לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  דחליליי





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2017

יותר מדי דמעות סתומות


לפעמים אני מנסה להתנחם באוספים של דברים כמו עשבים יבשים ומוסיקה ולהסתכל עליהם בגדודים שלהם,

ולתת לתכנונים חיים משלהם בתוכי שיזכירו לי שיש הרבה מהם ומשכיחים ממני את ההווה למרות שהחיים קורים כשאתה מתכנן אותם 

ומצד שני. עצוב לי לראות שהחיים יכולים לעבוד בכזו שמימיות


אבל כשאני מתוסכלת כל כך אני לא יכולה לחשוב אני רק מנסה לנשום פעם בכמה זמן בתוך החנוקה

כל אלה וכל השאר מאבדים הגיון ואני נאבדת עם כל מה שנאבד לתוך חור שנפתח כשקורה לי משהו שאני לא בטוחה מה הוא ולמה בעיקר בפעמים מסויימות.


אני יכולה להתנער אבל כמו אבק שמש שבסוף מוצא נחת על מה שבדרכו אל הקרקעית או הקרקעית עצמה זה יגע בי שוב. 


כי זה בי.


מטפחת בי דברים מיותרים כמו כמה שקשים


אני לא רוצה לדבר על כל אלה יותר. על מה אני אדבר.


מעדיפה בצד ובצד מעדיפה באמצע אבל מכירה את עצמי כמה שאני מכירה ואני לא.


אני לא צריכה לחפש אישור אני צריכה לנטוע אותו כי למה לעזעזאל אין לי אותו ולמה שלא יהיה לי. במי זה יפגע?

לקחת -אישור- לנטוע אישור 


הנטייה להאמין שצריך להשתק ולהקטין ולהחביא ולהצניע הכל כי


אני לא יודעת כלום ואני מאוד מבולבלת ואני לא יודעת מי אני ואני לא מרוצה מכל מיני סממנים של מי שאני 

החלטתי שאני מבינה מה זה יופי ומה זה חיים ושאין לי מהם הרבה והתקרבתי לקנאה למרות שאני רוצה מרחק 

ממנה היא לא עוזבת אותי או שאני כבר לא יודעת מי מאיתנו לא עוזבת ולמה אני מגדירה כל אלה כשולטים בי


אין לי שאלה... אין לי תשובה... 


יש לי דפוסים וכס עמק בצד שלהם

נכתב על ידי דחליליי , 18/7/2017 21:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני אף פעם לא סולחת לעצמי. אף פעם. אני מדחיקה אבל אני זוכרת שאני לא סולחת. לא על איך שאני נראית לא על איך שאני מתנהגת לא על איך שאני מתייחסת לא על איך שאני שקופה לא על איך שאני לא מצליחה איך שאני נתקעת איך שאני ילדה איך שהייתי איך שאני מבזבזת. גם אם אני שוכחת תמיד יש מה שמזכיר. בממוצע מספר פעמים ביום. יותר או פחות. אני לא חושבת שאי פעם בכלל אני נותנת לעצמי נחת מהנזיפות שלי... זה מצחיק איך אני האביוזר של עצמי. בכל דבר אני מוצאת איך אני לא בסדר. אני מאשימה את עצמי על הכל. על כל דבר מלהסתכל לאנשהו ללא לעשות משהו ללהוציא מזלג מהמגירה, עד ללא להיות כמו הכי טוב שאני יכולה, ללהיות תקועה ועושה כלום. זה מבייש כמה שזה מיותר. כל דבר שאני אכתוב כאן אני אקבל נזיפות. מצד שני אני גם מרחמת על עצמי. מיותר. אני עושה לעצמי הכל. אין לי לאן לברוח מעצמי. אני לא נותנת לי מקום. אז אני מתחבאת בנקודה הכי חשוכה. אין לי מקום כי אני דואגת שלא יהיה לי. אני לא כזאת טיפשה טובה אם בכל כך הרבה דרכים אני ממלכדת את עצמי. בכולן... זה כואב כי איך ישנה לאן אפנה אם אני יודעת שמחכה לי שם שד. אולי זה הפחד שלי מלעשות מה שאני באמת רוצה. להרגיש את השד גם שם. להרגיש שאני הולכת עם השד לכל מקום. איך אתקדם אם אני יודעת שאני אדאג שאשאר קטנה וחבולה מכלום בלי הצדקה. הכל היה אדמה אבל רציתי בסבלי, אז הרעלתי. זה ההסבר היחיד. ואני לא רוצה לסבול. זה קרב שאני מתכחשת לו ,בין מספר פנים שלי. אני מנסה להתחבא בין פנים, ברווח. איפה שאין לי פנים. או להחליף בלי להספיק להכיר אותן. להשאר במרווח, בעצם. בבריחה תמיד. 

אני מאשימה את הצד הפגוע בי במקום הצד הפוגע שבי ! אני מתקשרת רק עם הצד הפגוע! אבל אני גם הצד הפוגע! כל ההיתממות והרחמים העצמיים מתכחשים לצד הפוגעני בי, ומחפשים אשמים אחרים, חיצוניים, ולחילופין הצלה חיצונית, ומתוסכלים שלא מוצאים, ואני אני הפגוע חסר ישע מול הצד הפוגע. הם מאוד נפרדים בי ואני מתקשרת רק עם הצד הפגוע! מתייחדת רק עם הצד הפגוע! מתנהגת כמו אין לי תקשורת עם הצד הפוגע אבל בעצם יש לי ואני בוחרת להיות חסרת אונים תחת הפוגענות והכאבים שהחלק הזה בי מביא עליי. רק לשאול למה מגיע לי, לקבל את התשובות הרגילות, האשמות, ואין מי שיסלח לי בי.
 ההתאהבות ה,טרגית, שהייתה לי בדכאון הייתה מערכת יחסים בין הצד הפגוע שאני תמיד הייתי מחוברת אליו בהתוודעות לצד הפוגע. העצמה עד כדי אלוהי הכאב האוניברסליים של הצד הפוגע וכך העצמה של הצד הפגוע. ואני קטונתי. כשאני במיטבי משמע להיות פגוע ולכעוס על הפוגע. לכעוס, לרתוח, לזעום. זה במיטבי. מה שאתם סופגים מבחוץ הוא כלום ממה שאני סופגת והוא מעיד. הוא אני ואני הוא ואולי הטעות היא לעשות אותם כל כך נפרדים, וכך שניהם נעשים כל כך קיצוניים, צד מאד פוגע וצד מאוד נפגע, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה, מלחמה שהיא טעות שלי, רק טעות שלי, חוסר הבנה, ברחתי גם מההבנה.
 ואם יש טעות אז יש נכון וחסר תיקון, תיקון מתחיל מהבנת טעות.. התחלתי אם כך

אני מתחילה להבין את האנשים שעשו לי רע. אני שומרת להם את הטינה נעולה בתוך מרתף...אבל הבעיה היחידה שלי היא הפגיעות, צריכה להושיב אותה באור  מכל הכיוונים בלי עוד נקודות חשוכות. ולדבר איתה. (להסתכל מתוך סופה אי אפשר וזה אחד המכשולים) לא רק להזדהות ולרחם ולהתייחד. להצטרף לפינה החשוכה ולהרגיש לא בודדה, כי יש לי את הפגוע איתי ואנחנו מבינים אחד את השני. כל אלה, עשו מה שהם עשו, לי הייתה שליטה וויתרתי עליה גם כשלא מבחירה, אלא מרעד שעובר כשמה שבפנים מופיע חיצוני, מסתכל עלייך. רואה שזה שם. מריח. מקום כזה לגעת שם. אני מבינה, זה יפהיפה, הם מחוברים לצד הפוגעני שלהם, רוצים איחוד, עם הצד הפגוע שלי. זה בעצם אהבה, רק שגויה. כמו ללכת למחשב במקום לפתוח ספר. אני רוצה איחוד עם שניהם שבתוכי. שם כל הכוח 


אני חושבת שלהתקרב לאנשים זה רק עם להסתכל לפחד בעיניים ולקחת נשימה עמוקה, כאילו הם הפחד, השדים שהמצאתי לי, הקירות שבניתי לי, שזה בידיים שלי


 






נכתב על ידי דחליליי , 11/7/2017 12:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



10000000000000000-100000000000000000


אני יכולה לספר כמה טובה מספיק אני בעוד שאני מרגישה כושלת, מזייפת, ריקה, נידחת? שתדמיינו אותי נופלת בין איך שאני רוצה ואיך שאני מפחדת, תמיד? ואת הכלום שיש שם, בין. הנרקיסיסטיות והים של השנאה. הכל קיצוני אז גם האיזון קיצוני. עושה כנדרש וקורס אותי פנימה לתוכו. ככה אני הכלום, אני משדלת לא לחשוב על זה, אני לא חושבת על זה בעצם, אפילו בלי להשתדל, אבל הטורדנות בטח עושה את התפקיד שלה בתזמורת. והמנצח איננו מנצח.





איך שאני מבטלת כל דבר שאני עושה אבל אני מחפה על זה בערימות של.. עפר כל מה ששרפתי.. ומהקור בפנים והרוחות השמימיות החמות יחד נוצר איזה משהו לא ייאמן בבחוסר היציבות שלו, הבטחון עם החסר שלי. אם יש ביטחון יש שקר אין כלום, אם אין ביטחון יש טינופת אין זכר לדבר. ונופלת בין. 





בין השנאה לאנשים, הכעס עליהם ומשמר הטינה, המוצדק והלא; הקנאה להם או בהם. המרחק, הפגיעה, הפחד. לניתוק, לריחוק, לצד, ליד כל הצדדים יחד. לבדידות המעיקה עם חלומות על שחרור.





העבר שמכתיב, שמדבר אליי קול אחד את כל השדים. ואז אין לי זכות בכלל. תהיי בשקט, שהמסכנים לא ישמעו אותך מסכנה, עם כל מה שיש לך.





למה יש לי? מה אני בכלל? למה מגיע לי? מי אני חושבת שאני? מי אתם חושבים שאני. מי אתם חושבים שאני. מי אתם. למה אני. 





אני יכולה להוציא הרבה אבל להכל אני מוצאת סיבה לא להוציא נקי מלוכלך וערום. אני מלבישה, כי אני גדושה בבושה.





כי כל הקולות אומרים רע.  יש לנו תלות במציאות. כמה חופשי שתהיה.





הרגשות עושים עלינו אמבוש, הכלים מתוחכמים, שנים של עבודה לעצור אותם עד בלתי מנוצחים


בבטחון נסיים את הקרבות פצועים




יש מישהו בעולם בכלל?



 

נכתב על ידי דחליליי , 7/7/2017 20:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




isnt it sad to hate everybody though to care about being lonely, even rejected ?
נכתב על ידי דחליליי , 7/7/2017 20:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על הפקינג PNIM!!!!!!!!!


אני קרובה לחופשייה! אני פה ואני בכל המקומות האלה! 


דייייייייייייייייייייייייייייייי מחשבות מחשבות מחשבות 


דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי


דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי


אני ילד בלי בית מלוכלך מרחובות מטפס לירח לחבק את הזאבים כל חצי ירח כל שאר הזמן 


על הזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזיייייייייייייייייייןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן ששששששששששששקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקטטטטטטטטטטטטטטטטטט


מה שתגידו לא משנה מה שתגידו לא משנה מה שתגידו לא משנה 


זה משתנה אבל זה לא משנה אלא אם כן זה מאוד משנה כדי להתקדם כדי לעבור מעל


אני רוצה לצאת להזיז איברים לעשות רוחות איפה שמגיע לו בריזה ובא לי.

בלי כלום. בלי כלום עליי. אני כבר אגן על עצמי. אני כבר אזהה לאיפה.


(((אולי אני אטעה..


ב(סדר)תוהו ובוהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!


להקרע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! להיות פה בכל מקום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!


חתיכות מחוברות בקצוות שרשראות כבד מעיים קיבה ריאה לבבות ברכיים מרפקים כתפיים. משופדים על צלעות


תחזיקי אותי רק כש


ב ריאות רק ב ריאות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!


אני אהרוג אות/כ/ם אם אני ארצה. הלב שלי יהרוג אותכם בכלי מורכב עיניים ורוק שיניים וגבות מעוגלות.ישמיע צחוק מחריש בדציבלים לועגים


! ! ! ! .! ! ! !


כל הטינופתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת תצא ואניח שלטים מחוברים היטב עם הוראות ניתובים החוצה.


אאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההה.


הכאב 


ראיתי אותך


שמעתי


בסדר



ל ך ל ך


 


 


 


 

נכתב על ידי דחליליי , 5/7/2017 15:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , קולנוע , קולנוע
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדחליליי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דחליליי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ