לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לחשוב בקול רם


"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2018

גרעין של אפרסק


לפעמים אני מרגישה שאני צופה בעצמי מבחוץ, ששום דבר לא קורה לי באמת. ובאותם רגעים הכל אותו הדבר. וזה לא משנה אם אני תמר, או עלה, או אם אני הרוח או השמש או גרעין של אפרסק. אני בתחום האפור בין משהו לשום דבר. וזה מרגיש כאילו הקיום מדגדג בקצות האצבעות שלי, אבל אני בוחרת להשתהות. לא לגעת. אבל אני שוקלת. ואני בקושי חושבת, או מבינה, אבל אני גם יודעת מה הולך. ואני יודעת שהעולם שלי כבר לא מרגיש קיים. העולם הקטן עם הבעיות הקטנות, הוא נשאר במקום ואני חופשייה. עולם אחר נפרש לפניי, כאילו מזמין אותי להביט בו. ואני מסתכלת ורואה בו הכל, ושם שומעים את הרוח גם כשהיא לא נושבת, והעלים שייכים לכל מקום ולא רק לעץ. ואני חושבת שאני אוכל להיות מאושרת שם. ואז אני נמשכת בחזרה לקיום, אבל רק בקושי. והכל ממשיך כאילו כרגיל, אבל כבר עבר הרבה זמן מאז שהייתי נוכחת ואף אחד לא יודע.

נכתב על ידי , 14/10/2018 21:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הקשה של הלחם


אני אוהבת לחשוב לעצמי שלכל אדם יש רגע שבו הוא מגלה ששום דבר הוא לא מה שהוא חשב שהוא. ושיש דברים בחיים, שהם קשים. אבל קשים באמת. ולא סתם קשה מהסוג שאוכלים עם הלבן של הלחם. קשה שמקלפים מהלחם בזהירות בזהירות, שלא יפגע בלבן, ואז זורקים אותו לפח כי הוא לא טעים אפילו אם שמים עליו שוקולד. וזאת האמת.


יש טעמים שאי אפשר להסוות ודברים שלא יורדים לך חלק בגרון. דברים שאתה מתחרט שאכלת, גלולות שקשה לבלוע, גם אם אתה חייב. ואתה פשוט צריך להתמודד. וזה בטח מה שיאמרו לך כל החיים שלך, להתמודד. כי מה עוד תעשה? החיים ימשיכו גם אם תבחר להיות רק עובר אורח.


אחד מהאנשים האלה שאתה רואה הוליים בצד של הכביש כשאתה נוסע בכביש מהיר. ואתה שואל את עצמך לרגע, איך הוא הגיע לפה? לאן הוא הולך? אבל הרגע הזה הוא רק רגע. ורובנו מניחים שהם אבדו או חסרי משאבים בלי להבין שיש אנשים שפשוט יפה להם הליכה ארוכה. גם אם הם לא רואים את הסוף. וזה בסדר.


אף אחד מאיתנו לא בחר את החיים ובכל זאת זה מרגיש כאילו כולם ממהרים לחיות אותם, ולהסביר אותם גם לי. אני לא זוכרת שחתמתי על שום דבר כזה. אבל עכשיו, אני חייבת לעבור תהליכים. אני מסתבר חייבת לאבד חברים, את שפיות דעתי(בוודאות) ואני צריכה למצוא עבודה. והכל זה חלק, אומרים לי.


ההורים שלי אוהבים לקרוא לזה עלייה. אבל היא בכלל לא כיפית, וכשמגיעים למעלה, הסלעים לא ירגישו נוחים במיוחד, והנוף לא יהיה מרהיב.


אתה תמשיך לחיות כמו כולם. כי אתה לא חושב על זה שבסקאלה קצת יותר גדולה, גם המכוניות הן עוברות אורח, לא פחות מההולכי רגל. והמטרות הן קטנות ולא חשובות ולא משנות. ואתה, אתה קטן גם. ואני, אני מדוכאת. וזאת מילה גדולה שאני נזהרת להשתמש בה כבר שנים. אבל דווקא התחושה הזאת, המציקה, לא עוברת. ואני, נשארת.


אני כבר לא זוכרת איך לחיות בלעדייה.

נכתב על ידי , 7/10/2018 23:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי
3,197
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנוודת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנוודת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ