הזנחתי את עצמי בשנתיים+ האחרונות בצורה לא הגיונית רק כדי לעבוד 15-17 שעות ביום ביציאות של 11/3 במנגנון הכיבוש.
- סממני הזנחה:
- ירדתי מ-70 ק"ג ביום הגיוס ל-62 בלי להשתדל יותר מדי.
- אני משוכנע שה-IQ שלי ירד משמעותית, למרות שכביכול כל מהות התפקיד שלי היא לחשוב ולפצח סוגיות. המוח שלי מרגיש קצת foggy, לא יודע איך להקביל את זה לעברית. ממש קשה לי לצפות בסדרות, לקרוא ספרים ועוד דברים שנראים פסיביים. אני פשוט נרדם.
- מעגל החברים שלי הצטמצם מ-12 חברים פעילים ל-0, יש את החברים מהצבא אבל קשה לי לתת בהם אמון, הם תמיד פורקים אצלי מטען ואז שוכחים מהקיום שלי.
- עדיין מקשיב לאותן להקות שהקשבתי להן בגיל 18, מאז י"ב לא באמת מצאתי את הכוחות להמשיך לחפש עוד מוזיקה.
- עדיין בלי רשיון.
- עדיין חסר שאיפות או כל חזון בנוגע לעתיד שלי שלאחר השירות.
- התגובות מסביבי- עשו לי כמה פעמים intervention של "אתה נראה כמו רוח רפאים, תעזור לעצמך ותנוח קצת, תעשה דברים שאתה אוהב!". אבל אני לא אוהב שום דבררררררר דיייייייי
העבירו אותי לתפקיד חדש במחלקה שאני לחלוטין לא מספיק טוב בשבילו ואפילו החתימו אותי כמה חודשים של קבע על זה. (אבל עכשיו סוגר רק 1 ל-3)
אני אשכרה ברגילה עכשיו ולומד דברים באינטרנט יחסית באטרף בשבילו, מהפחד שיחשבו שאני גרוע.
חשבתי שהתקופה בה אכפת לך מה אנשים חושבים עליך תחלוף ביום מן הימים. עוד רגע יכול לשתות בארה"ב, ועדיין תקוע בגן של נורית.
בכל מקרה, הייתי חותם קבע בלי קשר לתפקיד פשוט כי אין לי שום גב כלכלי ואני מת לעוף מהבית כבר.
הלוואי שיכלתי לכתוב לכם משהו חיובי, נמאס לי כבר להישאב כל הזמן לתוך מחשבות כל כך שליליות, במיוחד כשהצבא אמור להיות "התקופה הכי כיפית בחיים".
מפחיד אותי שהשחרור לא יעשה לי טוב. אולי כדאי לי לחתום עוד מעבר למה שחתמתי, פשוט בתפקיד הרבה פחות עמוס.
התגעגעתי אליכם, ישראבלוג. החברים הכי טובים שלי since 2011.
כינוי:
מכוער
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
