לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

!...J'accuse



כינוי:  Penny-Lane

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2015

הפוסט ה-12


למי שלא ידע, הבלוג נכתב במסגרת לימודי תקשורת. אני אמורה לכתוב בסך הכל 12 פוסטים, כך שזה האחרון. הוא היה אמור להיכתב כבר מזמן, אבל משום מה היה לי קשה לעשות את זה...(למזלי קיבלנו הארכה) מאחר ואני מכירה את עצמי ויודעת שאתקשה להתמיד, אני מניחה שזה באמת יהיה הפוסט האחרון... אז לא ידעתי עם איזה טעם לסיים...


נשבעת שרציתי לכתוב משהו אופטימי... יצאתי כבר מספיק משוגעת לדעתי. אבל כתבה שרודפת אותי בפיד (החזרתי את הפייסבוק עד הפעם הבאה..) גרמה לי להבין שאופטימיות לא תהיה פה ואמשיך באותו קו בו התחלתי :-)


 



הכתבה הזאת הייתה פשוט בכל מקום. זה גרם לי קצת לאי נוחות וניסיתי להבין למה. קראתי קצת סטטיסטיקה על תקיפה מינית בדרום אפריקה וגיליתי כי הסטטיסטיקה אומרת ש2 מתוך 5 נשים בדרום אפריקה ייאנסו במהלך חייהן. 500,000 מקרי אונס בשנה. נתון מטורף ומפחיד. ובכל זאת המקרה שהגיע עד לפיד בפייסבוק הישראלי שלי, הוא מקרה בו גבר נאנס.


חדשות הן הבלתי צפוי והיוצא דופן - זה ברור לי. המקרה הזה הגיע עד אליי דווקא משום שהוא כל כך חריג. הבעיה מתחילה לדעתי, כאשר בחברה מסוימת יש בעיה גורפת כלשהי, ומציגים את היוצא דופן שבעצם מעוות את גודל הבעיה. הסתבכתי עם עצמי אז אני אסביר: נניח ויש משטר כלשהו שבאופן גורף רוצח את עמו. (כמה מופרך) התקשורת שהתרגלה לטבח השגרתי, תציג מקרים בהם דווקא האזרח

יוצא ורוצח בכירים מהמשטר. איזו מציאות מוצגת? מציאות בה האזרחים והמשטר רוצחים אחד את השני – הפרופורציות מטשטשות והמציאות מתעוותת.


במציאות הקיימת, עבירות מין נעשות באופן שיטתי נגד נשים. זאת עובדה. בכל מדינה בעולם, בכל חברה. מקרים הפוכים הם נדירים ודווקא הם מקבלים סיקור תקשורתי נרחב יותר מגודל התופעה עצמה. וזה כאמור, מציג מציאות מעוותת. הבעיה שלי היא שהצגת המציאות המעוותת הזאת יוצר בסופו של יום מציאות גרועה יותר.


רוצים הוכחה? אחוז תלונות השווא עומד על כ2%. כן, מדובר בהרבה גברים שהופללו לחינם. אבל כאשר טורחים לדווח על מקרים של תלונות שווא, מתפספסת התמונה המלאה, שכוללת: 98% תלונות אמת ועוד 80% מקרים שכלל לא מדווחים למשטרה. ההשלכות של סיקור תקשורתי שכזה הן איומות. אני מכירה יותר מידי נשים שיכונו ״משוגעות״ לפני שמישהו ישקול להאמין להן. שומעת עדיין אנשים מצטטים את

פרויד ומתייחסים לאונס כאל איזו אגדה אורבנית שנשים שחולות בהיסטריה המציאו. מאשימים בטיפשות במקרה הטוב, או בפתיינות במקרה הרע. כשאישה מתלוננת על אונס עונים לה שהמציאות היא סובייקטיבית ואולי שני הצדדים לא קראו את הסיטואציה באותה הצורה. והכי גרוע, כבר שמעתי גברים שרואים בצילום האקט המיני כדבר לגיטימי שישרת אותם בעתיד, כשהבחורה תתלונן במשטרה. 2% סך הכל. אלה סיפורים שמתפרסמים דווקא משום שהם לא נפוצים, ובכל זאת הם יוצרים מציאות מכוערת יותר לנשים עקב ההתמקדות התקשורתית הזו.


אה והסיבה לאונס בכלל עשתה לי חלחלה. "אונס למטרת רבייה". השם ישמור איזה השלכות לסיקורים מסוג כזה יהיו. (שלאחרונה אני שומעת יותר ויותר מקרים כאלה, למרות שהם כלל לא מייצגים נפגעי תקיפה מינית ממוצעים).


ולפני שהואשם במיזאנדריה, קבלו את הדובדבן שבקצפת בחסות הפטריארכיה המהממת: התגובות שאותו גבר, הקורבן, מקבל. הגחכה + ״שאלו יהיו הצרות שלנו, הלוואי עליי״.


אלוהים תעזור לי

נכתב על ידי Penny-Lane , 10/5/2015 11:44  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט אישי


חברים שלי חופרים לי לכתוב פוסט אישי. 'זה מאוד חשוב שיכירו אותך, שיבינו מאיפה את באה' (הרב שלי בכלל מפליג... 'שיתאהבו בך', כפרה עליו). לדעתי זאת דרכם המהממת לומר שנמאס להם לקרא מה אני שונאת היום ולמה.


אני לא באמת מסוגלת לספר על עצמי... אני לא יודעת להצביע למה אני כל כך חרדתית לפרטיות שלי. לכתוב את הדעות שלי זה עוד בסדר... אני לא מרגישה סיכון ואני אפילו נהנית כשלא מסכימים איתי. אבל לספר עליי.... לדעת שאנשים יודעים עליי (!!!) אין זה יכול להוציא אותי מדעתי.


כולם חולמים להיות מפורסמים, ואני לא מסוגלת אפילו להחזיק חשבון ברשת חברתית. היה לי פייסבוק בצבא כי היו לי המון שעות לשרוף, וברגע שגזרתי את החוגר גם סגרתי את החשבון. החזרתי אותו ממש לפני שהתחילו הלימודים באוניברסיטה, וגם זה רק בשביל איזו קבוצה שמעלים בה סיכומים. לפני יומיים מחקתי את הפייסבוק, הפעם לצמיתות, נותרו לי 12 יום להתחרט, ואז הכל נמחק.


אני לא יודעת להסביר את עצמי עד הסוף. אני חושבת שזאת מחלה נפשית לכל דבר. אני אספר איך מתנהל תהליך המחיקה שלי: 1. חברה מעלה תמונה מהספארי 2. בשניה שמעלה, נתקפת חרדה שאנשים שלא ראיתי המון זמן יתהו מה אני עושה עם הבחורה שאיתי בתמונה. 3. עושה חושבים ומבינה שיש מי שיקשר את הבחורה מהתמונה לחבר שלה שחבר של חבר שלי, וכך כולם ידעו שאנחנו ביחד. (הוא היה הרס"פ שלי בצבא ואין לי כח שידעו). 4. שוקלת להוריד את התיוג 5. מפחדת לצאת יצורה. 6. טוב, אין ברירה, מוחקים את הפייסבוק.


בימים אחרים התהליך יכול להיות זריז יותר: 1. מאתרת בפיד בן אדם שלא ראיתי מאז התיכון 2. חושבת לעצמי שאם שכחתי שהוא חבר שלי בפייסבוק, יש עוד 600 אנשים שבטח שכחתי שהם שם 3. נתקפת חרדה 4. מוחקת את הפייסבוק.


אני מרגישה תלושה לחלוטין מהתקופה שאני חיה בה. אנשים מתייייים להיכנס לבית שמצולם 24/7, מציג כל פגם וכל פיפס בהם, ואני נחרדת כשאני חושבת שמישהו יראה תמונה שלי מאיזו חתונה. כשאני חולמת על כתיבת ספר, אני יודעת שאני לעולם לא אזדהה בשמי. אני מפחדת להגיע אי פעם לחשיפה המינימלית ביותר, מחשש שמישהו ידע עליי משהו. אין לי הסברים, אבל זאת התחושה.


אז זה הפוסט הכי אישי שאני מסוגלת לכתוב. להסביר למה אני לא יכולה לכתוב פוסט אישי.


אוף גם זה יצא אישי מידי.......... עכשיו תדעו שאני חרדתית, פרטית ונרקיסיסטית שבטוחה שהדברים שלה מעניינים מישהו שם בפייסבוק.


יום טוב חיבוק עצוב


 




נכתב על ידי Penny-Lane , 4/5/2015 08:11  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



mad world....


אני מרגישה שהמון זמן לא כתבתי. זה מוזר כי דווקא לא חסרים עכשיו
מקרים שאני יכולה לכתוב עליהם מגילות עצבניות כמו שאני אוהבת. אני יכולה להתייחס
נניח לאטימות שבאלימות משטרתית בהפגנה נגד אלימות משטרתית. זאת גם תהיה אחלה במה
להבהיר בפעם המיליון למי שמקשקש על גזענות הפוכה שזה שחושבים שאתה חכם ועשיר עוד
לפני שפתחת את הפה, שונה בתכלית מגזענות תכלס, כמו זו שחווים האתיופים. אני יכולה
גם לכתוב על עמוד הפייסבוק 'סוף לטרור הפמיניסטי' או לכתוב פוסט הערצה ליפעת ביטון
המושלמת שגינתה אותו. באמת שלא חסר על מה לכתוב, הנה רק היום דווח בווינט של 98%
מנפגעי הטרדה מינית לא דיווחו למשטרה.


אני מרגישה כבר מותשת מההתעסקות הזאת. באמת. היו כמה שבועות שכל יום
צץ גזען חדש ששינה את סדר היום – ומגזען לגזען כבר איבדתי את הסבלנות להגיב לזה.
וגם עכשיו, עם מאי והסטודנטית בעברית והשיח הזה על הטרדות מיניות – מותשת לחלוטין.


אתמול בלילה ראיתי שני סרטים דוקומנטריים שהזכירו לי איזו עבודה עצמית
העולם הזה שלנו חייב לעבור. (די אני נשמעת היפית אבל דייי באמת חייבים). הראשון
היה 'צייד הפדופילים'. מדובר בבחור אנגלי (מתוק ממש) שמתחזה לילדות קטנות ברשת וצד
פדופילים. הוא מזמין אותם אליו הביתה, מצויד בכמה חבר'ה ומצלמה, ומזמין משטרה. הוא
כבר כל כך מוכר בעיסוק הזה שלו שברגע שאחד הגברים ברח ממנו והחל ללכת ברחוב, הוא
הזהיר כי אנשים מכירים אותו והוא לא אחראי לדרך בה הם יגיבו כשיראו את הגבר בורח.
(ואכן הקללות לכיוונו לא איחרו להגיע). הוא סיפר שהוא גדל במוסד וחווה התעללות
מינית בתור ילד. חווה על בשרו וגם ראה ילדות מסוממות, מנוצלות, בידי מספר גברים בו
זמנית. זה התמריץ שלו.


הדוקו השני היה 'הילדות של תעשיית הסקס'. מזעזע. מדובר בילדות פיליפיניות
בגילאי 6-18 שמנוצלות מינית. נקנות בעבור 2.5 דולר ליום. ילדות, פיציות, שעובדות
בברי סקס, ברחוב, או נקנות ככלות שבויות. ילדות שהפכו ליעד אקזוטי עבור 100 אלף
גברים ממדינות מערביות שטסים מידי שנה לפיליפינים על מנת לקנות סקס עם ילדה.


מגיבים לי המון שאני מציגה מציאות חד צדדית. שהכל אצלי שחור לבן. אני
יודעת שזה עשוי להצטייר ככה, וגם אין לי בעיה עם זה. למען הסר ספק, אני
מודעת לתמונה המלאה, למורכבות. אני באמת מודעת. אבל זה פשוט לא מעניין אותי. לא
מעניין אותי לתת הסברים, לא מעניין אותי להתחשב בצד השני ואני גם לא אכתוב
ש"הם עשו ככה אבל מצד שני יכול להיות שככה ובואו נדון אותם לכף זכות".
מנקודת המבט שלי, העולם שאנחנו חיים בו מזעזע. ואני מזועזעת. ואני לא אייפה את
הזעזוע שלי כדי שיחשבו שאני לא רדיקלית. האם זה רדיקלי לצפות לאנושיות? לשוויון?
אם כן, אני האמא של הרדיקליות, ואני מרוצה.


אני מחפשת תכלית לפוסט ואני מתקשה למצוא. אני מניחה שאני סתם מחפשת

איפה לספר על התסכול שלי. בכל מקרה, הסרטים האלה אתמול הבהירו לי שבטיול שלי בהודו
בקיץ אני חייבת לעצור להתנדב. אני מקווה שבעזרת השם אני אוכל לשנות קצת... ממש
טיפה... הלוואי שאני אוכל להגיע למצב בו אני יכולה להקדיש לעשייה הזאת את כל החיים
שלי, כמו המתוק הזה מאנגליה. אולי אז אני אהיה פחות מתוסכלת. (או שאולי התוצאה
תהיה הפוכה?)


בכל מקרה, אני סיימתי לחפור את תסכולי להיום. אשמח להמלצות להתנדבות
בצפון הודו. שבוע טוב

נכתב על ידי Penny-Lane , 3/5/2015 14:00  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPenny-Lane אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Penny-Lane ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ