לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


אוהדת הזאנר. עדיין חולמת על רומנטיקה נצחית ומרשה לעצמי לשוט בפנטזיות. מאמינה ב happy end ושאנחנו כמו כלי ביד היוצר, אחראים ליצירה האישית שלנו.מקווה ליצור סיפור אהבה סוחף ושתהנו לקרוא באותה המידה שאהנה לכתוב אותו. עם קצת סבלנות ....מון שרי.

כינוי:  מון שרי

מין: נקבה

MSN:  מון שרי




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2015

המשך


כמה שניסיתי לשטוף מעליי את התחושה הנוראית שאפפה אותי, זה לא עזר, נותרתי אבודה בדימיוני. נאבקתי שלא לחפש סיבות למה שקרה, עם זאת, ההאשמות שלי כלפי עצמי הטיחו בי ללא חמלה. הנחתי למגננות שלי לקרוס ללא הכנה מוקדמת... הנפילה הזו, שוב, התרתי לעצמי לפתח ציפיות עוד בטרם קרה דבר ממשי. הפתטיות שלי הבחילה אותי קשות. התהפכתי מצד לצד במיטתי רצוצת מחשבות עד אשר ....נשמע צילצול חזק בדלת . מבוהלת קמתי לבדוק מי זה יכול להיות בשעה כה מוקדמת.. 

 "דנה.... הבהלת אותי." לחשתי בקושי.

"נראה לך שאני אשאיר אותך לבד בבית ואצליח לעבוד כשראשי מתפחלץ מרוב דאגות אלייך, חברתי היקרה??????"

רגע אחד נדמה לי שנעלמתי, ורגע אחרי הבנתי מהמשפט מילה אחת בלבד ..."עבודה? לעבוד?... לא, לא, לא תיכננתי לקחת שום חופש. עוד מעט אתחיל להתארגן למשרד." דנה בהתה בי בהלם מוחלט, הכרתי את המבט הזה שלה בכל פעם שאמרתי משהו שלא התיישב עם דעתה.

"נועה, מתי את מתכננת ללכת למשרד? אני לא זוכרת שקיימת אלטרנטיבה למשמרות בעבודה. עוד כמה שעות כולם הולכים הביתה!" ברגע ההוא המבט שלי היה זהה לשלה קודם לכן. הבטתי בשעון שהיה תלוי בסמוך לכניסה לדירה, השעה הייתה שתיים ועשרים ושלוש דקות בצהריים, פניי הלבינו מחוסר אונים.

"איך זה קרה? לא מזמן חזרתי לביתי מאצלך..התקלחתי, נשכבתי לי קצת במיטה ו... לאן נעלם כל הזמן הזה?" 

חשתי מעורפלת ואבודה בחלל, לא הצלחתי להבין כיצד התנדף לו כל הזמן הזה מבלי שארגיש. האם ייתכן ששכבתי שעות והתחבטתי בהזיות?? בעצמי??

 "אוי, העבודה.. הבוס"  הלבנתי , "... לא הודעתי כלום..., איך זה שאף אחד לא התקשר???"

"זה בסדר, אני כבר עידכנתי אותו על הבוקר. היתה לי תחושה קלה שזה יקרה והכנתי עבורך את הקרקע. רק תזכרי שאת בבית עם שפעת חמורה."  

כל מה שעבר בראשי זה, 'אלוהים, תודה רבה שיש לי את דנה!'

"עכשיו בואי נטפל בך כמו שצריך. כנסי לעוד אמבט..סליחה.. מקלחת טובה ואני אארגן מרק טוב 'תוצרת דנה', בדיוק כמו שאת אוהבת."  

"אני אחרי מקלחת.... אני לא צריכה עוד אחת." קיטרתי במחאה.

"אני מציעה שתסתכלי בראי ותחליטי בעצמך." דנה נעלה אחריה את הדלת, פשטה את מעילה ותלתה אותו על הקולב שהיה תלוי על הקיר מול הכניסה לדירה. התקרבתי אליה כדי להתבונן במראה שהייתה תלויה לצדו וחשכו עיניי. השיער שלי היה פרוע, הפנים שלי היו מרוחות במסקרה מאמש שאפילו לא נשטפה כראוי במקלחת הקודמת. נראיתי בדיוק כמו שהרגשתי, סהרורית מלאת תהפוכות בנשמתי, נדמה היה שכל התחושות שלי הגיחו החוצה והשתלטו על החיצוניות שלי.

  

אחרי המקלחת הנוספת שעשיתי בהשראת ההרתעה העצמית בעקבות ההצצה בראי, הייתה לי תחושה פתאומית של ואקום, ריקנות תהומית, כאילו כל המחשבות שהתרוצצו בראשי לפני כן נשטפו עם המים שזרמו עליי. לבשתי עליי כותונת טריקו רחבה וקצרת רגליים, גרביים מחממות וניגשתי למטבח לדנה.
"חשבתי שרק עם אמבטיה אפשר לעשות מקלחת ארוכה." זיהיתי את הגיחוך בקולה ובפניה של דנה.
הטיתי את ראשי להביט בשעון וגיליתי שלקח לי כמעט שעה להתקלח. שוב נותרתי המומה מאיבוד ההכרה שאחז בי.
"אני לא מבינה מה קורה לי? תחושת הזמן אבדה לי. היה נדמה לי שהתקלחתי רק דקות בודדות."  
נאנחתי בכבדות וכמעט שהתייפחתי, רק שמאגר הדמעות שהיה לי, התייבש ודמעה לא צנחה על לחיי.
 "דנה תעזרי לי, אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי." נפלתי על ברכיי כשפניי עטופות בשתי ידיי. 
דנה ירדה על ברכיה לאחוז בי. החיבוק שלה תמיד היה כל כך מנחם.
"את מדאיגה את עצמך לשווא. אמא שלך לא חולה כלל, היא עושה עצמה כדי לקבל את תשומת לבך שאת גם לא טורחת להשיב לה בחזרה." הנחחתי את ראשי בחיקה והיא ליטפה אותי.

היציאה מבית הוריי הייתה כרוכה בהמון זעם. אמי החליטה שהיא מסרבת להכיר בי כבתה ושאני כפויית טובה על כך שאני לא חיה תחת חסותם ונשמרת לנפשי מעוולות שעלולות לצפון לי בצאתי מהבית. היא לא ניסתה ליצור עמי קשר. ואפילו כשהתקשרתי מעת לעת לעדכן שאני בקו הבריאות ושלא חליתי כמו שצפתה לי, שאני אוכלת היטב ומשקיעה את כל מרצי בלימודיי, שאני מרוצה ומנהלת את כל ענייניי ביד רמה תחת בקרה ושליטה, שאני עובדת ומצליחה לכלכל את צרכיי באחריות מלאה ועצמאית ושאין לי כל כוונה לשוב הביתה על ברכי, סירובה התחזק אף יותר והריחוק היה חד וקר. 
כל זה ארך כשנה בערך, מלאה בהתעלמות טוטאלית מצדה. אבי כלעומתה, היה עונה לשיחותיי ומאזין לי. השיחות בינינו היו קצרות אמנם, ובכל זאת, לפרקים,  נדמה היה לי שהפגין ניצוצות של אמפתיה ושמשהו בתוכו עצר אותו מלומר לי מילת חיבה. שיש בו יותר ממה שהכרתי אי פעם, באבי. שאם הייתי מצליחה לחדור מבעד לשריון שעטה, אולי זה היה קורה, סוף סוף, לאחר יותר מעשרים שנים של חיי. אולי הייתי זוכה לרגע אמתי של אבא ובת, אפילו לרגע קט. ואז....כמו תמיד,הדהדה בי החרטה שאולי הייתי צריכה לבחור במסלול מדעי התנהגות, ללמוד לבחון את הנפש החסומה והריקנית הזו של הוריי, לרפא אותה, אם ובכלל קיימת אפשרות שכזו . האניגמה של חיי, בת יחידה להורים בבית נעדר חיבה.
 יום אחד, השבתי צילצול לשיחה שלא נענתה מבית הוריי. אבי ענה לי וסיפר שאמי חולה ומבקשת לראות אותי. ברגשות מעורבים של הלם וחמלה לנימת קולו החרד הסכמתי. לא כעסתי עליה, ציפיות מאמי לחום ואהבה  דעכו עוד בילדותי,רק בסתר לבי היה זיק זעיר שקיווה וייחל לכך שאמי תחבק אותי לחיקה ותקבל אותי כמי שאני.
זה היה כה מוזר להיות בבית הוריי אחרי תקופה ארוכה. הבית היה קר ואפלולי, הוילונות היו סגורים. תחושת מחנק עברה בי בדרך לאמי. חדרה אף היה אפל יותר ותריסיו היו מוגפים עד אפס לחלוטין קרניים בודדות שחדרו דרך חריצים זעירים, האירו מעט על מיטתה של אמי. התבוננתי בה שכובה במיטתה, צנומה ונסתרת בתוך שמיכת הפוך שעטתה. בשידה שלצידה היה קנקן של מים, כוס חצי מלאה ובקבוקוני כדורים צבעוניים שנועדו כנראה להרגיעה או לרפאה...ממה, לא היה לי מושג. התחושה ברגליי הייתה כה כבדה, כאילו היו עשויות מברזל, הרגשתי שגררתי אותן בכוח מהרגע שפתחתי את דלת החדר. ניחוח קטורת בריח וניל שאמי כה אהבה ריכך אותי ככל שקרבתי, הסתבר שגם במצבה לא ויתרה על כך או יותר נכון אבי המסור לאמי... מסתבר. כשנצמדתי למיטתה, ראיתי לראשונה את פניה שלבשו קמטים שלא הכרתי. קמטי צער ועצב, הנחתי לעצמי. זה שבר את לבי, דמעות סימאו את עיניי. אמי פקחה את עיניה בעצלתיים ושלחה את ידה לאחוז בידי. התנהגות זו של הבעת חיבה שלא כמנהגה והמגע הפתאומי שלה גרם לי לקרוס לצד מיטתה, להרכין את ראשי ולהתיר לדמעות שלי לזרום בחופשיות. השבריריות שעטפה אותי באותו הרגע גרמה לי לרצות לחבק אותה אליי וללחוש לה... " אמא, אני סולחת לך על כל השנים. "
מבלי משים לב, לחשתי בקול ולא רק בראשי וההשתפכות שלי גרמה לה לאחוז בכתפיי ולהדוף אותי מעליה. ידיה היו איתנות שלא כמו שנראתה,והדחיפה הייתה חדה ולא נעימה. 
"את סולחת לי ??" קולה נשמע קר וצורם, " איך את מעזה לומר לי זאת? את כל חיי נתתי לך.... את סולחת לי?? כך את גומלת לי על כל השנים? זורקת אותי בשביל דירת..אני לא יודעת... זה מה שחיפשת? את רוצה שיגעו בך? שיהרסו לך את החיים ?שתביאי ילדים טרם הזמן? למה להביא ילדים בכלל? הם כפויי טובה, נוטשים אותך ל..." שיעול חזק עצר אותה מלהמשיך לדבר.
רעש של דלת נפתחת, הסיט אותי מההלם אליו נכנסתי. היה זה אבי והוא כנראה הגיע בריצה לחדר לאחר ששמע את הרעשים. הרים את אמי לישיבה, נתן לה כוס מים, כדור אחד אדום ואחד נוסף ירוק. גם כשהשתעלה ניסתה להתנגד לו כשהרים אותה. האסרטיביות שאבי הפגין כלפיה באותו הרגע הרשימה אותי מאוד. 
"אני חושב שכדאי שאמא שלך תיכנס לנוח כרגע, בואי אני אכין לך כוס תה חם." אבי הציע כשהבחין בארשת פניי אחוזת התדהמה.
"לא תודה, בפעם אחרת, אולי.... קבעתי ללמוד יחד עם חברים, כדאי שאצא כבר לדרך" שיקרתי כדי להתמחק. מנותקת מרגשותיי, נתתי מבט אחרון באמי שנכנסה למצב של אפטיות מוחלטת.
 "זה הכדורים, הם משפיעים מיידית." אבי החל להסביר.." מסתבר שהיא קיבלה התמוטטות עצבים, דבר שיחלוף, לדברי הרופא. סברתי לתומי שהבקשה שלה לראותך מעידה על שיפור."  
        

אחרי מקלחת נוספת וצלחת מרק כמו שרק דנה ידעה להכין, עברה בי תחושה חמה של נינוחות. המחשבות החלו להתיישב במקומן. הבנתי בשיחתי הארוכה ובשתיקותיי הרבות עם דנה שכל זה נבע מהמקום למלא חלל ריק בתוכי. התקווה למשהו הזה שימלא את הריקנות שהייתה בי, אוויתי לה.

סיכמנו שאני אקח לי תקופת צינון קצרה, אתאפס על עצמי ואבחן דברים להמשך, 'לא להתנגד' .. 'לזרום' .. 'לנסות'...אלה היו מילותיה של דנה ואני שיננתי לי אותם בראשי. לא הבטחתי כלום, רק שאבחן ואשקול ברצינות.


נכתב על ידי מון שרי , 23/12/2015 14:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למון שרי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מון שרי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ