לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חזרו המים אל הנהר


fragile ideals being washed away

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

קטע טיוטה אחרון


בוקר אחד נכנסה לי כוס לימון לעין. בכיתי ובכיתי, ולא מצאתי מזלג לדקור את עצמי בו. הם לקחו אותי לבית חולים, חולה, אדומה, פסיכוטית, ולא הבינו שבלחישות שלי כל מה שביקשתי היה משהו להכאיב לעצמי בו. כשקמתי בבית החולים שאלו אותי, מה עבר לך בראש? כמעת מתת הרי. כל מה שחיפשתי זה דרך להכאיב לי יותר, שאמות בכאבים אמיתיים כמו שמגיעים לאדם שכמוני. ברבים פגעתי, ובפני רבים עלי להתנצל. לכן אף אחד לא הקשיב לליבי ופעלו לפי הנהלים. קרצפו את אוזניי והלבישו את גופי. גילחו את ראשי וקיצצו את ערוותי. כחפץ אילם נמצאתי במקום אך פעולותיי לא התרחשו איתי במציאות הקיימת. היה חור במימד ביני לבין המצב והפעולות שביצעתי לא נראו לעין לכל אדם אחר. בסוף התהליך, עברו עוד שלושה ימים מיגעים של פעולות לא מבוטאות וחדירה לפרטיותי, והכינו אותי לרגע הגורלי, רגע השחרור לבית. שמחה וחמוצה התחלתי להתגלגל במדרגות אל עבר היציאה. צעד ועוד צעד והבנתי שאיני צועדת, ואיני פוסעת, ואין בידי דרך להקטין או להגדיל את צעדיי קדימה. אני מתגלגלת. רגליי, שאינן רגליי אלא החלק התחתון של גופי- צהוב. התחושה הייתה שבכל לילה ויום של דמעות על גורלי המר וחוסר האונים והכעס והרחמים והאשמה העצמית- לא הבראתי כלל, ובמקום להשתחרר כאדם חופשי מבית החולים, השתחררתי כלימון.

"מה זה כאן?" עובר אורח עצר מולי והתקרב במבטו. הבחין בישות המוזרה הנמצאת מולו והסתקרן. "אתה יקר?" שאל באנחת דעת. היה לו יובש בשפתיים כזה שלא יכולתי עוד להביט חזרה. כבבדיל תפס בי והחל לגלגל בין אצבעותיו. ערכי בעולם לא היה ברור. האם אני יקר? או שמא, זול? איך אוכל למכור את עצמי לאדם? ולמי עלי למכור? החלטתי שהשווי שלי הוא מאה סנטים חדשים. הבחור המיובש שילם ולקחני אל בית המרזח.

בבית המרזח המבואש הבחורים המיובשים בין הקירות המעופשים שתו טקילה. ככלי משחק יקר העברוני מאדם לאדם והתוכחונה הנשים בפינת החדר, "אני רוצה את הלימון". גם בעילום שם, הם כולם רצו חלק ממני. "תן לי קצת ממך!" צעקה וצחקה הגברת המבוגרת בפינת החדר. אולי כבצטטה מגוחכת של קורין אלאל, או אולי כי באמת חשקה בי. הנחשקות המובהקת גרמה לי לבטחון ולעוז, להעמדתי בעולם לכשווה מאה וחמישים סנטים חדשים, עם יום הולדתי. איזה יום שמח זה היה.

נכתב על ידי , 13/12/2017 01:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסאטן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סאטן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ