לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הפרוג


"I've learned that goodbyes will always hurt; Pictures will never replace being there; Memories good or bad will bring tears; And words can never replace the feelings"


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

5/2015

פוסט פרידה


אני לא ממש יודע איך לסיים את הפוסט ה-12 במספר, האחרון של המשימה האקדמית. 

אז חשבתי לעצמי לכתוב באופן חופשי, מה שעולה לי לראש.

החודש האחרון לא היה פשוט בשבילי עם משימת הבלוגים. קיבלתי אותה ברגשות מעורבים:

מצד אחד, אני אוהב לכתוב, על עניינים שבוערים בי מבפנים. מצד שני, תהליך הכתיבה שלי מלווה בלא מעט ייסורים.

פעם הגדרתי את התהליך כשבעת מדורי גיהנום. למה? כי אני חייב שהטקסט שייצא לי יהיה ברמה גבוהה; כזה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו והקורא יתרשם (במקרה הרע); אני אוהב לפתוח בציטוט או לפחות להשתמש באחד כדי להעביר מסר; לשטוח את מילותיי ע"פ ראיית עולמי; ואם אפשר, אז גם להחדיר מוטביציה בקוראים. 

 

ידעתי שהמשימה לא תהיה פשוטה עבורי, אבל היא תאלץ אותי לכתוב. לא אחת ל-כמה-זמן-כשהייתי-מוצא-את-הזמן. אלא ממש לכתוב, באופן קבוע. בינינו, בדיוק בשביל זה באתי. אז עם כל הקושי, אילצתי את עצמי לשבת ונלחמתי בעצמי, בדפים ובמחשב בכל הכח. כן, לתוהים מביניכם, אני עוד כותב על דף עם עט. אולד פאשן שכמותי. פתאום, מצאתי את עצמי כותב עד השעות הקטנות של הלילה. אבל ההפתעה הגדולה ביותר הייתה שהתחלתי לכתוב לא רק בסגנון שהיה אופייני לי עד לפני רגע. לא הבנתי מאיפה התחילו להגיע לי שירים, סיפורים, אנקדוטות מצחיקות. הכל היה שם. אם נפלה עליי השראה - מיד הייתי מוציא את האייפון וכותב ב- NOTES כדי שכלום לא ייברח. הבנתי שזה מה שעליי לעשות בדרך הקשה - לא לילה אחד ולא שניים עלו בי שורות ורעיונות ואמרתי לעצמי "טוב נו, אני אשנן כמה פעמים ובטוח אזכור על הבוקר". איזה לזכור ואיזה נעליים. 

 

כתבתי יותר ממה שציפיתי שאכתוב. הרבה מעבר לדרישות הבלוג. יש עוד רעיונות לסיפורים שטרם מצאתי את הזמן כדי לשפוך אותם על הנייר. על הוורד, סליחה. חלקים רבים מן הכתיבה עוד דרושים לטאצ'-אפים ועריכה רבה. המאבק המתמיד שלי עם הכתיבה עוד קיים ונותן את אותותיו. מרבית מן החומרים שכתבתי, לא שיתפתי כאן. כמו שרשמתי באחד מן הפוסטים האחרונים, לא הרגשתי (ועדיין אינני מרגיש) בנוח. חלקם מאוד אישיים, ולא רציתי לשתפם - בייחוד שכעת חבריי לקורס יודעים מי עומד מאחורי הבלוג. 

 

"יותר מדי אנו מסתתרים מאחורי תדמיות שפוטרות אותנו מלבחון מי אנחנו באמת"

- הרבי נחמן מברסלב

 

אני מאמין שדרך הכתיבה, ניתן להבין, או לפחות להתחיל להבין, מי אנחנו באמת. למדתי על עצמי לא מעט בתהליך הכתיבה, אך לא רק על עצמי אלא גם על החברים שלומדים איתי. את המשימה הזאת הגדרתי בתחילתה ה- "The Voice" של הכתיבה. על אף סלידתי מתכניות הריאליטי, דווקא אמירה זו נאמרה בהקשר חיובי בהחלט. קסם בעיניי הרעיון לקרוא את פרי עטיים של חבריי לכיתה בלי לדעתם מי הם. בעיניי, הכתיבה היא רובד כל-כך עמוק שניתן להבין ממנו רבות על הכותב. עניין אותי לדעת איך הם מתבטאים, על מה הם חושבים, מה מעניין אותם. בלי כל הדעות הקדומות ו/או המבוססות מהיכרותי איתם. מה גם שאת חלקם לא ממש הכרתי. בזכות המשימה, זכיתי להכיר אותם בצורה טובה יותר. להעריך אותם אפילו עוד יותר (בין אם הם יודעים זאת ובין אם לאו). הייתה גם הפתעה אחת, בלוג שלא ממש הכרתי את בעליו ונהנתי מאוד לבקר בו באופן קבוע. 

 

אז לא ממש ידעתי מה לכתוב, אבל מסתבר שייצא לי סיכום די מפורט על הבלוג שהיה (הומאז' ל- "היום שהיה").

אני מקווה מאוד שאם ייצא לכם לבקר פה פעם אחת, הצלחתם להתחבר לאחד הקטעים או שנתעוררה אצלכם שאלה, מחשבה או תהיה. אם יש ולו אחד או אחת כאלו, אני את שלי עשיתי. 

 

את הבמה אפנה לשלמה:

"זה שיר פרידות 
תמיד אומרים בין השורות, 
שכמו חידות, 
פרידות גם הן אינן פתורות" 

 

 

נכתב על ידי Harv , 13/5/2015 22:21   בקטגוריות אופטימי, סיפרותי  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפח הגדול


נא להתנהג בהתאם
-
היא חזרה אלינו, והפעם בעונת "VIP" ש"אסור לפספס". אנשים מן השורה כבר לא מספקים את הסחורה. "לא מספיק צהוב" או "אין מספיק עניין" בטח חשבו לעצם מפיקי התכנית, שרק מרחק פסיעה מפריד בינה לבין הז'אנר סוגה עילית. אז מה עושים? יורדים למכנה המשותף הנמוך ביותר (מי האמין שעוד יש לאן לרדת) – "סלבס". מי לא מכיר סלבריטאים הא? יותר עניין וצהוב מזה – נשתגע.
-
בואו נודה על האמת, כולם מרוויחים מהתכנית הזאת חוץ מהצופים. הזכיינית קשת וכל מי שנמצא בפיירול שלה מרוויחים כסף. הרבה כסף. אושיות האומה (סלבס נו, סלבס) מתחלקים לשניים: חצי מהם זקוקים לפרסום, כדי לשמר את מעמדם או לחזור לתודעה הציבורית. החצי השני למיטב הבנתי, הם כמעט-סלבים, שלמרבה ההפתעה *חייבים* פרסום בכדי להוריד את ה"כמעט" מהתואר שלהם. נחשו מה? שני החצאים מוכנים לעשות הכל למען הפרסום. הם הרי שם. אגב, למי שפספס את המשוואה אז פרסום = כסף. ומה לא עושים בשביל שניהם, נכון? 
-
והצופים? איך שלא תהפכו את הדרעק, הם מקבלים תכנית רדודה, שתמכור להם, תרתי משמע, את הרעיון הדמוקרטי ב- SMS (כולה שקל יא קמצנים) בבחירת הסלבריטאי המועדף. מה עוד? הצצה לחייהם המרתקים כמובן. חשבתם פעם על העובדה שכשאתם צופים באח הגדול, אתם אשכרה אומרים "החיים שלהם מעניינים יותר משלי" וממש מכלים את זמנכם בצפייה בחבורת אנשים שדרך חייהם מוכתבת כאילו היו דמויות ממשחק המחשב הנוסטלגי SIMS? (את הטיעון על "1984" כבר כולם מכירים) ורגע! אל תשכחו שהצפייה היא בבחינת אסקפיזם. יש גם קצת לחם ושעשועים אם תרצו. ממש כמו ללכת לגן-חיות. של בני-אדם. רק בלי לצאת מהבית. 
-
אל תבינו אותי לא נכון. לא הסלבריטאים הם הבעיה. הריאליטי המדובר הוא תועבה גם בגרסתו נטולת הידוענים. הכלב קבור בתרבות הסלבס שהשתרשה פה והמסר שאנחנו מעבירים לחברה. הפכנו, אלוהים יודע למה, את הפרסום והכסף לחזות הכל. מה הפלא שכל ילד וילדה רוצים להיות ה"טאלנט" הבא (ביבר, חנטל ותסלחו לי אם אני לא מכיר את הכוכבים של צו השעה) ולזכות ל-15 דקות של תהילה. לא משנה אפילו באיזה תחום. העיקר שיכירו אותם. ידעו מי הם. יצביעו עליהם ברחוב. כמה חלול – ככה עצוב. הגדירה זאת בצורה הטובה אשת הברזל מרגרט תאצ'ר: ״היום כולם מנסים להיות מישהו. פעם כולנו ניסינו לעשות משהו״.

-

אז אל תשכחו להתנהג בהתאם כן? שחס וחלילה לא יהיה פה איזה שינוי ואז איך ייצא מכם איזה סלב? 

נכתב על ידי Harv , 12/5/2015 23:38   בקטגוריות ביקורת, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סימני שאלה


 

קיבלתי הארכה שנפלה עליי מהשמיים ואני עדיין לא מנצל אותה (למי שלא מהבראנז'ה של הקורס - הבלוג הוא משימה אקדמית).

כבר חמישה ימים אני מוצא את עצמי מול הבלוג ולא יודע מה לרשום. זה לא שאין לי על מה, אני פשוט לא מרגיש מספיק בנוח. עדיין.

יש לי עוד סיפורים ושירים שכתבתי, אך רבים מהם מרגישים לי כמו הזמנה אישית עבור אדם זר להכיר אותי ברמה שהיא מעבר ליום-יום. אני לא נוטה להכניס אנשים באמת פנימה, גם אם אני כן משתף ברמה כזו או אחרת התרחשויות מחיי. 

 

התחלתי כבר לכתוב פוסט וידוי אבל התחרטתי - חשבתי לעצמי: למה אני צריך לשתף את העולם (טוב נו, את המעטים שמכתתים רגליהם וקוראים פה) בכל מחשבה שעוברת בראשי, על אחת כמה וכמה כאשר מימד האנונימיות לא באמת קיים (למי שעוד לא יודע מי אני, ידע ביום רביעי בקורס). אולי בפוסט ה-12 והאחרון אני אחליט שכן לפרסם את הוידוי, או חלקים ממנו. פתאום עולה בי המחשבה - את מי זה בכלל עניין? ועדיין, אם קיים הספק שלמישהו אחד יהיה אכפת, אז כך גם לי.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי Harv , 10/5/2015 14:13  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  Harv




קוראים אותי
1,284
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , אקטואליה ופוליטיקה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHarv אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Harv ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ