לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

I can't put out with playing it safe


Oh, the places you'll go

כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

7/2018


הרווחה שלכם הקוראים שלי מאוד חשובה לי.לכן מדי פעם אני אשים פה משהו גם מצחיק כדי שתהנו.

(או שקר כלשהו)

 

 

זה גרם לי לצחוק כמו שלא צחקתי הרבה זמן.

 

 


נכתב על ידי , 16/7/2018 19:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של זיקית הדבש ב-16/7/2018 23:39
 




 

 

 

יש משהו נפלא בסדרת הטלוויזיה the expanse

אבל איכשהו אני מתעייף ממנה מאוד מהר.

 

 

 


 

 

ביום חמישי הבנתי איך מבקשים ממני לסגור את המאמר, אחרי בערך מליון פעם

שהסבירו. הדפסתי את הגרסא האחרונה והסתכלתי עליה והלכתי הביתה לראות

the expanse

 

 

 


 

 

מגיל מסויים חייבים אטמים כדי לישון. וגם, אסור בשום פנים ואופן לאמץ חתול.

 

 



 

איד טוענת שאין לי יכולת הסתגלות טובה במיוחד, כי אני מתלונן על העבודה הזו כבר

כמעט חמישה חודשים.  אני אנסה למצוא שם משהו טוב.

למשל הבוס שלי שהוא די חמוד בסך הכל, למרות שיש בו צד קצת ערסי.

הוא ניגש לאנשים שמעצבנים אותו בעצבים ובחיוך בו זמנית. אני אוהב את זה.

 



אני חושב שמאחורי כל סוציופט, מאחורי כל אדם חסר התחשבות ומגעיל שראיתם,

מתחבא אדם עדין שהדרך היחידה שלו לשמור על גבולות היא להיות גועלי. 

איך זה מרגיש? כמו האכזבה הזו בגיל 12 כשהשיער שלך מתחיל לגדול על הרגליים,

כמו האכזבה כשיש לך יובש בכף הרגל, או בעור הפנים. כשאתה מבין שהבטן הזו לא תעלם.

אחרי כל האכזבות האלה, אתה פשוט צריך לומר -

 

סליחה, אבל זה מה שיש לי.

זה מה שיש לי

זה מה יש

זה

ז

זוז

 

 


נכתב על ידי , 15/7/2018 22:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קשה לנשום קצת אחרי שרואים את סינמה פרדיסו.

הוא פגע לי בדיוק בפחדים שלי, הפחד למות, הפחד להחמיץ (אהבה, פוטנציאל), הפחד לאבד אהוב.

 

 

 


 

 

העבודה מדכאת אותי כל כך. אני שונא לקום בבוקר ולנסוע לשם, אני שונא שלוקח מליון שנה ללמד מחשב,

ואז טובעים בכמויות אדירות של דאטה שאי אפשר לעשותי איתן הרבה.

אני שונא את חוסר המודולריות שגורמת לי להיות צריך לדעת כל שלב בשרשרת במקום להתמקד במשהו אחד.

אני שונא את הסיסטם שם שפשוט לא מצליחים להרים סרוור של לינוקס כבר שבועיים. 

אני לא רוצה להיות במקום הזה.

 

אבל אין אופציה אחרת ואין כסף.

 

 


 

המחקר הוא סוג של גיהנום מיוחד בשבילי. הנה הזדמנות לתת רעיונות גדולים, הנה

נושאים הכי מוזרים ומקוריים ומעניינים שיש. הנה מאמר על נושא שלא מעניין אותי שאתעסק

בו במשך שנה.

 

 


 

 

אמרתי לאיד, אין לי את המבוגר שיתן לי עצות. יש לי רק את ההורים שלי שנעים בין חרדתיות

לחוסר מושג. כל כך מעט אמפטיה. או לפחות אמפטיה שאפשר לעשות איתה משהו.

בכלל זה כל כך עצוב לי שאין לי עם מי לדבר, שאין לי שורשים.

וזה סרט שבסופו הכל נראה עקור כל כך. הבית איננו. אבד במערבולות הזמן והזיכרון.

כמו ההרגשה שהיתה לי פעם שאני יודע מי אני ולאן אני הולך.

 

אבל

אסור להכנע לנוסטלגיה

צריך לזכור שאנחנו פה בשביל לאהוב

 

 


 

החתונה המתקרבת צובעת את המשפחה שלי באור כחול ומנוכר.

אחרי החרדות מההורים, אני מקבל מאחותי רצון לשיר שיר בחתונה שלי

כשמשנים את מילות השיר לפי הנושא החדש - אני ואיד.

וזה כל כך הזוי לי. אני מתאר לעצמי שהיא עושה את זה בשבילי או בשבילה

או בשביל הילדים, אבל למה בעצם. אני לא חושב ששמעתי אותה שרה אי פעם

אני לא מבין למה עכשיו ולמה מול אנשים ומי ביקש את זה.

ןהיא אומרת לי - למה זה מפריע לך? כולה שלוש דקות.

אז ברור שזה לא בשבילי בכלל.

אני מבין שזה יכול להיות מקסים, וזה גם יכול להיות מביך ובא לי לשחרר

ולהגיד יאללה תשירי. אבל זה כל כך לא מה שאני צריך.

זה מרגיש כמו העוגות מצופות בצק הסוכר המושקעות שלה בזמן שביום הולדת

היא אומרת לבינוני הבישן - אל תיצמד אליי. בשביל מה כל זה?

 

 

נכתב על ידי , 8/7/2018 21:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדוב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דוב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ