי לבוא אליו לבית ביום שלישי הקרוב אחרי בית הספר, ואני שאלתי אותו ברוב טיפשותי איפה הוא גר, אבל הוא התאפק מלצחוק עלי ואמר לי את הכתובת של הבית הקודם שלו. "כמו פעם" הוא אמר , ואני הרגשתי את הצריבה בריאות גוברת עם כל נשימה.

...

"על מה את חושבת?" הוא חייך אלי והתעסק לי בשיער ביד אחת.
כיווצתי את הגבות לרגע ארוך, כדי לנסות לסנן את המילים שעלולות לצאת לי מהפה, דבר שלואי הקודמת לא עשתה כמובן..
"שהתגעגעתי למקום הזה". הסתכלתי על הכביש המהיר שביצבץ מעבר לסבך העצים שהקיפו אותו, ממש כמו שהיה פעם.
"טוב קשה מאוד לא להתגעגע לפה... אפילו במגורים עם בריכה ומגרש טניס ושמש כל יום, זה משהו אחר.. בית".
הסתכלתי עליו בוחן היטב את השערות החומות אדמדמות שלי. "מה זה, מתי צבעת את השיער?" הוא נזף בי כאילו אני ילדה קטנה. "בחורף שעבר, קצת אחרי שעזבת"
"אהבתי את השיער שלך כמו שהיה קודם"
"הייתי חייבת שינוי". קטעתי אותו. הוא לא אמר דבר. קשה לי להאמין שהוא לא מודע לכך שהשנה האחרונה הזאת לא עברה לי טוב בלשון המעטה.

"לו, אבל הכי התגעגעתי אליך". הוא אמר פתאום אחרי שתיקה ארוכה, הקול שלו החזיר אותי למציאות מהרהורים על רקע רחש העלים והרוח.
"סליחה.?" שאלתי אליו מופתעת, לא מודעת למה יוצא לי מהפה.
והוא בתגובה העיר בערך את כל העיר בשאגת הצחוק שלו.
"גם אתה לא בדיוק כמו שהיית". אמרתי. ולרגע התחרטתי ממבט על פניו שהוא קיבל את מה שאמרתי לא נכון. "כלומר, השרירים, הגובה , מה נסגר עם זה?" התלוננתי אליו בחיוך. "אני משער שקולג' באמת עושה לך טוב כמו שאומרים". הוא חייך אלי ואני החזרתי לו בפרצוף חמוץ.



נכתב על ידי talella_cookie , 15/7/2015 14:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




31
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtalella_cookie אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על talella_cookie ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ