לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Risky debt



Avatarכינוי:  NSN

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

5/2017

פרק שביעי


אני זוכרת שרק אתמול החלטתי להפסיק לכתוב , וכבר עברו שנתיים.


אני לא יודעת איך זה קרה, אבל הזמן לא מחכה לאף אחד מאיתנו הוא ממשיך להתקדם ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליו.


אני מניחה שהתגעגעתי מעט לכתיבה, וראיתי שפרק שבע של הסיפור הזה מוכן ממזמן, אז חשבתי לעצמי, למה לא לפרסם אותו?


ואולי להמשיך עם הסיפור, אז אני מקווה שאני אסיים את הסיפור הזה כי יש לי מספר רעיונות בראש ואני לא יכולה לחכות להוציא אותם לפועל...


אז בלי יותר מידי חפירות- קבלו את הפרק השביעי לאחר שנתיים הפסקה!!


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~



(נקודת מבט כללית)


"את השתגעת!" מתאו קבע. האישה שעמדה מולו, שאותו אהב יותר מכל השתגעה! מכל הדברים שהיא אמרה, זה היה המטורף מכל, הוא לא האמין למשמע אוזניו, היה נראה שעדיין מתקשה לעכל את דבריה.


"אני לא השתגעתי!" האישה התעצבנה, פרצופה הפך זועף וכל האומץ שהרגישה נסוג כלא היה. היא באמת האמינה שהם יכולים, שאם הם באמת רוצים, אין דבר היכול לעמוד בפניהם. אבל הגבר שלה ידע, הוא ידע שזה מטורף, ויותר מזאת, זה בלתי אפשרי.


"אין לנו אפשרות נוספת" סיכמה את דבריה, והעיפה את שערה לאחור. האישה חשה מבולבלת. איך הוא לא מבין שזאת הדרך היחידה? להט עלה על פניה שעיניה נפגשו עם שלו, העיניים שלו שאבו אותה- כמו גלים. דוחקים בה להמשך. היא לא הצליחה להבין את פשר מבטו למרות מאמציה הרבים.


"זה מטורף" הוא פלט שוב. מה עם המשפחה שלו? החברים שלו? להשאיר את הכל כאן? שאלות לא הפסיקו לצוץ, והפחד, הפחד מהלא הנודע תקף אותו. האם בשביל אהבה צריך להקריב הכל? הוא נמשך לסכנה, הוא התאהב במישהי מסוכנת, מחוץ לתחום. אבל ברגשות אי אפשר לשלוט. ההפך הוא הנכון, הם שולטים בנו. וברגע שאתה נותן להם אצבע- הם רוצים את כל היד. 


ולכן, הוא לא יכל לסרב. למרות שהרעיון היה פסיכי, משוגע, מסוכן והכי מטורף שאפשר לעלות על הדעת. פניו היו חתומות, הנהון יחיד נראה על פניו, מבטו היה קפוא, ועיניו לא פחדו לשדר חוסר ביטחון. האישה נשכה את שפתיה, והצמידה את פניה לחזהו מודעת לעובדה שאין דרך חזרה.


 


אבל, הם לא ידעו מה צופן להם העתיד. ולרוע המזל, הוא לא בישר טובות.


 


(נקודת מבט של אריקה)


 


"כמה שהפתיל שלך קצר, ריגו" קול מוכר קרא מאחוריו. העברתי את ידי למאחורי גבי, מנסה לגרום לה להפסיק לרעוד.


"אנדרו, מה אתה עושה פה?" האיש ששבר לי את הפלאפון, שמסתבר ששמו או לפחות הכינוי שלו ריגו, שאל בתדהמה, היה נראה שאפילו הוא די נפגע קצת, אולי ציפה שיסמכו עליו יותר, ולא יבואו לתצפת עליו.


"באתי לבדוק, שהבחורה המסכנה עדיין חייה" תשובתו של הבחור הגיעה, כעת לאחר שריגו לא הסתיר אותו יכלתי לראות את פניו.


הוא באופן די מפתיע היה נראה לי די מוכר, לא הצלחתי להניח את האצבע מאיפה.


כשעיניו האפורות פגשו בשלי, קלטתי ניצוץ קטן מעיני. תחושה רעה החלה להזדחל לביטני, ניסיתי לדחוק אותה לפינה.


"אריקה, נכון?" אנדרו פנה אלי, מושיט לי את ידו.


הנהנתי לעברו, לא יכלתי לסמוך כעת על קולי. פחדתי שאני אגמגם לא רציתי להראות חולשה.


"בואי, אנחנו כבר נסביר לך הכל" אמר בקול סמכותי, כשראה שאיני מתייחסת לידו הטיח אותה כלפי מטה והפנה לי את גבו. "ואל תדאגי לגבי הפלאפון, אנחנו נתקן לך אותו".


התחלתי לעקוב אחרי צעדיו, מבטי לא סר ממנו. נראה לי די תמוה שהוא מתנהג אלי בנחמדות. זה לא ראיון קבלה לעבודה, זה אירגון הפשע שנמצא בין המסוכנים בארצות הברית. אני לא רוצה שום קשר אליו, החיים שלי היו נורמלים, אפשר להגיד אפילו טובים עד שאבא נכנס לכלא.


אולי הקטע עם ילדה הקטנה לא היה תאונה...? זה היה מכוון! רצו להגיע לאבא שלי כדי שלאירגון יהיה גישה לחיים הפרטיים של דילן ושלי.


שמסיבה כלשהי שאבא הסתיר ממני, האירגון הזה שונא אותנו כל כך.


לא ידעתי מה הם יבקשו ממני לעשות, איזה מן דברים זוועתים אצטרך לעבור. כרגע רק המשכתי ללכת מקווה להגיע לדרך עם מוצא.


מדהים איך שהכל מסתובב, שעכשיו אני נתונה לחסדיים של אנשים. אולי באמת עדיף למות, מאשר לחיות חיי השפלה?


 


"הגענו, תישארי קרובה ותפסיקי לחלום" אנדרו פקד עלי וצעדיו הפכו מהירים יותר. החלטתי להקשיב לו, הרי לא הייתי רוצה לשוטט פה לבד.


אני לא יודעת איך חשבתי שמקום כזה יראה, אולי יותר מאיים או מלחיץ להתקרב אליו. אבל חוץ מהאנשים שמילאו את המקום, זה היה נראה כמו רחוב רגיל, אפילו כמו זה שמתחת לבית שלי. 


למה המחשבות האלו צצות לי פתאום? מה ציפיתי שיהיה שלט ענק "ברוכים הבאים למאפיה?" אני בהחלט זקוקה לעוד שעות שינה.


אנדרו הלך מלפני, וריגו הלך לצידו בחוסר רצון מובהק, כנראה נפגע מדבריו ולא התייבש להסתיר זאת.


גובהו של אנדרו היה בערך מטר שמונים וחמש אחרי הכל גופו החסון הסתיר אותי מהאנשי המאפייה שנעצו בנו, ובמיוחד בי מבטים סקרנים ומסיבה מסוימת מרוצים, הנדתי בראשי- אחרי הכל אבא שלי אמר שהם זקוקים לי. אם יקרה לי משהו.. זה יהיה בגלל שאני אהפוך להיות חסרת תועלת.


"אנחנו הולכים להיפגש עם אחד מהאנשים הכי מפורסמים בעולם המאפייה, אם תנסי לעשות משהו או להתחכם כנראה שלא תצאי מכאן בחיים"


אנדרו אמר לי בקול פיקודי. "כמו כן, את לא יכולה להיכנס עם נשקים מכל סוג שהם או מכשירי קשר, זה ברור?"


"כן" עניתי בזלזול שלא יכלתי לבלוע, אחרי הכל שנאתי שמחלקים לי פקודות.


"אתה מרשה לה לענות לך ככה?" האיש המפחיד ריגו שאל באופן מופתע.


"אל תדאג" אנדרו גיחך ופתח את הדלת, נותן לי להיכנס ראשונה  בעודו מתקרב אלי מעט יותר מידי עיני חודרות את שלי ונשימותיו מורגשות על פני "היא לא תמשיך כך לעוד הרבה זמן"


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


 


מקווה שאהבתם ><


 


 

נכתב על ידי NSN , 30/5/2017 19:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





346
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNSN אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על NSN ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ