לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

words travel farther




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017

3


החורף כבש את מקומו בברוטאליות הרגילה של שמיים אפלוליים, גשם ורוחות שגרמו לאוזניים שלי להלום מכאב. המאבק בין האיילין האופטימית לזו שמתחפרת בכאב החל לקבל הכרעה, הן בקרבות הקטנים והן במלחמה:

(1)     השינה שלי השתבשה לחלוטין, ולקח לי לפעמים שעות להירדם.

(2)     ניסיתי לצאת ביום שישי עם ג'וי, ומצאתי את עצמי (כפי שנוטה לקרות איתה, בהתחשב בעובדה שהיא שרויה כה עמוק בענייני זוגיות ואני גם ככה חושב על הלב השבור שלי כמעט כל הזמן) מדברת איתה על אוון ומזילה דמעות על שוקו חם בבית קפה. "זה כל כך לא הוגן," היא אמרה, מביטה ברפרטואר הבעות הפנים המתעוות שלי, בנשיכות השפתיים שלא הצליחו לרסן את הבכי. "אפילו רק בגלל העובדה שאת יושבת פה בוכה עליו והוא לא, זה לא מגיע לו."

הלוואי שזה היה עובד ככה. אני יושבת פה ובוכה כי מלכתחילה הוא לא בוכה עליי, מבינה את המעגליות?

(3)     הפגישה הראשונה שלי עם רוזה מזה חודש היתה אכזבה גמורה, ובין שאר הטעויות שהיא עשתה איתי, היא אמרה לי בבוטות שאני בוחרת להיות כאובה ומקופחת.

כמו אז, בספטמבר, כשהחלטתי לקבוע לדבר עם אוון – החלטתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים.

ובכן, זו לא היתה ההקבלה הכי מתאימה. בספטמבר קיבלתי החלטה מודעת, כואבת ואמיצה. בשבוע האחרון של חודש נובמבר, בודדה ומשועממת בנסיעת אוטובוס ארוכה מפלזן לפראג, חשבתי במעורפל על המילים של ג'וי ורוזה, ושאלתי את עצמי למה, למעשה, אני מתחפרת בכאב? למה אני כל כך נמנעת מהסחות דעת?

פתחתי טינדר.

הערב הראשון היה מיועד לשעשוע בלבד. עד שהגעתי לדירה כבר היו לי מבחר סיפורים משעשעים על התחלות שיחה הזויות ("את פשוט... וואו! לאכול אותך!" מדריך גלישה אחד מיוון כתב לי. לא עבר הרבה זמן עד שביטלתי איתו התאמה). אקירה הביא ידידה, כרמן גם היתה נוכחת, וישבנו כולנו על ליקר טעים וחזק להפליא ודיברנו על טינדר, זוגיות, דייטים כושלים ומשפחות מביכות. הקלילות שבמצבי הפציעה, והיא מצאה חן בעיניי.

 

למחרת העסק התחיל להסתבך – בנים התחילו להציע להיפגש. זה נהיה אמיתי מדי, ולא ידעתי איך לסגור את הדלת שפתחתי. רפרפתי ללא הרף על התמונות של גברים זרים, חלקם – אולי כולם – יפים מאוון, אף אחד מהם לא קרוב לקרסוליו משום בחינה שהיא. המחשבה על פגישה עם כל אחד מהם הביכה אותי והלחיצה אותי. מי מהם נראה הכי פחות מאיים? מי הולך להיות הדייט הבא שלי? מי הולך – אולי? – לגאול אותי מזיכרון שפתיו של אוון?

 

לפתע קלטתי שזה אולי הולך להיות הדייט האמיתי הראשון שלי. הדייטים שהיו לפני אוון לא היו באופן רשמי דייטים – אלה היו מפגשים שרק הצד השני ראה בהם דייטים, ולי לא היה תמיד ברור לחלוטין איך נקלעתי אליהם מלכתחילה, מלבד הערפול שבהצעה והיעדר אומץ לסרב ליציאה עם אדם שאני מחשיבה ידיד. עם אוון מעולם לא באמת יצאתי לדייט. אמנם כינינו את היציאה הראשונה לסרט בפלזן "הדייט הראשון שלנו", והוא גם התעקש לשלם עליי, ואת היציאה לבנדיקט בליברץ כינינו "הדייט השני"; אבל קשה לומר שמדובר בסתם דייטים כשאתם כבר זוג מאוהב; כשכמה ימים לפני הדייט שכבתם על רצפה קפואה, מעבירים שעות שלמות בבהייה אחד במעמקי עיניו של השני. קשה לקרוא לזה דייט אחרי שכבר אמרתם "אני אוהב אותך", אחרי שכבר היתה נשיקה ראשונה, ואם בכל יום לפני הדייט נשאבתם לשיחת טלפון ארוכה בקול חלוש מתשוקה.

לא היה שום צורך להכיר, כי כבר היינו חברים הכי טובים. כבר ידעתי את השמות של החברים הכי טובים שלו, ידעתי שהוא ילד של אמא ושיש לו אחות קטנה ויפהפייה וכלבה חמודה; הוא כבר ידע שיש לי אחות תאומה, שאני חושבת שהייעוד שלי בעולם זה כתיבה, שיש לי הרגל נוראי לשחק בשיער על מנת להירגע, ואני ידעתי שהוא היחיד בעולם שחושב שזה חמוד ולא נוראי.

לא היתה שום שיחת היכרות מהוססת – המבוכה היחידה התקשרה לשינוי הסטטוס שלנו, כעת באופן רשמי. "זה כל כך מוזר," אני זוכרת שלחשתי כשעמדנו בתור לפופקורן, ממש כמו... טוב, ממש כמו זוג שיוצא לסרט.

"כן," הוא הסכים, נרגש לא פחות. "אבל מוזר טוב."

הסרט היה ילדותי ומביך, אבל הוא לא היה הפואנטה, הוא היה התירוץ. הכיסאות בקולנוע היו מעצבנים, הפריעו לנו להתחבק כפי שרצינו, להיות מאוחדים אחד בזרועות השני. אחרי הסרט נכנסנו למכונית שלו וניווטתי אותו לטיילת. נשימתו נעתקה מול הנוף המהמם של אורות המפרץ. "פחדתי שתקחי אותי לבית קפה," הוא אמר בהקלה עצומה, ונישק אותי. שעות ישבנו שם, רועדים מקור במרץ הקפוא של 2013, מתחממים מנשיקות לוהטות על הצוואר, ממלמלים את התרגשותינו שוב ושוב. אני זוכרת שנאנקתי מעונג שלא יכולתי לשלוט בו. מעולם לא חוויתי מגע כזה. נמסנו אחד בזרועות השני, וכל הלילה והבוקר שלמחרת נהניתי מהודעות וואטספ שטופות חיבה, שטופות פחד שמא כל זה היה רק חלום.

"בדרך כלל קודם יוצאים לדייטים ואז מתאהבים," אני זוכרת שאוון אמר לי בזמן שעשינו את דרכינו, בחוסר רצון בולט, בחזרה למכונית מהטיילת. "מה שלנו קרה הרבה יותר כיף."

 

ובכן, קשה לומר שחוויתי אי פעם דייט רגיל. מעולם לא הצלחתי להבין איך מתוך פגישה אפורה בין זרים, כמעט ריאיון עבודה במהותה,  מצליח להתפוצץ רגש כזה כמו שהיה ביני לבין אוון. באותה תקופה, גם לא לגמרי האמנתי שזה בכלל יכול לקרות. זה היה חלק מהכאב באובדן – הידיעה שתשוקה כנה, תמימה וטהורה, מלאת אהבה, לא תחזור על עצמה בלי מזל משמיים. אני ואוון התאהבנו בעל-כורחינו, לא בתוך חיפוש נואש של עוף חול בתוך אבק הדייטים.

 

נו, טוב. למרבה המזל, עדיין לא הרגשתי שום רצון למצוא שום עוף חול. הטינדר היה משחק, ובכל פעם שהוא איים להיות יותר מזה סגרתי את השיחה. למען האמת, הצלחתי איכשהו להיקלע למצב של ארבע-עשרה התכתבויות במקביל, מה שתבע לא מעט מתשומת ליבי. הסחת הדעת היחידה שלי מהנושא בתחילת אותו שבוע באה בדמות ישיבה המעבדה ביום שני.

זו היתה הרצאה שנייה בסדרה על עבודת הדוקטורט של איינור, ששילבה איכשהו את המחקר שלה בין שלוש דיסציפלינות. שבוע קודם לכן היא לימדה אותנו את המושגים, ושאלתי אותה שאלה שמצאה חן בעיני בל, החוקרת הראשית. הרעיונות שלי לא פסקו לזרום גם בישיבה הזאת.

 

"איילין, יש לי שאלה אלייך."

בל התיישבה לידי בפתאומיות אחרי הישיבה. הפניתי את הגב ללפטופ שלי. חיוך רחב התנוסס על פניה. "בעצם, שתי שאלות. אחת – מה דעתך על פרויקט משלך? ושנייה – חשבת לעשות תואר שני?"

הרגשתי שאני מאדימה כולי. "אממ, כן, כלומר, תואר שני ממש נמצא בראש שלי... אבל אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך ברצף אחרי תואר ראשון," הודיתי. "אני קצת מפחדת שזה יהיה מתוך אינרציה. אני מרגישה שאני צריכה לעשות הפסקה קצת ו... אני רוצה לדעת שאני רוצה את זה." עד כה, כשההסבר הזה היה ביני לבין עצמי, הוא נשמע מצוין; כעת, כשפרופסור מבריקה, צעירה ומוערכת במעבדה הכי כיפית במחלקה, שלא חלמתי להפוך בה לכוכבת כשנרשמתי לאוניברסיטה, הגישה לי את ההצעה על מגש של כסף – הוא נשמע לי ילדותי ומטופש. הסמקתי עוד יותר. התחלתי לברבר, וכשקלטתי שאני מפטפטת את עצמי לדעת מיהרתי לשנות נושא. "לגבי פרויקט – אני כן מאוד רוצה לשפר את המטלות..."

"אנחנו נדבר על זה בשבוע הבא," בל הסכימה בהתלהבות. "דוקטורנטית אורחת תספר לנו מה הם עשו במעבדה שלה – "

"איילין, נבדקת שלך הגיעה לניסוי!"

בזמן שמיהרתי לעבר הסטודנטית שחילצה – או שמא הרסה לי את ההזדמנות לסיים את השיחה עם בל באופן ראוי – בל חייכה באגודל מורם והסתלקה מהמעבדה היישר למשרד שלה.

"נדמה היה לי ששמעתי את בל נותנת לך מחמאה!" תקפה אותי יוקי, המתכנתת של המעבדה, ברגע שחזרתי מחדר הניסוי. "מה ענית לה?"

חזרתי ברהיטות רבה יותר על המילים המגושמות שאמרתי לבל. "בסדר," אמרה יוקי. "יש לך את כל השנה להחליט."

"זה נכון," אמרתי והרמתי את הפלאפון, תוהה את מי לשתף ראשון במאורע האחרון. הוא רטט ורטט; הודעות מהטינדר. סגרתי את האפליקציה וגללתי בעצב את רשימת הוואטספ שלי.

לפני שנה הייתי מספרת את החדשות האלה לאוון והוא היה מוכן לשבת איתי שעות ולדון בחסרונות וביתרונות של המהלך הזה. בעולם מקביל, יכולתי לדמיין את עצמי נשענת על חזהו במיטה, מספרת לו על השתלשלות האירועים לפי הסדר – הרעיונות שלי, האהדה הלא צפויה לה הם זכו, ההצעה של בל. יכולתי לחוש באופן כמעט מוצק את הגאווה שלו בהצלחה שלי כאילו היתה ההצלחה שלו. "את הכי חכמה," הוא היה אומר ומלטף את ראשי. אולי אפילו הוא היה מביע את התרשמותו בפליאה. "וואו, אני לא חושב שאת צריכה לבטל את זה כל כך בקלות. להיות מצטיינת בלימודים זה דבר אחד, אבל זה... את מבינה שאת מצליחה להיות יצירתית לגבי מה שלמדת? את מבינה שאת יודעת כבר ליישם את זה? לא יודע, זה נשמע לי נדיר רצח..." הוא היה נותן לי להחליט לבד, אבל שואל את כל השאלות הנכונות. מעורר בי את כל הספקות הנדרשים, עוזר לי להכיר את עצמי. אולי, סתם בשביל הכיף, היינו מתחילים כבר לפנטז ביחד על תחילתה של קריירה אקדמית עבורי. על מה זה אומר מבחינתינו. מבחינת העתיד שלנו.

התמונה החלה להתפוגג לאיטה – לא ידעתי מה אוון היה אומר, אבל ידעתי שזה היה יכול להיות תענוג עצום לשתף אותו. תענוג חסר תחליף. אם – התמונה התאדתה כעשן –  עדיין היה לו אכפת לשמוע על זה...

מצאתי את עצמי יושבת במעבדה, במציאות. יוקי כבר הסתובבה חזרה למחשב שלה ושקעה בעבודה. לפני שנה המחמאה הזאת של בל היתה ממלאת אותי כמו אור שמש – הייתי כמו רואה את עצמי מהצד, יפהפייה, בת 24, בזרועותיו של אהבת חיי, ובידי הצעה לתחילתה של קריירה חלומית – החיים שלי מושלמים!

קלף אחד היה חסר בידי כעת, ובהיתי בבלבול בשארית מניפת הקלפים הפרושה מולי. לא רציתי שלאוון יהיה הכוח לרוקן את כולה ממשמעות, אבל לא שלטתי בזה.

 

***

 

חזרתי להתנחם בתשומת הלב החיובית שבטינדר. הרעיון שיש עוד גברים בעולם המשיך להכות בי, וחשתי מעודדת: היי, אני מסוגלת להסתכל על בנים, לחשוב בכלל על דייט עם מישהו אחר. הקשב שלי הגיב באופן אוטומטי לחלוטין: לפתע מסדרונות האוניברסיטה נמלאו גברים, זיפים, מבטים חומי-עיניים, טסטוסטרון. הם היו כאן כל הזמן הזה?

לראשונה התקבל על הדעת הרעיון של דייטים קלילים כאמצעי להסחת דעת. בתקווה שאני יודעת להיות קלילה. לא הייתי מסוגלת לדמיין (ואף פחדתי מעצם המחשבה) מחויבות חדשה, אבל מה הסיכוי שיצא לי קשר רציני מכמה דייטים שנועדו להסיח את דעתי? הדרך להתגבר על אוון, הבנתי, לא טמונה בישיבה בבית, בקריאת ספרים, בטלוויזיה ובהתנזרות. גם לא בשיחות נפש בבתי קפה. אני צריכה לצאת לעולם.

 

לא נקלעתי לשיחה מעניינת במיוחד, והייתי צריכה לסנן הרבה סטוציונרים, אחדים מהם מהסוג המניפולטיבי. אבל מצאתי את עצמי קובעת דייט להמשך השבוע עם סטודנט מהאוניברסיטה. הוא נראה חמוד והיה אחד ההתכתבויות היותר נורמליות שלי, והפתעתי את עצמי לגמרי שמצאתי את עצמי במצב הזה. אני – יוצאת לדייט! ראיתי בהחלטה שלי לצאת אומץ לא פחות גדול מאשר בהחלטה לדבר עם אוון.

 

***

 

הגורל כמו נקש בדלת כשקמתי בבוקר הדייט, ב-7:00, עם כאב גרון רצחני. אחרי יומיים שבהם בישלתי צרידות ושיעולים, לא הייתי מופתעת, אבל לא מעט מאוכזבת. שלחתי הודעה לבחור שאיתו קבעתי, מקווה שזה לא נשמע כמו תירוץ נוח מדי. לאחר התלבטות החלטתי לנסוע לפלזן עוד באותו יום, כדי להיפגש עם רופא למחרת. אמא שלי התקשרה ולחשתי לטלפון: "בבקשה תקבעי לי תור," מיתרי הקול שלי זועקים במחאה.

הפעם האחרונה שכאב לי ככה לדבר היתה לפני חמש וחצי שנים, באמצע הטירונות שלי. חטפתי דלקת בדרכי הנשימה העליונות והמאמץ לבלוע רוק גרם לי להשתנק מבכי ולבעוט ברהיטים. ניצלתי כל הפוגה בכאב כדי לדבר עם אוון בטלפון, שעות על גבי שעות. זה היה כמעט שנה לפני "הדייט הראשון" שלנו.

מארק, הבחור מהטינדר, שלח לי הודעה שהעירה אותי מהרהורי. "כן אני מבין, לא נורא, העיקר שתרגישי טוב".

אוון צדק כל כך. זה הרבה יותר כיף קודם להתאהב. אבל אני טעיתי במחשבה שההתחלה מבטיחה את הסוף.

נכתב על ידי איילין , 30/11/2017 00:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  איילין

גיל: 24




הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיילין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איילין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ