לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

3/2017

מישהו לרוץ איתו


החופש הזה גרם לי לפחד. אני קושרת את השרוכים בחוזקה. הרגשתי ריקנות שלא מצאתי את תחתיתה. השיעמום הוציא ממני מחשבות שליליות שישבו עמוק במגירה. דלת הבניין נטרקה ברעש מאחורי. רוח מדברית קרירה סוחפת את שערי לאחור. איני יודעת מי אני. אני מדרדרת בירידה. אין לי מטרה, אין לי סוף. אם יהיה קיר מלפני וודאי אתקע בו. אני מתגעגעת לאנשים. הברכים כואבות. החזה שורף. התאומים עולים באש. הרי אני החוויות שלי, אני האנשים סביבי ובלעדיהם אין לי כלום. איני אוהבת את הגישה הזאת אבל ככה זה מרגיש לעיתים. לפעמים אני מרגישה דברים אפילו שהם לא נכונים בעייני. אני לא מפסיקה, לפחות אני מרגישה. הנפש שלי כמהה לחוויות ולהרפתקאות. זה כיאילו בתוך ליבי ישנו מיכל וברגע שהוא ריק, נטול כול ריגושים איני מצליחה להתרגש ולקבל תחושה טובה מהדברים שנהגו לעשות זאת. איני נהנת מהנוף ההרי האהוב שמופיע מולי בסגול, ורוד וחום. הים הגדול והחול הרטוב וטבילה צוננת שבחוץ חם. עד שהמיכל לא יתמלא לא אוכל להנות מהדברים הקטנים. אני מטפסת בעליה בכוחות מחולשים, עוד קצת, עוד קצת. אני מתגעגעת לביה"ס, לטיול השנתי בו שכבנו על גבנו לצד הנהר אני וליה ופיזמנו שירים אהובים וצחקנו עד לב השמיים. דמיוני קופץ לזרים בתוך בית מוכר שאימא בעבודה, אלכוהול, סמים ונסיעות מהירות מידי ו...
הרחוב סואן, אורות, צפירות וריח של דלק. לפעמים הייתי רוצה להיות טיפשה יותר. אני הולכת. בתי העשירים בעירי מפלאים אותי. אין גבול לעושר. הנשימה עוד איתנה. לפעמים אני לא מתנהגת בחוכמה אבל לעיתים אני רוצה זאת בעוצמה מוגברת, בשביל שאוכל להגיד לעצמי שחוויתי. אני מורידה את החולצה וזורקת אותה מאחורי אבן גדולה. משהו כמו להתעורר בבית זר ולא לדעת כיצד הגעתי לשם. זה מפחיד,ספק חולני. אני חוזרת לרוץ. איזה בנאלי זה לרצות לחוות ריגושים. והרי אני כה מפחדת מלהרגיש בנאלית, כאחד העם, נסחפת בזרם בעל כרוחי. הקור שורף בגרון ואני נאבקת. אני מחזיקה חזק מידי במצוף, השרירים שלי שורפים ואז פשוט, בבת אחת, משחררת. המטרים מצטברים. איני חושבת על הדרך חזרה. אני רוצה שנלך לבריכה כמו פעם. רצה קדימה. שתחזיק לי את הגדר הירוקה ואזחל תחתיה באיטיות על החול. כואב לי מאוד. ותדליק את האורות של הבריכה התכולה. כה יפה היא אל מול החושך. רייכל סוחף אותי במעגלים. יהיו שם צעירים נוספים אבל הם רק נציבים בסרט. אתה קופץ עם ישבנך החשוף אל מולי ואני מצחקקת במבוכה. אני לובשת את החולצה השחורה ועולה בעצלתיים חזרה לביתי. אתה תרקוד ותשיר שירים של אנשים שחורים ותספר לנו בדיחות על העיר חולון. אני משאירה הכול בתוך נעלי הספורט הצבעוניות וזורקת אותן מאחורי דלת הארון. עד הריצה הבאה.
נכתב על ידי תמרה. , 16/3/2017 00:43  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  תמרה.

בת: 19




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתמרה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תמרה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ