לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Crazy in love


Don't deny your madness, that's what makes you special


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2017

התערבנו


אני שולחת לו סרטון שבו אני נוגעת בעצמי.

הוא מחזיר SMS

 

"אני הולך להתעלל בך כל כך.

לקשור, לדגדג, לזיין, לשייך, עם אביזרים חדשים."

 

"יש לך אביזרים חדשים?" אני שואלת.

 

"כן, אמרתי לך, הגיעו אתמול."

 

"מה, לא אמרת לי
מה קנית??" אני מתלהבת כמו ילדה קטנה. 

 

"דילדו כפול, ביצה אלחוטית.

היטאצ'י." וואוו מעניין.

 

"מה זה היטאצ'י?" אני באמת לא יודעת.

 

"משהו שלא תחזיקי איתו יותר מדקה." מה

 

"מה? מה זה?"

 

"את תראי." יש לי פרפרים בבטן. אני רוצה לדעת!

 

"לא לא! תסביר לי! בבקשה." אני סקרנית אין מצב שאני לא אדע עכשיו.

 

הוא שולח לי תמונה.

 


אני עונה מיד.

 

"הא נו מג'יק וונד!

אני אחזיק."

 

"את לא תחזיקי.

ניסית?

אל תהיי חצופה, גם ככה צברת 10 דק' חישמול."

 

"לא ניסיתי, אני מאמינה שאצליח.

ולמה חצופה?? לא התחצפתי." לגמרי לא התחצפתי.

 

"כי את לא חושבת, את יורה

'הא נו מג'יק' "

 

"מה.. אני מניחה שזה אותו דבר כמו הביצה הרוטטת" 

 

"לא." אז זה לא כמו הביצה הרוטטת. אוקי. 

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

היום הוא היה אצלי.

"על מה מתערבים שאת לא מחזיקה דקה עם ההיטאצ'י?"

אני נדלקת מהשאלה.

"אני אחזיק." אני שוב עונה בלי לחשוב.

"אבל את תזוזי לי. אני יודע, את לא תתני לי לעשות דקה רצופה."

"מה זה נקרא להחזיק דקה?" אני שואלת אותו.

"את אמורה לא לזוז, בכלל. להשאר עם רגליים מפוסקות. ולא לבקש ממני להפסיק." לא!

"מה? אני אמורה להחזיק את עצמי?!" אני מופתעת. שיקשור אותי, ככה אוכל להחזיק, פשוט אסתום לעצמי את הפה.

 

"לא קושר אותך. את צריכה להחזיק בעצמך דקה שלמה."

אני מתחילה להתערער.

"אוקי..נגיד ואני מפסידה. מה אתה רוצה?"

"לזיין אותך." הוא עונה מיד ועיניו מאפילות.

אני צוחקת בזלזול. 

"זה הכל? תזיין אותי עכשיו." ואני ממשיכה לצחוק.

"בתחת." הוא קוטע את הצחוק שלי, ואני הופכת אדומה.

"מה..לא.." אני ממלמלת. 

 

"זה מה שאני רוצה. מה קרה? את מפחדת? לא בטוחה שתחזיקי מעמד פתאום?"

רוח תחרותית נכנסת בי ואני עונה מיד.

"אני כן אחזיק. יודע מה? בסדר.

ואם אני מנצחת. אני רוצה יום ולילה שלמים איתך." 

אני יודעת שזה קשה, כי העבודה החדשה לא מאפשרת לו, אין לו הרבה זמן לעצמו בכלל.

 

הוא משפיל את המבט.

"את יודעת שזה לא אפשרי.."

"מה קרה? אתה מפחד?? אם אתה כל כך בטוח בעצמך שלא אחזיק. אז תתערב איתי."

הוא מחזיר אלי מבט חודר.

"אז להביא את זה עכשיו?" הוא מתגרה בי.

"עכשיו?! מה לא."

"מה את צריכה הכנה?" הוא שוב מתגרה.

"כן לגמרי."

 

"אוקי, אז בפעם הבאה. התערבנו."

"התערבנו."

נכתב על ידי , 22/2/2017 21:45  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כואב לי הכוס, כוסעמק.
נכתב על ידי , 22/2/2017 20:01  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כלי נגינה.


אני עומדת באמצע החדר, האור מעומעם.

ידיי קשורות לשרשראות בתקרה.

גופי עירום.

הכוס נוזל. והוא מסתכל בי.

 

יושב על הכיסא מולי. ומסתכל בי.

הוא מחייך חיוך שובב, מה הוא לא מספר לי?

על מה הוא חושב?

 

החיוך שלו גורר את שלי, ושפתיי מתעקלות בצד אחד.

העיניים שלו נוצצות. הוא חשב על משהו. 

אני רואה את זה.

"אדוני?" אני קוטעת את השקט ומסתכלת בו בציפיה.

"כן גורה?" הוא מחזיר בטון רך ומלטף.

"אפשר לשאול על מה אתה חושב?" יש לי עקצוצים בבטן.

 

לפתע הוא קם ונעמד מולי.

מפסק את רגליי לאט ואז יורד על ברכיו מולי.

אני מסתכלת בו מלמעלה ונשימתי נעתקת.

הוא מקרב את פניו לבטן שלי ותופס בשני צידי האגן.

 

"המממ" אני נאנחת בקול.

והוא מתחיל לשחק איתי, נוגע לא נוגע. מריח, מלטף, ספק מדגדג. 

גורם לי להתפתל. ואז שפתיו מתקדמות מטה, והידיים שלו מגיעות אל הירכיים שלי.

והשפתיים שלו נוגעות שם. מרגישות אותי, מלטפות ומגרות.

 

"אדוני" אני גונחת אליו.

"גורה..יפה...שלי..." הוא אומר ובין כל מילה הוא מלקק בעדינות את הדגדגן שלי.

"כן, אדוני?" אני קצרת נשימה.

"את תהיי הכלי שלי היום." הוא ממשיך לנשק וללקק בעדינות, שם.

"הכלי שלך..כן.." אני חוזרת אחריו בלי לחשוב על מה שאמר בכלל.

 

"את תהיי כלי הנגינה שלי היום." הוא סולל לו שביל במעלה הבטן שלי, 

נושך ומלקק, מנשק באגרסיביות.

מנשק את הפטמות שלי ומגיע עד הצוואר.

הוא יונק את הצוואר שלי בזמן שידו מושכת את שיערי אחורה וחושפת את העור שלי למענו.

 

"אדוני.. איזה כלי אני אהיה?" אני שואלת אותו בקול צרוד וגונח.

"אני עוד חושב על זה.." הוא מנשק את שפתיי וממשיך:

"אולי את תהיי גיטרה." ביד אחת הוא חונק אותי. "כאן, אני אוחז."

ובידו השניה לוחץ על הצלעות שלי." וכאן אני פורט. 

אני מצחקקת ומנסה להתחמק מידיו.

 

"הגיטרה שלי משמיעה צלילים יפים." אני יכול לדגדג.. אה.. לפרוט, עליך יום שלם." הוא מחייך בנחישות.

אני צוחקת קצת יותר עד שהוא מפסיק.

ואז אני מתנשפת ונושכת את שפתיי. הוא מחרמן אותי בטירוף.

"או שאולי.." הוא ממשיך לנשק אותי בלהט. "אולי תהיי מפוחית בכלל?" הוא מסתכל אל תוך עיני.

אני צוחקת בזלזול וחוסר הבנה. "מפוחית אדוני?" 

"כן!" הוא אומר בהתלהבות והחיוך שלו כובש.

 

ואז הוא מתחיל לנשוף על הצוואר שלי, ועל החזה, על הטבור והדגדגן.

"נכון..במפוחית נושפים.."אני ממלמלת לעצמי.

אוח זה משגע!

"אדוני..אני..אני לא רוצה להיות מפוחית." 

ידיו שוב אוחזות באגן שלי והוא חוזר לנשק את שפתיי.

"ממ למה? הוא מתגרה בי?" 

 

אני מסתכלת עליו בעיני עגל, כמו ילדה קטנה.

ואז הוא עוצר, לוקח צעד אחורה וסורק את כל גופי.

"אני יודע." הוא אומר. ומתחיל לשחרר אותי מהשרשראות.

"בשביל זה תצטרכי לשכב." 

"הו..לשכב..אוקי." עיני רצות ממקום למקום מחוסר אונים כזה.

 

הוא משכיב אותי על השולחן הארוך וקושר את ידיי מעל ראשי ואת רגליי בצד השני מעל בפיסוק.

"אדוני, איזה כלי נגינה אני אהיה עכשיו?" אני שואלת.

"עכשיו. עכשיו את תהיי הפסנתר שלי."

הוא מתחיל "לנגן עלי" בכל מקום. הוא לוחץ על הבטן ועל הרגליים, רגע אחד בעדינות ורגע אחד בצורה נוקשה יותר.

הו פאק! זה כל כך מגרה.

הוא מדגדג אותי, מלטף אותי, מכאיב מידי פעם. לוחץ.

 

"אדוני.." אני נאנחת אליו.

"ששש..פסנתר לא מדבר." הוא ממשיך בשלו ואני ממשיכה להתענות מהנאה צרובה בכאב.

"אדוני..אתה יודע לזיין פסנתר?"

"שקט." הוא מצליף בשד שלי כסימן לשתוק.

"אדוני בבקשה!" הוא עוצר הכל.

קם מהכיסא שלו, משחרר את רגליי מהחבלים, עולה מעלי ודוחף את הזין שלו עמוק לתוכי.

 

פאק!!

אני פוערת את עיני.

"זה מה שאת רוצה?" אני מהנהנת לו. 

הוא מזיין אותי חזק, נכנס ויוצא.

"תשירי לי, פסנתר. בקול, אני מנגן חזק." 

הגניחות שלי גוברות עוד ועוד.

"כן! אני אוהב לשמוע אותך. תמשיכי."

אני גונחת עוד ועוד, הוא ממשיך ללחוץ על מקומות בגופי, צחוק, גניחות ואנחות ממלאים את החדר.

ואז אני גומרת, בקול, ברעידות. והוא יוצא ממני וגומר על החזה והבטן שלי.

 

אנחנו מזיעים ומתנשפים.

"התלכלכת פסנתר. לא טוב. אנחנו ננקה אותך עכשיו."

הוא יוצא מהחדר ומביא מגבונים ומגבת.

מנקה אותי בעדינות, וכשהוא מסיים, הוא מנשק אותי על שפתיי ולוחש

"את טובה בתור כלי נגינה."

אני מחייכת אליו.

"ממ..מעניין מה תהיי מחר."

 

הוא נושק לי ויוצא מהחדר.

וואו. 

אני רוצה להיות הפסנתר שלו שוב ושוב.

פסנתר טוב.

 

מעניין מה אהיה מחר.

נכתב על ידי , 17/2/2017 18:23  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני לא אעשה את זה שוב.


הנשימה שלי קצרה. הידיים רועדות. 

אני משתדלת לא לרעוד יותר מידי, כדי שכתב היד יצא מדויק כפי שהוא דורש.

החדר חשוך מאוד, רק מנורה קטנה מאירה את הדפים שלי.

הוא עומד מאחורי, אני יכולה לדמיין את הבעת הפנים שלו, את העמידה שלו. הוא ממש כועס.

השיניים שלי נוקשות אחת בשניה מהפחד.

 

״אני מתנצלת שהמרתי את פיך אדוני, זה לא יקרה שנית.״ 

אני נאלצת לכתוב 200 פעמים על גבי הדפים הלבנים שמולי.

ממש עונש של ילדה בכיתה א׳, אני חושבת לעצמי.

 

אסור לי להפסיק לכתוב, אחרת אחטוף הצלפה, כבר ספגתי 3, על גב היד, כאשר עצרתי לכתוב.

פעם ראשונה עצרתי כי התבלבלתי בספירה. 

בפעם השניה עצרתי כי כאבה לי היד.

בפעם השלישית עצרתי כי כתבתי את אותה מילה פעמיים.

 

אני במשפט ה68, וממש כואבת לי היד. 

אולי אנסה לדבר איתו ולדון בעונש אחר. אני מתחרטת. הוא לא יקשיב לי, הוא ממש כועס.

דקות ארוכות אני מהרהרת עם עצמי איך לפנות אליו, האם להרים את היד, לקרוא בשמו? או להפסיק? לחטוף כמה הצלפות ולחכות שיתן לי רשות לדבר? 

אולי בכלל העונש הזה מוגזם ולא תואם את המעשה.

בסך הכל לא לבשתי את מה שהוא קבע שאלבש, אז מה! מה הסיפור?! 

 

הוא רצה שאצא למסיבה בלבוש ״צנוע״ יותר, ולא הקשבתי לו.

הוא לא היה אמור לדעת, ואז הוא פשוט עקב אחרי, כשקלטתי אותו במסיבה. תוך כדי שאני רוקדת עם חברה, פניי החווירו, קפאתי.

וואו המבט הכועס הזה, שהוא מסתכל בי ומחכה שאבחין בו.

ניגשתי אליו מיד, ביקשתי ממנו שנצא לדבר בחוץ. בכל זאת אנשים לא יודעים על מערכת היחסים הזאת שלי איתו. 

הוא הסכים. יצאנו החוצה והתרחקנו מעט. כדי שאוכל להתייחס אליו כראוי.

 

״אני מתנצלת שהמרתי את פיך אדוני, זה לא יקרה שנית.״ אין כאן מקום לוויכוח. סוכם שאלבש משהו מסוים ולבשתי חשוף יותר בלי רשותו.

מגיע לי עונש, אני יודעת.

״תמשיכי לרקוד.״ הוא אמר, ״כשתגיעי הביתה תענשי כראוי, אני לא מוכן לשמוע ניסיון לשכנע אותי להקל בעונש.״ פתחתי את פי בנסיון למחות ואז התחרטתי. ״כן אדוני.״ השפלתי את מבטי.

ואז הוא הסתובב ונסע משם.

 

 

טוב אז כן מגיע לי עונש. אבל אני לא מסוגלת לשאת עוד את הכאב. 

משפט 105 והיד שלי מתאבנת.

לפתע אני זורקת את העיפרון על השולחן ללא מחשבה תחילה ואומרת בקול ״אדוני!״. 

שיט, מה את עושה?! מטומטמת. למה את לא חושבת לפני? 

מיד אני חוטפת הצלפה על ירך ימין. 

״תגישי את ידייך.״ הוא אומר,

אני מסתובבת אליו ומגישה לו אותן, הוא מצליף בכל גב יד 3 פעמים, ואז שואל ״מה?״ והמבט שלו קודר אף יותר.

 

״אדוני..״ אני אומרת בקול חרישי.

״תגבירי את הקול.״ עיניו חודרות אלי עמוק.

״אדוני..״ אני מכחכחת בגרון, ״אני מבקשת ממך להמיר את העונש שלי לעונש אחר. בבקשה״ 

״כבר נשברת?״ הוא מזלזל בי. 

״כן, אני לא מסוגלת לכתוב יותר.״ 

״אוקי, העונש שלך עלול להיות קשה יותר, קחי זאת בחשבון.״ אני שוקלת להתחרט. כן אני מתחרטת.

״אדוני, אני מתחרטת. אני אמשיך לכתוב.״ אני אומרת ומסתובבת להמשיך לכתוב. ואז אני חוטפת הצלפה בגב, אני קופצת והעיפרון נופל על הריצפה.

הוא מסובב אותי אליו ומתקרב אל פניי במבט מאיים.

״אין דבר כזה להתחרט, ביקשת עונש אחר, קיבלת. קומי עכשיו.״ 

 

לא. אוי לא.

אני מכירה את אדוני, מה שהיה עכשיו יהיה רע.

אני קמה ומסתכלת בו ברעד, עם דמעות בעיניים מלחץ.

הוא מתקרב אלי ונוגע בי למטה, אפילו לא שמתי לב שאני כל כך רטובה עד שהאצבע שלו פשוט שקעה בי.

אני איני זזה, הוא מוציא את האצבע ממני, מסתכל על האצבע שספוגה בנוזל שלי, מסתכל עלי, מבט קפוא. אני מובכת כל כך. בטח אדומה.

"רטובה?" הוא אומר בלחישה. "עכשיו. את רטובה?" הוא ממשיך ללחוש.

צמרמורת עוברת בכל גופי. בבקשה שיסיים עם זה כבר. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף.

 

ואז הוא מורח את הרטיבות על החזה שלי, מנקה את האצבע שלו.

ואני עומדת שם, לא זזה. רק משתיקה קולות שרוצים לצאת ממני.

"רדי." הוא פוקד. אני יורדת על ארבע. הוא מתחיל ללכת לכיוון החדר ואני זוחלת אחריו. 

מנסה לנשום ברוגע. 

הוא מסמן לי לעלות על השולחן הקטן ולשכב על הגב.

כשאני עושה את זה, הוא מרים את רגליי וקושרת אותן בפיסוק לחבל שנתלה מ-וו בתקרה.

את ידיי הוא מותח מעל ראשי וקושר גם אותן.

ואז הוא מוציא שישה אטבים מהמגירה המפחידה שאני שונאת.

 

מחבר את האטבים לפטמות שלי, לצלעות, ולאגן. וזה ממש כואב! 

ואז הוא קושר לשתי הבהונות שלי חוט דק שמציק לי בין האצבעות, ומחבר את החוט לאטבים, אחד אחרי השני. ומותח, כפות הרגליים שלי מתוחות, ברגע שאזיז אותן, האטבים יתלשו, ואני לא רוצה שזה יקרה. ממש לא.

"יש לך 20 דקות להחזיק מעמד. אם האטבים יתלשו, העונש שלך ימשיך, את מחליטה אם הוא יגמר בעוד 20 דקות, או בעוד כמה שעות." 

דמעות מציפות את עיניי ואני נושמת עמוק.

ואז הוא נעמד בין הרגליים שלי והידיים שלו מתחילות ללטף את כפות הרגליים שלי.

"ההא!!" אני קופצת ומושכת בכף הרגל. האטבים כמעט נתלשים ואני מכאיבה לעצמי. הדמעות מתחילות לזלוג מעיניי מהכאב.

 

האדון שלי מסתכל בשעון שלו. "התחלנו." הוא אומר ומתחיל לדגדג את כפות רגליי.

אני צורחת ומנסה לזוז ולהתפתל. כפות הרגליים שלי קופצות ומתעוותות ואני כל כך משתדלת לא להזיז אותן יותר מידי.

כל משיכה ברגל, מושכת את האטבים.

אני צוחקת בקול מהדגדוג אבל גם נאנקת מהכאב.

הוא יודע מה מדגדג יותר ומה פחות והוא מתעלל בי. הוא יודע שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי.

זה באמת עונש טוב, אני חושבת לעצמי.

 

אני חייבת להצליח, מי יודע מה יהיה אם אכשל.

אז אני נושכת שפתיים ומשתדלת לנשום עמוק.

אחרי כמה דקות הוא מוציא 2 מברשות חשמליות ומפעיל אותן.

"לא!!" אני צועקת. הוא מסתכל בי וממשיך לקרב אותן לרגליי.

"אדוני!! בבקשה!!" אני צועקת. ואז המברשות שנעות במהירות פוגשות בכפות שלי.

אני צורחת, מתחננת שיפסיק. 

והוא ממשיך לשתוק ולענות אותי.

 

אני בוכה כבר בקול, מרגישה שאני עומדת להשבר. אני ממש על הקצה.

אני מחליטה להשבר, כי אני לא מסוגלת יותר.

ואז שניה לפני שאני מושכת חזק ברגליי, הוא מפסיק.

"חלפו 20 דקות." הוא אומר.

אני מתנשמת, מנסה לעכל את כל מה שהרגשתי.

אז הוא הולך מעל ראשי, ומוציא אטב אטב בעדינות, אני מותחת את כפות רגליי סוף סוף. ומרגיעה את עצמי.

 

הוא משחרר את רגליי עולה מעלי ומנשק אותי.

"את לא תעשי את זה שוב."

"לא אדוני." אני אומרת תוך כדי שהוא מנגב את הדמעות מעיניי.

"אני לא אעשה את זה שוב."

 

 

נכתב על ידי , 10/2/2017 16:39  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , סקס ויצרים , אומנויות הבמה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSpecialdifferent אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Specialdifferent ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ