לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"או שתכתוב משהו ששווה לקרוא או שתעשה משהו ששווה לכתוב עליו"

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

בדרך אל...


אני רוצה ממש לכתוב את שעובר עליי בימים האחרונים.


אני אתחיל מיום חמישי אחד, היום שבו המנהלת האגדית שלי הודיעה לי שהיא עוזבת, עוברת לתפקיד אחר, ואת התגובה הבלתי מותאמת שלי בעליל, שבה התפרקתי בבכי קורע לב מולה. 


היו לי מספר מנהלים בחיי, הייתי במספר מסגרות ובכולן, ללא יוצא מן הכלל, מרדתי בממונים עליי. לפעמים זה היה בצורה גלויה ולפעמים לא, אבל לרוב כן וגם לרוב זה היה ילדותי מאוד. גם מצידי :) בוא נודה בזה, רוב המנהלים הם תחת ביחסי אנוש. הגעתי למסקנה שאם יהיו טובים אליי, אהיה מצויינת חזרה. אני יודעת שזה לא עובד ככה. עם זאת, זוהי הדרך הטובה ביותר, לדעתי, להוציא מהעובדים שלך את המקסימום. 


המנהלת שלי הייתה ועודנה עילוי. בן אדם אנושי, כנה, ישר, בעל אורך רוח והכלה אינסופית. יש בינינו דינמיקה מדהימה ואני מעריצה כל הברה שיוצאת לה מהפה. בהרבה מובנים היא הייתה כמו אמא בשבילי.


טוב. אז היא עוזבת. כך הודיעה לי ביום חמישי, בעיניים דומעות גם ממנה, חייבת לומר. ככה מושא ההערצה שלי שלח אותי לסופש לעכל את הבשורה, לא לפני שאמר לי שאסיים מוקדם ויושלמו לי השעות (אחרי הכל לשבת ככה בוכיה במשרד זה לא עסק). מה שהיא לא ידעה, שכבר באותו ערב חוויתי התקף חרדה, כזה אחד שלא חוויתי המון זמן. הוא גם עבר לי אחרי מספר דקות, אבל רק אז הבנתי את המשמעות של זה בשבילי. אחד הדברים שלא כתבתי וחשוב להזכיר, שגם העובדת השנייה שעובדת איתי על אותו תקן, עוזבת. משמע, אני נשארת לבד עם עובדים חדשים. 


בערב אמא שלי קפצה אליי לדירה בשביל לקחת משהו, היא אפילו לא נכנסה ונאלצתי לשכנע אותה להכנס לראות איפה הילדה שלה חיה (כבר שנה לא הייתה פה, מאז השיחה קורעת הלב שלנו מאחד הפוסטים הקודמים). אחרי שהחלפנו מספר מילים, היא הסבה את תשומת ליבי לעיניי האדומות. עניתי לה בכמה מילים שהמנהלת שלי הודיעה שהיא עוזבת, והיא בתגובה אמרה לי "יופי. אולי תתלבשי לה על הג׳וב". אמפטיה ממנה והלאה, יש דברים שלא יישתנו.


כן. כן. אני מבינה שזו הזדמנות להוביל מקצועית והבנתי את זה מהרגע הראשון, פשוט צריכה כמה ימים להתאבל. לא הצלחתי להתפנות למחשבות מהסוג הזה בשלב כה מוקדם.


יום שישי נסעתי לפסטיבל אינדינגב, שם הצלחתי להתנתק לחלוטין והייתה לי חוויה נהדרת. 


אז עכשיו אני חוזרת מהיום הראשון ללימודים לתואר שני. אני ברכבת. חושבת על ההצעה שלה אליי אתמול להחליף אותה בניהול. אמרתי לה שאני לא בשלה, שאני לא מרגישה מוכנה. למרות ש... איך בכלל מרגישים מוכנים לזה? האם זה אי פעם מגיע באופן טבעי?


יש בי חלק שמאוד מאוכזב מעצמי. לא בטוחה למה. אולי כי אני נורא רוצה להיות בעמדה הזו, פשוט לא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר. ואולי אני בכלל לא רוצה את זה?  נראה שיש מין תפיסה כזו שקידום היא בהכרח בערוץ ניהולי. אני חושבת שאולי יש כיוונים אחרים של קידום או התקדמות. לא סיפרתי להוריי כמובן וגם לא אספר, כל מה שאחווה מהם זה את האכזבה שלהם ממני. שזו גם שאלה, כי אם אני בטוחה בעצמי ובדרך שלי, אז למה בעצם אני חוששת מאכזבה של הסובסים אותי ממני. זאת שאלה חשובה. מה שכן, אני רוצה להיות נאמנה לעצמי, ואם אני מספיק טובה זה גם יעלה בעתיד. בכנות, יש גם קול שאומר שזה לא מגיע לי, שאני לא באמת ראויה ושלא תהיה לי הזדמנות חוזרת. מי יודע, אולי גם המנהל הבא יהיה כזה שאיתו לא אסתדר והוא לא יראה בי את מה שהיא הצליחה לראות. 


אני יושבת ברכבת בחזרה הביתה, אוהבת נסיעות ברכבת. זמן לחשוב, להאזין למוזיקה, לראות כל מיני אנשים. מולי יושבת בחורה שזה הרגע סיימה לדבר בטלפון והתחילה לבכות. עוד רגע הרכבת נכנסת לתחנה בה אני יורדת. אני רוצה לחבק אותה חזק ולהגיד לה שיהיה בסדר, אני לא עושה את זה, ובמקום זה אני מתקדמת לעבר היציאה.

אני מתקדמת, מהססת אם לחזור לחבק. אני בטח אחשב נורא מוזרה. 

אולי בהזדמנות אחרת.

אני מתקדמת.

בקצב שלי.

נכתב על ידי , 30/10/2017 18:26  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לellala אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ellala ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ