לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The lost art of keeping a diary


קצת על הכל, אקזיסטנציאליזם אפרורי ודועך, בדידות אורבנית מודרנית/פוסט-מודרנית. אה וסושי, אם יש.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

10/2019

לוותר על החיים


בעוד 3 חודשים אהיה בן 40.

 

אני מעדיף לא להמשיך הלאה בחיים. אני יכול רק לדמיין איך אנשים אחרים בגילי מרגישים כלפיי החיים שלהם בשלב הזה, והאם "מעדיף לא להמשיך הלאה" זאת המחשבה שעוברת להם בראש.

 

בעצם לא מעדיף, אני לא רוצה.

 

כשהייתי בן 30, היו בליבי עוד הרבה תקוות על שינוי, על מה שעוד עלול לקרות בחיים שלי. על חיי החברה שייחלתי לעצמי, על אהבת חיי שייחלתי לעצמי, שום דבר מהדברים האלה לא קרה בעשר השנים מאז.

 

אני לבד. בשלב זה, אפשר כבר לומר ערירי לכל דבר ועניין. המגע החברתי היחידי שיש לי זה קופאיות בסופר או שאר נותני שירות למיניהם. אין לי חברים, אפילו לא אחד, אין לי בת זוג.

 

היום אני מבין שבדברים האלה אני אשם, ואני אחראי. "אשם" אפשר לומר במרכאות, כי אני בטוח לא עושה דווקא, אבל עדיין, העובדות היבשות שציינתי כרגע הן בגללי, ולא בגלל אף אחד אחר.

 

ואני לא יודע, לא באמת, מה כל כך לא בסדר בי, עד היום. ואולי זה לא שזה ה"כלכך לא בסדר" כמו שזה פשוט מי שאני, ההתנהלות שלי, ההתנהגות שלי, הדרך בה אני נושא את עצמי בין אנשים.

 

וזה לא שאני אדם רע, או מאניק, ההפך, אני אדם עם לב טוב, נוטה יותר לנאיביות. פעם האמנתי שהשכבה העבה של ה"טוב" האמיתי הזה שעוטף אותי כמו סוג של ציפוי הוא תעודת הביטוח שלי בחיים, שאני בסדר, אני באמת בן אדם בסדר, ויהיה טוב.

 

היום זה נראה לי כמו החיסרון הכי גדול שלי. מבחינה חברתית לפחות. אני לא שחקן, אני לא יודע לשחק את המשחק, אני אדם כנה, וכאחד כזה, אני לא מסוגל להיות צבוע. הפילוסופיה שלי היא שאנחנו חיים בחברה שבה כולם שקרנים ומניפולטרים בשקל, ושלחיות בשקר כבר מזמן נהיה מוסכמה, אולי בעצם תמיד היה, רק שלי לקח יותר מדי זמן להבין. שקר לי, אשקר לך, האמן לשקר שלי, אאמין לשקר שלך, והכימיה ההדדית מנציחה את המעגל, מה שנקרא – הכל טוב אחי. אנשים לא רוצים כנות, היא מפחידה אותם, הם רוצים שטחיות, הם רוצים מרחק, הם רוצים הגנות, הם רוצים שקרים. ואני פשוט לא כזה.

 

ואני חשבתי שאני מיוחד. ושונה, אבל לטובה. מסתבר שאני פשוט שונה, ואם מיוחד, אז לרעה. כי אני לא שייך. אף פעם ולשום מקום.

ואולי זה לא קשור לטוב הלב שלי, ואני סתם מציף את עצמי ברגשות ומחשבות לא רלוונטיות. אולי זה המניירות שלי, האישיות שלי. אולי גם אני בסופו של דבר לא נגיש רגשית, אמרו לי לא הרבה, אבל יותר מפעם אחת. שאני לא בן אדם אמיתי. אני באמת שלא עושה בכוונה. אולי גם לי יש הצגה, שבה אני לא מוכן להודות עד היום, עד עצם כתיבת שורות אלה, לא באמת, לא מוכן להיות חשוף, להיות מספיק אמיץ בשביל להיות באמת אני, שזה בן אדם מאוד מאוד רגיש.

 

אם הפסקה האחרונה נשמעת כמו גיבוב, אז זה בערך מה שזה, אוסף של תובנות שבורות שאספתי בשנתיים האחרונות על עצמי, בניסיון לפענח למה עד היום, אני לא מצליח לייצר קשרים חברתיים. למה כ"כ קשה לי, למה אני תמיד נשאר בחוץ, בזמן שנראה שכולם מסתדרים, לכולם יש מישהו.

בתיכון היו לי די הרבה חברים אבל גם הם נטשו בסופו של דבר או שזה נהיה מורכב או שכל אחד השתנה, והאמת זה כ"כ מזמן שזה כבר בעיקר מרגיש לא רלוונטי. 20 שנים חלפו מאז, מפחידה המחשבה הזאת ככל שהיא תהיה.

 

היו לי כמה חברויות לאורך הדרך, שום דבר לא שרד, גם שתי בנות זוג, אחת מהן ל 8 שנים, עם מיליון הפסקות חלקן ארוכות. נפרדנו סופית לפני שנתיים והיא עכשיו מתחתנת. אני באמת שמח בשבילה. רק שאני גם הייתי נורא רוצה להמשיך הלאה. ואני לא.

 

ההבנה שאני לבד בגללי, איך שלא מסובבים את זה, פלוס ההבנה שאין לי מושג אפילו איך להתחיל לשנות את עצמי כדי שזה ישתנה, והיום ברור לי שאני זה שצריך להשתנות לא העולם כמו שתמיד חשבתי, ועל זה להוסיף חוסר המודעות סמי-אספרגרית בה אני חיי את קיומי ומתנהג את התנהגותי, פלוס גיל 40 זה כבר לא גיל שבו מכירים חברים חדשים בדרך כלל, פלוס זה שאני לא מצליח ממש להכיר מישהי חדשה כבר ממש הרבה זמן, פלוס תחושת הניכור שאני מסריח ממנה כמו זפת שרוף לאן שאני הולך, מובילה אותי למסקנה הבלתי נמנעת – שלא הרבה הולך להשתנות בחיים שלי, למעשה, רוב הסיכויים ששום דבר לא ישתנה.

 

אז אני רוצה למות. רוב חיי הבוגרים עבדתי במקצוע שלי, ניהול רשתות, ואני עדיין עובד. רוב חיי הבוגרים גרתי לבד, וכך עד היום, שני הדברים האלה הם קבועים בחיים שלי והם לא אמורים להשתנות. אז יוצא שאני קם בבוקר, עובד, חוזר הביתה, לבד, סידורים, שינה ועכשיו תכפילו את זה בשנים גבי שנים של קיום בודד.

 

וכבר אין לי כלום מבפנים. אני מרגיש שדוף. כמו התמונות האלה של הילדים המסכנים בתת תזונה שרואים להם את העצמות של בית החזה מרוב שהם Skinny, כך גם מרגישה הנפש שלי. זה כבר לא תת-תזונה רגשית, זה כבר.....כבר נגמר מבחינתי.

לא טוב היות האדם לבדו. ונגזר עליי להעביר פה הרבה זמן בבדידות מזהרת, שאני מילולית מרגיש שמתחילה להשפיע על מצב העור שלי, והופכת אותו ליבש יותר ופחות חיוני, אבל היי, אולי זה הגיל.

 

ומכיוון שכך, אז מיציתי. פשוט איבדתי תקווה. בפוסט הקודם סיפרתי על פוטושופ שנכנס לחיי ושחזרתי לנגן בגיטרה חשמלית והאמת אני עדיין עושה את השניים וכל ההתרגשות על משהו חדש בחיים שלי באמת הפכה אותי ליחסית שמח יותר לפני חצי שנה, מאז כבר ההתרגשות הספיקה לדעוך, בהדרגה אך בבטחה לדעוך, הפוטושופ והנגינה נהפכו גם הם לסוג של שגרה, כמו שקורה לכל דבר בחיים, ואני נשארתי עם השורה התחתונה – אני לבד.

קשה לי להסביר לכם באיזה שקט אני חי. כמה שעות אני מעביר עם עצמי ועם המחשבות שלי. אפילו שאני עסוק ועושה דברים אחרים. אין לי עם מי לשתף שום דבר. אין לי עם מי לדבר ולשתף את העולם הפנימי שלי, שהוא סה"כ מאוד עשיר, ואין לי עם מי לחיות את זה. אין לי עם מי לצחוק, ואני אוהב לצחוק. אין לי שיחות מעניינות על נושאים מעניינים או ממש לא מעניינים או סתם לספר מה עשיתי היום או לשמוע ולהקשיב. שום דבר. נאדה. שקט כזה. לא משנה כמה מוסיקה אני שומע או כמה קשה אני עובד או כמה פעמים ארוץ לסופר או לקנות ירקות או לעשות ספורט, את כל החוויות האלה אני עושה, לבד, עם עצמי, תמיד. ויוצא מהבית לבד וחוזר אל הבית לבד ובעצם כל הצבעים והריחות שאני חווה, כל הדבר הזה שקוראים לו החיים לא כולל צליל של אדם אחר שאכפת לו ממני, או ריח, או חיוך, או עיניים, שהן חלק מהקיום גם שלי, בלי בן או בת אדם אחד או אחת שהם באמת בחיים שלי, הכל - לבד. לבד. תמיד. כל הזמן.

 

וזה שוחק, וזה קשה, ואני לא חושב שזה ישתנה.

 

ובשלב הזה של החיים, אני באמת, ובתמים, פשוט, ובחיי, מעדיף לוותר עליהם, ומה שנשאר מהם, אם זה מה שנשאר מהם, עבורי.

 

 

 

ערכתי את זה אתמול בפוטושופ

 

 



נכתב על ידי , 8/10/2019 18:28  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , 30 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDale Cooper אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dale Cooper ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ